לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מוסקווה – להיות יהודי כאשר סיביר נושפת בעורף

מוסקווה – להיות יהודי כאשר סיביר נושפת בעורף

הדרך ממוסקווה לסיביר היא ארוכה, אבל קל להשיג את הכרטיס. קצת לימוד תורה, קצת חוסר זהירות...

מאת

הכותרת היא עיר ידועה, בירת ברית-המועצות לשעבר. אם אתה קורא מאמר זה בתקוה למצוא בו מידע הסטורי מעניין אודות העיר, או לחילופין הודעה על טיול מאורגן שיוצא לאזור בקרוב בתעריף מוזל, חוששני שתם]פ צהתתאכזב.

מאידך, אם מטרתך לשמוע איזו הארה בקשר להשגת שמחה בחיים, אז דוקא יש לי סיפור שיכול לתרום לנו מעט.

לא סוד הוא, שעד לפני כמה שנים אסור היה בבריה''מ להיות יהודי. שמירת מצוות – אסור, ברית מילה – אסור, לימוד תורה – אסור.

משמעות המילה 'אסור' בברית המועצות שונה היתה משאר מקומות בעולם, בעיקר – בגלל התוצאות המגיעות למי שנתפס כעובר על איסור זה. על עוון זה נותנים היו כרטיס נסיעה ברכבת לכיוון סיביר (שם, אגב, מאד קרררר...), והכרטיס היה חד צדדי, ולא נתנו אפילו בחירה אם רצונך להשתמש בכרטיס או לא (וזה גם היה אישי, לא ניתן להעברה).

עם כל זה, חירפו יהודים רבים את נפשם, ולא נכנעו לממשלה האכזרית. הם למדו ושמרו על יהדותם במחתרת, בסוד ובהחבא, בתנאים לא תנאים. הם ידעו אמנם שכל רגע יכולים השלטונות לתפוס אותם, להגלות אותם, למרר להם את החיים. אבל חזק מן הפחד הזה, היה הרצון להשאר יהודי!

השוה זאת לירושלים. כאן אין אף איסור ללמוד תורה, להיפך, כאוות נפשך תלמד, ככל העולה על רוחך, וכל המרבה הרי זה משובח.

ממוסקווה לירושלים

אז איך קל יותר – כאשר האפשרויות בלתי מוגבלות או כאשר כל רגע הוא סכנה הקרובה לפיקוח נפש? היכן קל יותר, בירושלים או במוסקווה?

כאן מגיעה ההפתעה. העיד אחד הבחורים שהגיע ממוסקווה והצטרף לישיבה בירושלים עיר הקודש, שקל יותר ללמוד במוסקווה!

למרות כל מה שנכתב לעיל? – לא למרות, אלא בגלל.

וזהו הדבר המעניין.

בירושלים הכל פתוח, אין שום לחץ. ממילא, גם אין שום מלחמה, אין שום אדרנלין הזורם בשעת הלימוד, אין שום תחושת נצחון. הכל 'רגיל'. במוסקווה לעומת זאת, כל רגע אפשר שיגלו אותך, שישלחו אותך למחנות עבודה בסיביר. כל רגע מרגיש כמו מלחמה, כאילו אתה באמצע דראמה בסרט עוצר נשימה.

ברוסיה, זורם האדרנלין באותה חופשיות שזורם הוולגה והוודקה (אין בין השניים שום קשר. הוולגה הוא נהר, הוודקה הוא משקה. הם רק דומים בכך ששניהם זורמים שם בחפשיות) כל שעת לימוד מלווה בהתרגשות, בהכרה של גודל המעמד, בתחושה של רגע הסטורי ומיוחד.

כל זה יש ברוסיה, ואין בירושלים.

ומכאן לחיים שלנו. החיים צריכים שיהיו מענינים, לא משעממים. תחושת ה'מלחמה', האתגר הניצב בפניך שעליך להתמודד איתו. ה'היחלצות לקראת' שיש בצורך להתמודד עם מכשולים ולהתגבר עליהם.

כל זה מייצר את הטעם המיוחד של החיים, גורם לחיים להיות מעניינים. הקשיים הם דוקא מקילים עלינו.

אחד הלקחים, ברשותכם, שאפשר ללמוד ממוסקווה.

 

8/1/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-5 דיונים

(5) עידו, 10/1/2011 20:44

לרב הדר מרגולין

אני מאוד נהנה לקרוא את המאמרים שלך!

(4) שלום, 10/1/2011 06:36

תגובה לאיגור

בתור מי שנולד ברוסיה הקומוניסטית ועלה ארצה ב87 אני לא מבין את ההערה שלך. ההורים שלי היו צריכים להתחתן במחתרת ואת ברית המילה שלי גם לא בדיוק עשו בכיכר האדומה וכן זה היה מסוכן לשמור תורה ומצוות. כשבעבודה של אבא שלי גילו שהוא הגיש בקשה לעלות לישראל ישר פיטרו אותו. אז מה אתה רוצה?

(3) איגור, 10/5/2004 12:50

בושה

הספיקה לי הפיסקה הראשונה בלבד
כדי להבין שאדם שכתב מאמר זה
אינו מבסס את דבריו על משהו בעל אחיזה היסטורית אלא מנסה לחזק את רעיונותיו
ע"י "משהו שהוא פעם שמע"
כדאי להתיעץ פעם הבאה לפני שכותבים.

(2) לימור, 5/4/2004 21:59

תמונה חלקית ומטעה

בברית המועצות היתה אידיאולוגיה (שיש בה הגיון מסויים), שהדתות השונות מפרידות בין האנשים ומפריעות לאחד את העם הרוסי (וספיחיו). לא הותרה סגידה לשום דת וכנסיות הפכו למוזאונים או סתם למחסנים. לא היתה כוונה לאסור על היהדות במיוחד, אלא על כל הדתות כמקשה אחת.
חבל להציג דברים בצורה מטעה , בנוסח "העולם כולו נגדנו" גם כשאין צורך.

(1) יעל, 22/3/2004 01:34

וזאת כנראה הסיבה שבגולה אנחנו מתנהגים אחרת

שם אנחנו מאוחדים יותר. שם יש גם תחושת שליחות. אם זו שליחות אמיתית מטעם גוף כלשהו ואם שליחות בחינוך הילדים בסביבה של גויים.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub