מאבק תרבויות
מאבק שרו של עשו עם יעקב ממשיך להדהד גם בסיפור חנוכה ולדורות הבאים.
עד כסא הכבוד עלה האבק.
"וַיִּוָּתֵר יַעֲקֹב לְבַדּוֹ וַיֵּאָבֵק אִישׁ עִמּוֹ עַד עֲלוֹת הַשָּׁחַר" (בראשית ל"ב:25)
יעקב נותר לבדו,
לאחר שהעביר את כל משפחתו מעבר לנחל יבוק,
שב לאחוריו כדי הביא פכים קטנים שנשכחו, במהלך ההכנות למפגש עם עשו.
ללא עזרת אחרים, כולו תלוי במה שטומנת אישיותו, נאבק עם יריב מסתורי.
כל אותו מאבק לילי השתדל יריבו של יעקב להשמיט את הקרקע מתחת לרגליו,
לשלול ממנו את אפשרות הקיום בארץ.
חכמינו מספרים כי האיש הזה היה אחד הנבראים העליונים, שרו של עשיו,
שרואה סכנה בעצם קיומו, כל עוד יש קיום ליעקב.
והוא יכול היה ליעקב רק בעוד לילה,
באותן שעות בהן קשה להבחין בין אמת לבין מה שאיננה, כשהדעת מבולבלת, וכשאין בהירות.
שתי תפיסות עולם התגוששו במאבק הזה,
במאבק שהוא תמציתה ותוכנה של כל ההסטוריה האנושית.
מאבק על עתיד העולם, ועל מגמת כל ההיסטוריה כולה.
מאבק על הגדרת מקומו של האדם ביקום.
יעקב נדרש להקדיש את מלוא חכמתו, הכשרתו ונכונותו, כדי להימנע מהסכנות שבמלכודת הזו.
'כל הלילה התקפת אותי', אמר יעקב,
ראית בי מכשול שיש להגותו מן הדרך,
שלסילוקו והשמדתו יש לשאוף במאבק בלתי פוסק,
אבל כשמגיע השחר, כשאני עומד על דעתי ואמונתי, אתה מתייאש,
"שַׁלְּחֵנִי כִּי עָלָה הַשָּׁחַר." (שם, ל"ב:27)
אבל אני לא ארפה 'לֹא אֲשַׁלֵּחֲךָ' עד שתגיע להכרה,
כי כוחו של יעקב תלוי בכוחות, שחרבו של עשיו לא תוכל להם,
שיעקב ראוי לברכה וסיוע,
ולא לאיבה ושנאה.
אלפי שנים מאוחר יותר, עמד עם ישראל מול אויב יווני,
שבא לערער על תפיסת עולמו, ולהאבק איתו בשאלה,
על הגדרת מקומו של האדם ביקום.
חכמינו מגלים כי בפסוק "וְחֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" (שם,א:2) בתחילתה של הבריאה,
טמון כבר אז הרמז לאומה היוונית 'שהחשיכה את ישראל בגזרותיה'.
האומה שזרעה ספקות, שיצרה בלבול אמוני ועירעור בליבם של היהודים.
ובכוונת מכוון, טמאה את כל השמנים שהיו במקדש,
כדי לבטא את זלזולה כלפי כל מה שבעיני ישראל יקרא אמת ואור.
ההזמנה המנומסת של "נִסְעָה וְנֵלֵכָה" (שם, ל"ג: 12) של עשו ליעקב,
חזרה על עצמה גם כאן.
והיא נדחתה על ידי קומץ אנשים שהבינו כי הליכה משותפת עם היוונים,
תגרום לעם ישראל להיטמע ולהימחק,
ההסטוריה מנסה לאלץ את יעקב להיטמע בין האומות,
השליחות שלו היא להביא אותם להכרה כי אושרם שלהם תלוי באותם עקרונות בהם הוא דבק,
אף על פי ולמרות כל המלחמות.
המאבק עם שרו של עשיו, בסיבוב הזה הסתיים בנצחונו החלקי של יעקב,
מנצח אך פצוע, לא הושלם המאבק,
לא נאמרה המילה האחרונה.
לעת בוקר זרחה השמש במיוחד לרפא את יעקב:
"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ כַּאֲשֶׁר עָבַר אֶת פְּנוּאֵל וְהוּא צֹלֵעַ עַל יְרֵכוֹ" (שם:לב:32)
ברגע הניצחון ניתן ליעקב שמו החדש 'ישראל'.
שרו של עשיו לא הסכים ברצון לשם החדש,
השם המעיד על המקום בו עתיד העם הזה להגיע בסופו של יום,
לא עוד שפוף, לא עוד אוחז בעקב.
הנביא הושע מדבר גם הוא על המאבק הזה:
"וַיָּשַׂר אֶל-מַלְאָךְ וַיֻּכָל בָּכָה וַיִּתְחַנֶּן לוֹ". (י"ב: 5)
השמש המרפאת נשאה אתה את קרניה המוקדמות של חנוכה:
"וַיִּזְרַח לוֹ הַשֶּׁמֶשׁ" אלו ל"ו נרות חנוכה.
וגם המלאך המובס, רומז על תחילתה של חנוכה:
בָּכָה- בכ"ה, וַיִּתְחַנֶּן לוֹ - בכ"ה בכסלו תהיה חנוכה בת ל"ו נרות.
דאגה עמוקה זו לפכים קטנים,
נהפכת כעבור אלף ארבע מאות שנה לפך שמן קטן בחנוכה.
במאבק חסר סיכוי לכאורה, לפי כל הסתברות,
קומץ אנשים בלתי מיומנים מול אימפריה חזקה ומדושנת,
זוכים לבלתי יאומן: היוונים נסוגו,
פך השמן הטהור נמצא חבוי במקדש,
והרוח היהודית שוב נשאה את קולה.
מדי שנה אנחנו מעלים את האור, ומבקשים להודיע כי למרות שלא הכל מושלם,
והרבה עדיין חסר,