בפרשת השבוע שעבר מסופר על בלק בן צפור, הפוחד מבני ישראל שיצאו ממצרים והולכים לכבוש את ארץ ישראל, הוא שוכר את בלעם בן בעור על מנת שיקלל את עם ישראל (המקצוע שלו היה "מחסל מקצועי" על ידי דיבור, הוא ידע לכווין את הרגע שאלוקים כביכול כועס ואז מילה קטנה שלו תגרום לנזק עצום, עד כדי כך שהוא התחייב למאה אחוזי הצלחה!).

בלעם ישן על זה לילה, אלוקים נגלה אליו בחלום, שואל אותו מי האנשים האלו עמך? בלעם מנסה לשכנע את אלוקים שיתן לו לקלל את בני ישראל, אלוקים אומר לו "לא תלך עמהם", אך לאחר מכך נותן לו אישור ללכת עמם אל בלק "אך את הדבר אשר אדבר אליך, אותו תעשה" כלומר "לא ארשה לך לקלל!"

בלעם אכן הולך, מתעלם מהאתון ומהמלאך שמנסים להצילו מטעות חמורה זו, מנסה לקלל את בני ישראל אך במקום זה, הוא מברך- שוב ושוב! עד שבסוף הוא אובד לנצח.

ננסה רגע להבין, מה קורה כאן, האל הרי הוציא את בני ישראל ממצרים בעשרה מופתים, קרע את ים סוף והוליך את עמו במסירות ובאהבה של אבא רחום, וכל העולם ידע והבין שלא מתעסקים עם אלוקים או עם העם שלו, ופתאום בלעם (שמכיר את אלוקים יותר משאר עמו) מבקש מאלוקים שירשה לו לקלל את העם שלו? את הילד שלו?!

 *  *  *  *  *  *

מיסד "אש התורה" (ארגון עולמי הפועל למניעת התבוללות וחיזוק התודעה היהודית) הרב נח וינברג זצ"ל, נשאל פעם כיצד לקח על עצמו התחיבויות כספיות כל כך גדולות כדי לממן תוכניות למניעת התבוללות. ענה: ידעתי שאם אבוא לאבא בשר ודם ואומר לו "הילד שלך טובע, ואני צריך את החבל שלך כדי להציל אותו" אין אבא בעולם שלא יתן לי את החבל שלו! ממילא התפללתי לאבי שבשמים ואמרתי לו "הילדים שלך טובעים בים של בורות ומתרחקים מהעם היהודי, ואני זקוק לעזרתך כדי לעזור להם". כמובן שידעתי שהוא יעזור לי.

(בתמונה: מיסד "אש התורה" הרב נח וינברג זצ"ל) צילום: ויקיפדיה

אך תארו לעצמכם אדם המבקש מאב סכין. לשם מה? שואל האב. "אה- אני רוצה לדקור את הבן שלך!" האם יש אב שייתן את הסכין שלו? ודאי שלא! אז איך בלעם מעיז לבקש מהאל את הכוח להרוג את העם שלו? הבן שלו?  

נראה שהתשובה טמונה ביכולת המדהימה של בני האדם לנתק פעולה ממקורה. אדם יכול לראות עץ כלפי חוץ, אך כשנעמיק עוד, ניתן לראות (בעיני רוחנו) את השורשים היונקים את חיותם מן האדמה, שמקבלת את חיותה ממי הגשם היורדים כחלק ממחזור המים בטבע ועוד...

כן ניתן להבין שהעץ הזה לא הגיע מעצמו, אלא מישהו שתל אותו, או שפרי נפל, נרקב, הגרעינים כוסו באדמה, נרקבו, הצמיחו שורשים וגדלו עד שגדל כאן עץ גדול ומרשים! וגם לתפוח זה יש אבא (עץ) וסבא (עץ) וסבא רבא (גם כן עץ). אך אדם יכול לראות רק את העץ, ולא לראות שוב דבר מעבר לו.

כך גם בלעם מגיע לאלוקים ואומר לו "הנה עם יצא ממצרים" כלומר יצא לבד,מעצמו , ולא "אל מוציאם ממצרים" כמו שהוא נאלץ לומר אחר כך בעל כורחו. כלומר בני ישראל יצאו לבד, הוא מנתק את הפעולה מעושה הפעולה. וממילא אפשר לבקש מאלוקים לקלל את עם ישראל כי הוא בוחר לא להסתכל על השלב שמעבר - שעם ישראל הוא העם של אלוקים, הבן יחיד האהוב שלו!

אחד הרעיונות שאפשר ללמוד מן הפרשה, הוא כמה מגוחכת היא אי- היכולת לראות מעבר. כמה חשוב תמיד לשאול את עצמנו: מי עומד מאחורי הפעולה? מי עושה את הפעולה? למה כוונתו? אין ספק שאם נחיה כך, חיינו יהיו משמעותיים ועמוקים יותר וממילא אמיתיים, עשירים ושמחים יותר.