רחל ולאה הן שתי האמהות האחרונות של עם ישראל. הן אלה שיחד עם בעלן יעקב, מייצגות את המשפחה המלוכדת שאף אחד מבניה לא נעקר והפך לעם אחר. כל בניהם הפכו לשבטי ישראל, המשפחה היהודית הראשונה. למרות שיעקב היה נשוי למעשה לשתי נשים נוספות, שתי הנשים/שפחות זילפה ובלהה, בכל זאת שנים עשר הבנים נחשבים לצאצאיהן הרוחניים של רחל ולאה.

שני המאמרים הבאים יעברו בין לאה לרחל ויתארו את האישיות שלהן, את מעלותיהן וחולשותיהן. וזאת משום שחייהן כל כך משולבים זה בזה, כפי שרחל אמרה ביחס לשם נפתלי: "נפתולי אלוקים נפתלתי עם אחותי" (בראשית ל',ח'), ולמערכת היחסים הסימביוטית שלהן הייתה השפעה מתמשכת על צמיחתן והתפתחותן כאמהות של עמנו.

יעקב – ישראל, איש רב פנים

ברמה הבסיסית, אנחנו יודעים שאברהם אבינו מייצג את שורש החסד ושאשתו שרה, שמייצגת גבורה – צדק מוחלט, השלימה אותו. בנם יצחק, דמה לשרה בכוחו הפנימי ובנכונותו לעלות כקרבן, ולכן היה צריך את רבקה עם תחושת החסד והנתינה המפותחת שלה. יעקב, השלישי שבאבות, היה שילוב צרוף ומזוכך של חסד וגבורה, שיצר את מידת האמת והשלמות ההרמונית. אמת היא היכולת לראות את הדברים מכל כיוון, לא רק מפרספקטיבה של חסד ורחמים, ולא רק מנקודת מבט של צדק ודין מדויק.

התכונה העיקרית של יעקב היא שלמות ארצית, והוא הצליח להשביח את המידה הזאת בעזרת רחל, בת זוגו המאזנת.

בכל אופן, לאחר מאבקו של יעקב במלאך, כוחו הרוחני של עשיו, התגלה תפקידו הנוסף של יעקב. אז ניתן ליעקב שם נוסף, ישראל. שם זה מייצג שלטון רוחני על כוחות הרע, הישג שמקושר יותר לימות המשיח – עולם של טוב מוחלט, כשכל הרשע ימוגר. אנחנו, עם ישראל, נקראים על שם המטרה הזאת, כפי שאלוקים אומר: "כי שרית עם אלוקים ואדם, ותוכל" (בראשית לב, לט). את המשימה הזאת יעקב יכול להשיג רק בשותפות עם לאה. (הרב אליהו דסלר במכתב מאליהו, כרך ב' דן בנקודות אלה לעומק).

זה מסביר מדוע, מבחינה רוחנית, יעקב נזקק לשתי נשים, מצב שהתורה לא מחשיבה בדרך כלל לאידאלי. כעת, נתקדם לפגוש את הנשים שבסיפור.

רחל – רושם ראשוני

כשעשיו מאיים להרוג את יעקב, יעקב – בעידוד אמו רבקה – עוזב את מולדתו חרן, כדי למצוא אישה. כשיעקב רואה את רחל לראשונה ליד הבאר בחרן, הוא מבחין בכמה דברים שיש בה:

רחל, בת לבן, אחי אמו, ואת צאן לבן אחי אמו, ואת צאן לבן אחי אמו ...ויַשְׁק את צאן לבן, אחי אמו. (בראשית כט, י)

יעקב רואה ברחל את משפחת אמו. היא בת משפחתו, קרובה של אמו, ואולי הוא רואה בה גם את הצדדים השווים באישיותן. רחל היא רועת צאן, שמטפלת בצאן אביה כל יום. משמעות שמה 'רחל', הוא כבשה צעירה. והיא מתוארת כ"יפת תואר ויפת מראה" (בראשית כט, יז).

זוהי אישה שמרגישה בנוח בעולם הפיזי החיצוני. היא נמצאת בחוץ, מטפלת בבעלי חיים. יש לה תכונות מנהיגות, יחד עם רחמים ודאגה. יפי התואר והמראה שלה מעידים על הרמוניה שבה החיצוניות מבטאת את השלמות הפנימית. יעקב רואה את היופי הדו ממדי הזה ואת התיאום בין גוף לנשמה שהוא משקף, ורואה בה התאמה ושותפות למשימתו להביא שלמות ואמת לעולם.

במלים בודדות, יעקב מנסה לידע את רחל במהותו, במאפייניו הרוחניים החשובים.

ויגד יעקב לרחל כי אחי אביה הוא, וכי בן רבקה הוא... (בראשית כט, יב).

אם לרמאות, כי אחי אביה הוא. אם לצדיק, וכי בן רבקה הוא. (בראשית רבה ע, יג)

זה אני, זהו תפקידי וזו מטרתי. אני יכול לעסוק בעניינים ארציים, אבל הייתי רוצה להביא קדושה ומוסריות לעולם. אני רואה בך שותפה פוטנציאלית לחיי. "ויאהב יעקב את רחל" (בראשית כט, יח).

בתוך ודאות אהבתו כלפיה, משולב גם עצב:

וישק יעקב לרחל, וישא קולו ויבך (בראשית כט,י א).

רש"י: לפי שצפה ברוח הקודש שאינה נכנסת עמו לקבורה.

יעקב מרגיש שהשותפות ביניהם לא תהיה לנצח, שהיא תהיה רצופת קשיים, ושבקשר הזה יהיו דמעות יחד עם האהבה.

לאה – רושם ראשוני

הסיפור בתורה אינו מתאר את לאה בשום מקום ביחס ליעקב. לא מתואר שרואה אותה, או שזוכה להכיר אותה או לדעת עליה משהו. למרות שהיא הגדולה בין האחיות, היא לא נמצאת בחוץ ולא מטפלת ברכוש של אביה. אנחנו, הקוראים, שומעים עליה רק מאמירה תמציתית:

ועיני לאה רכות. (בראשית כט, יז)

רכות מבכיה, שהיו אומרים: ... הגדולה לגדול, והקטנה לקטן. והיתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. (בראשית רבה ע, טז)

משמעות השם לאה היא מלשון "נלאה"-עייפה ויגעה. אם כן, הרושם הראשוני שלנו לגבי לאה הוא של אישה שאינה מסתגלת במיוחד לחיים כמו שהם ולא מקבלת את מצבה האישי. היא בוכה עד שעיניה מתרככות, על השידוך האפשרי בינה לבין עשיו, ושמה רומז על חוסר שביעות רצון בסיסי ועל עייפות מהחיים.

קל לראות שאישה בעלת תכונות כאלה לא תתאים ליעקב, איש השלמות והאמת, ששואף להבין את העולם מכל זויותיו, על מנת להחדיר בו קדושה ואת מסר הא-ל. לא קל יהיה לבנות משפחה שתהפוך לעם ישראל, עם אישה שכל כך בזה לעולם החומרי ולרוע שבו. כך לפחות יעקב היה יכול לחשוב.

ובכל זאת, המידע שלאה הייתה מיועדת לעשיו, רומז במשהו על גדולתה: ייעודה היה לגבור על הרוע שבעשיו ולשנות אותו, כאשתו, למעוז של טוב.

נישואין ומהפך

ויאהב יעקב את רחל, ויאמר: אעבדך שבע שנים ברחל בתך הקטנה. (בראשית כט, יח)

כשיעקב ביקש לשאת את רחל הסכימה אך הזהירה אותו: "אבא שלי רמאי ואתה לא תוכל לגבור עליו". ...מה עשה יעקב? מסר לה סימנים. וכשהגיע ליל הנישואין, אמרה, עכשיו תתבייש אחותי. מסרה לה אותם. (מגילה יג, ב)

יעקב ורחל צפו את הרמאות הזאת של לבן והתכוננו לקראתה. יעקב מסר לרחל סימנים או סיסמא, שהיא הייתה אמורה למסור לו בחתונה, כדי לאמת שהיא הכלה הנכונה. בתפנית מוזרה, רחל, שרואה את התוכנית שעומדת להתבצע, פתאום אינה מסוגלת לסבול שאחותה תתבייש. נראה שהיא כל כך מוצפת ברחמים על סבל הזולת, עד שאין לה ברירה אלא למסור את הסימנים. רחל פשוט לא מסוגלת לעמוד ולראות שאחרים סובלים, אפילו כשזה בא על חשבון אהבתה, עתידה וייעודה! החישוב היחיד שעולה בלבה הוא: אני לא יכולה להרשות שיביישו את אחותי. וזהו.

ויהי בבוקר, והנה היא לאה! (בראשית כט, כה)

רק למחרת בבוקר יעקב מגלה שסידרו אותו (איך הכל היה שונה אילו היה להם חשמל!)

אמר לה [ללאה]: רמאית בת רמאי! לא קראתי לך בלילה רחל וענית לי?! אמרה לו: לא ככה קרא לך אביך, עשיו! וענית לו: "אנכי עשיו בכורך"?! (מדרש רבה ע,יט, ובראשית כז,יט)

מה קורה כאן? האם לאה באמת אנוכית וחסרת התחשבות כמו שמתואר בטקסט? איך היתה יכולה לעבור את החתונה, בידיעה שיעקב אוהב את אחותה?! ולשם איזון, איך רחל הייתה מסוגלת לרמות את יעקב בצורה כזאת? אילו הייתי הגבר בסיפור, הייתי די מתרגז על שתי האחיות גם יחד.

רחל, כפי הנראה, לא הייתה מסוגלת להגיע להחלטה רציונאלית מול צערם של אחרים, ובמקרה זה, אחותה. יעקב ודאי ידע זאת, ואהב את התכונה הזאת – רחמים- דאגה קיצונית לזולת. לכן נראה שהוא כלל לא מאשים אותה, וממשיך לסגור עוד 'עסקה' עם אבא שלה, שלפיה שבוע אחר כך הוא יישא גם את רחל, ושהוא מתחייב להמשיך ולעבוד בבית לבן שבע שנים נוספות.

אולם מה עם לאה?

לאה, אם של תפילה

כידוע, לאה בכתה על הגורל המיועד לה כאשתו של עשיו הרשע. הבכי שלה לא היה סתם אומללות פסיבית, אלא הפניה פעילה של הכאב שלה לאלוקים, השולט בכל הגורלות.

[ולאה] היתה בוכה ואומרת: יהי רצון שלא אפול בגורלו של רשע. (בראשית רבה ע,טז)

כשבאה ההזדמנות להינשא ליעקב, גם אם בדרך ערמומית מפותלת זאת, היא ראתה בכך חבל הצלה שאלוקים השליך לעברה בתגובה לתפילותיה. לאה לא יכולה היתה להרשות לעצמה לא להיאחז בו. אולי כוונתה בדבריה ליעקב הייתה: בדיוק כמו שאתה הרגשת שאין ברירה אלא להונות את אביך על מנת לקבל את זכויות הבכורה, כי ידעת שזאת הדרך הנכונה להבטיח את עתידך, גורלך ותכליתך, כך גם אני, ידעתי שאני חייבת להיות חלק מעם ישראל וייעודו, והרגשתי שזאת הדרך היחידה בה אוכל לממש את המטרה הזאת.

ודאי לא היה קל ללאה. למרות השתוקקותה הרבה לתוצאה, היא בכל זאת התחתנה עם מישהו בלי ידיעתו, שלא אהב אותה, ושעבד שבע שנים כדי לשאת את אחותה! לאה, ששמה רומז על עייפות ושחיקה, הייתה צריכה להתגבר על כוחם האדיר של כל המכשולים שעמדו בדרכה:

וירא ה' כי שנואה לאה, ויפתח את רחמה. ורחל עקרה. (בראשית כט, לא)

לאה מרגישה שהיא פחות אהובה (אין פלא!) וכתוצאה מהכאב הזה, אלוקים מאפשר לה להרות ראשונה. ובאופן מעניין, היא בוחרת לבנה שם שמעיד על התמודדותה בנישואין:

ותקרא שמו ראובן, כי אמרה: כי ראה ה' בעניי. (בראשית כט, לב)

הילד השני:

ותאמר, כי שמע ה' כי שנואה אנוכי ...ותקרא שמו שמעון. (בראשית כט, לג)

השלישי:

ותאמר עתה הפעם ילווה אישי אליי. על כן קרא שמו לוי. (בראשית כט, לד)

הרביעי:

ותאמר: הפעם אודה את ה', על כן קראה שמו יהודה. (בראשית כט, לה)

לאה פועלת באופן אקטיבי על מנת לזכות בקבלתו ואהבתו של בעלה. הנושא ודאי ממלא את מחשבתה ותפילותיה בכל רגע ונראה שהיא מדברת עם הא- ל ומשתפת אותו במצבה הלא נעים לאורך כל הדרך. תארו לעצמכם לקרוא לילדכם בשם שיזכיר את כל בעיות הנישואין שלכם! אולם עבור לאה, השמות האלה מהווים תזכורת למאמציה הרבים ולקשר שלה עם הבורא.

ואכן יש שכר לפעולתה. לאט אבל בטוח, מתרקם קשר עם יעקב . בכוח שאיפותיה ותפילותיהת (ואולי גם בגלל שהיא מבטאת את תשוקתה זו על ידי שמות הבנים), מתרחשת התפתחות חיובית בנישואיהם. ממערכת יחסים מאולצת לחלוטין כשבנה הראשון נולד, וכולם יכולים לראות בצערה, בבן השני רק אנשים מספיק קרובים ורגישים לניואנסים ולהבדלים דקים יכולים לשמוע את כאבה. בבן השלישי, לוי, יעקב הוא המאשר - בכך שהוא זה שקורא לבן בשמו – שהוא אכן יתלוה לאשתו לעתים יותר קרובות. והבן הרביעי, יהודה, הוא כבר ביטוי לאיזו סגירת מעגל עבור לאה עם בעלה וחיי המשפחה שלה, עד לנקודה שבה היא מלאה בהכרת תודה – לא עוד תלונות!

לאה היא אם של תפילה – היא רותמת את כל כוח רגשות העצב, הייאוש והבדידות שלה, ומתעלת אותם הישר לקשר שלה עם אלוקים. "אלוקים, אתה הכנסת אותי למצב הזה, ורק לך יש את הכוח להוציא אותי ממנו. אתה רואה את כאבי. אתה אתי בכל צעד לאורך הדרך. עזרת לי בשלבים הכי קשים במערכת היחסים שלי עם בעלי, ואתה הבאת אותי למצב שבו נשארו בי רק הודיה והערכה."

לאה לא יושבת ומחכה שדברים טובים יקרו מאליהם. בניגוד לטבעה ולשמה (לאה-עייפה), היא תמיד מוכנה לעבוד קשה כדי לממש את התכלית שאליה היא כה כמהה.

רחל, הכבשה הקטנה

ומה קורה עם רחל במשך תקופת הפוריות והפעילות הזאת של לאה?

ותרא רחל כי לא ילדה ליעקב, ותקנא רחל באחותה, ותאמר אל יעקב: הבה לי בנים, ואם אין, מתה אנוכי. וייחר אף יעקב ברחל, ויאמר: התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן? ותאמר: הנה אמתי בלהה, בוא אליה ותלד על ברכיי, ואיבנה גם אנוכי ממנה. (בראשית ל, א-ג)

תארו לעצמכם את רחל, שברגע של הקרבה ודאגה חסרת פניות לזולת, "ויתרה" על ארוסה לטובת אחותה, וכעת הופכת לאישה המשנית בביתה שלה. לאה ויעקב מקימים יחד משפחה, את התחלתו של עם ישראל, ותוך כדי כך בונים גם את מערכת היחסים האישית שלהם.

מובן שרחל מוטרדת, אולם חילופי הדברים בינה לבין יעקב, נראים מוזרים לזוג אנשים גדולים כל כך. למה מצפה רחל מיעקב, כשהיא דורשת ממנו ילדים? ובהנחה שיעקב אדם צדיק, רגיש וטוב לב לזולת, למה הוא עונה לה בצורה כל כך קשה, "התחת אלוקים אנוכי אשר מנע ממך פרי בטן?". כאילו שהוא אומר לה: לי יש ילדים, הבעיה היא שלך!

ועל דרך הפשט אמרה רחל ליעקב שיתן לה בנים, ובאמת דעתה לאמר שיתפלל עליה, אבל שיתפלל" עליה עד שיתן לה בנים על כל פנים, ואם אין שתמית עצמה בצער. דברה שלא כהוגן בקנאתה, וחשבה כי באהבתו אותה, יתענה יעקב וילבש שק ואפר ויתפלל עד שיהיו לה בנים שלא תמות בצערה.

[אולם] אין תפלת הצדיקים בידם שתשמע ותענה על כל פנים. ובעבור שדברה דרך געגועי הנשים האהובות להפחידו במיתתה חרה אפו." (רמב"ן בראשית ל, א-ב)

רחל היא האישה האהובה. היא תמיד הייתה אהובה, פופולארית, יפה ורגילה לקבל את מבוקשה. כמו שמה, הרחלה הקטנה, היא רגילה שיטפלו בה ויפנקו אותה. אולי כתוצאה מכך, ישנה פסיביות כלשהי וחוסר הערכה לכל מה שעבורו לא השקיעה מאמצים. אחרים עובדים קשה למענה, בגלל אהבתם אותה.

יעקב מבין (בפרט בהשוואה ללאה) שאלוקים לא נתן ילדים לרחל, למרות היותה צדיקה, רחמנית וטובת לב, אולי בגלל שהיא צריכה לפתח בעצמה תכונה שללאה יש בשפע: נכונות לעשות עבודה רוחנית קשה, והתמדה כדי להשיג מטרה.

רחל שבאמת הייתה אישה צדיקה (כמה מאתנו היו מתקבלת ביקורת כזאת מהבעל בשלווה?!), הגיבה מיד במה שנחשב תשובת המשקל לקנאתה בלאה מצד אחד, ולחוסר מאמציה מצד שני: "הנה אמתי בלהה..."

רחל למעשה ענתה לו: אני מוכנה ללמוד מההקרבה העצמית של סבתא שלך, שרה, שהציעה לאברהם לישא אישה אחרת שאת ילדיה היא קיוותה לגדל, וגם אני אשקיע מאמצים בפרויקט הזה. לא רק שאתגבר על קנאתי בלאה, אלא אשפיל את עצמי עוד יותר ואאפשר לעוד אישה להינשא לך ולהביא אתך ילדים ... "ואיבנה גם אנוכי ממנה".

יתכן שרחל אינה מתכוונת רק לילדים שאולי יצאו מהאיחוד הזה, אלא גם לאישיותה שתיבנה ותתחזק דרך הניסיון הקשה הזה.

האם נולדו לבלהה ילדים מיד? האם רחל שמרה על מעמדה בתור האישה האהובה, למרות שלא היו לה ילדים? מהי משמעות התמודדותן של האמהות הקדושות בעקרות? האם יש לסיפור סוף טוב? על שאלות אלה ואחרות נקבל תשובה במאמר הבא: רחל ולאה- חלק ב