לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




צלבי קרס בניו יורק

צלבי קרס בניו יורק

תלמידים יהודיים בניו יורק מתמודדים עם אנטישמיות מתמשכת, ואף אחד לא עושה כלום.

מאת

הוריהם של הסבים והסבתות שלי נולדו בניו יורק. פעם אחת, בעצרת זיכרון לחללי השואה שנערכה בתיכון שלי, התבקשנו בסיום הטקס לעזוב את האולם בשקט, על פי הסדר הבא: ראשונים יצאו אלה שהוריהם ניצולי שואה, אחריהם אלה שהורי הוריהם ניצולים ובסופו של דבר אלה שהורי סבותיהם ניצולי שואה. אני ועוד שלושה תלמידים נותרנו לשבת לבד באודיטוריום הריק. הסתכלנו זה על זה מעבר לשורות ריקות של מושבים, ואני הרגשתי שההלם גואה בי. לא ידעתי שרוב הסבים של חברי לכיתה הם ניצולי שואה.

על הבמה התנופף דגל ארה"ב לאור הזרקור החיוור לצד דגל ישראל, ואני חשבתי על המפלט שהמדינה הזאת נתנה עבור כל כך הרבה יהודים. כשהייתי הולכת עם סבתא שלי לקניון, ואדם המחופש לסנטה קלאוס היה מציע לנו ממתקים לכבוד חג המולד, היא תמיד אמרה לו: "לא תודה. אנחנו יהודים, אז אנחנו חוגגים את חנוכה!" לעולם לא אשכח כיצד עיניה הירוקות היו נוצצות בגאוותה הלוהטת להיות יהודייה. כנכדתה, גדלתי באמונה שלהיות יהודי זה זכות, ואנטישמיות הייתה צורה ארכאית של בורות רחוקה מלפני חצי מאה באירופה.

לרוע המזל, מאמר בניו יורק טיימס, "צלבי קרס, השמצות והצקות בבתי הספר בעיר", גילה ששנאה ארסית עדיין מפעפעת כאן ועכשיו. בבית הספר של מחוז 'פיין-בוש' במדינת ניו יורק, שנמצא במרחק 90 דקות צפונית לניו יורק סיטי, ההליכה לבית הספר הפכה לסיוט עבור התלמידים היהודיים. צלבי קרס נמצאו על קירות, שולחנות, ארונות, ספרי לימוד, מסכי מחשב, מגלשה בחצר, ובמקרה מזעזע במיוחד, צוירו על פניו של אחד התלמידים היהודים. שלוש משפחות יהודיות שולחות את בניהם לבית הספר הזה, והמנהלים שלו נשפטו בבית המשפט הפדרלי, באשמת אנטישמיות ויחס אדיש של הנהלת בית הספר.

בשנת 2011, כשאחת האימהות התלוננה שמציקים לבתה, מפקח בית הספר, פיליפ ג. שטיינברג, כתב לה במייל: "אמרתי שאפגש עם בתך, וכך אעשה, אולם הציפיות שלך שנצליח לשנות דעות קדומות מולדות, הן ככל הנראה קצת מוגזמות". ציוני התלמידים היהודים שנפגעו - ירדו, ורבים מהם הרגישו דכדוך ובידוד חברתי. צלבי הקרס שנחקקו על רכוש בית הספר היו מלווים הרבה פעמים במסרים כמו: "יהודי - תמות". אחד התלמידים אמר שהוא הפסיק לדווח על צלבי קרס למורים, משום שאף אחד לא עשה עם זה שום דבר.

מפקח ביה"ס אמר שהמצב מאתגר במיוחד, משום שכל כך הרבה תלמידים הואשמו בהתנהגות אנטישמית. כשכתב הניו יורק טיימס ביקר בעיר ושאל את התושבים אם הם מודעים לצלבי הקרס ולפגיעות השונות, ענה לו אחד הגברים: "אנחנו לא רוצים את היהודים בעיר שלנו. כבר יש להם מדינה משלהם. מי רוצה אותם כאן בכלל? הם לא שייכים לפה".

המשפחות אומרות ששיחותיהן עם נציגי בית הספר היו חסרות תועלת, ושלא דיווחו להם שמשפחות אחרות העלו נושאים דומים. אחד האבות שאל פעם את סגן המנהל מדוע הבן שלו הוענש על התגוננות מפני תלמיד, שתפס אותו אחרי שהתגרה בו על השואה. סגן המנהל ענה: "אנחנו נוהגים באפס סובלנות למריבות." על התלמידים היהודיים הושלכו מטבעות, אילצו אותם להוציא כסף מפחי זבל דחפו אותם והרביצו להם.

הורים שהתלוננו נשאלו על ידי המפקח, למה הם ממשיכים לגור במקום עם כזאת רמה של שנאת יהודים. אחת האימהות המתוסכלות ענתה לו: "אנחנו צריכים לעזוב? מצבנו הכספי כרגע גרוע ולא מאפשר לנו לעזוב, אבל זה לא העניין. אתם צריכים לחנך את הילדים שלכם שלא לשנוא! אם נעזוב, המפסידים הגדולים ביותר יהיו - אתם בעצמכם".

אנחנו לא מספיק רציניים. הנאצים היו רציניים

לפני שנים, שמעתי את הרב נח ויינברג זצ"ל חוזר על אמירה חזקה של הרב שך זצ"ל: "אם אדם אחד יכול להרוג שישה מיליון יהודים, אז אדם אחד יכול להציל ששה מיליון יהודים." אם בוּר אחד, שניים או אפילו שלושים יכולים להשפיל את אחינו היהודיים בניו יורק, אז אחד או שניים או אפילו שלושים מאתנו יכולים לחזק ולתמוך בהם. פעם אחת, בסיור בשערי אושוויץ, הרב נח עמד עם קבוצת מחנכים יהודיים ואמר: "אנחנו לא מספיק רציניים. הנאצים היו רציניים. הם לא הפסיקו לשפר את השיטות שלהם עד שהם פעלו במלוא היעילות. בדיוק כמו שהנאצים שאפו להשמיד את עם ישראל, אנחנו צריכים לשאוף לבנות את עם ישראל."

הדבר הכי גרוע שאנחנו יכולים לעשות כשאנחנו שומעים על סיפור נוראי כזה, הוא - כלום. אסור לשבת ולשתוק! המשפחות היהודיות בעיירה הכפרית הזאת לא מרגישים בבית. הם לא. אני חושבת על הניצוץ בעיניה של סבתי. אני חושבת על המושבים הריקים בעצרת הזיכרון לשואה לפני שנים כה רבות, ואני יודעת, היום יותר מתמיד, איזו ברכה זאת לא רק להיות יהודייה, אלא גם להיות גאה בזה.

מה דעתכם? איך אנחנו יכולים לעשות מעשה? נשמח לשמוע את הערותיכם בתגובות למטה.

3/5/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 4 תגובות ב-3 דיונים

(3) אהובה ורד, 12/6/2015 08:19

צלבי קרס

לא להתייאש לרשום בתגובה: עלה נעלה לארצנו, לצייר מגן דוד לצידה

(2) שגית, 4/5/2015 12:42

לצערנו, ההרגשה היא קשה גם בארץ

אני חיה באזור שנקרא ״ מדינת תל-אביב״ לצערי, רוב היהודים פה מתביישים ביהדותם וכואב לי לשמוע את מה שהם אומרים.

(1) איריס אשד, 4/5/2015 10:41

אנטישמיות

צדק הגוי שאמר שיש לנו מדינה ואנו צריכים לחיות במדינה שלנו , איך אנשי התורה לא מבינים את זה , די להתעלק במדינות זרות ישראל שייכת בלבד לעם ישראל וליהודים מי שלא יבוא עכשו אל יתפלא על שואה בפתח דוקא באמריקה הנאורה כביכול

אנונימי, 28/6/2015 14:05

ובארץ החרדים לא בגלות? אין לי בית כנסת קרוב פה בירושלים, כי ראש העיר ברקת החליט שהשכונה שלי לא תתחרד

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub