רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

מכתב גלוי לאחיי ואחיותיי בצרפת

כ׳ בטבת ה׳תשע״ה כ׳ בטבת ה׳תשע״ה 11/01/2015 | מאת שרה יוכבד ריגלר

אין לכם עתיד בצרפת. אני פונה אליכם, בואו הביתה לישראל.

לאחיי ואחיותיי בצרפת,

ליבי בוכה כשאני קוראת על הפיגוע הקשה בסופרמרקט הכשר בפריז – הטרגדיה של הנרצחים, מצבם העדין של הפצועים, ההיסטריה של הקונים. יש לי זיכרונות נעימים כיצד אתם, בני הקהילה היהודית בפריז, קיבלתם אותי בחום כשהזמנתם אותי לדבר שם לפני שלוש שנים. חיוכיכם החמים וברכותיכם הנלהבות גרמו לי לחוש שאנחנו באמת משפחה אחת, העם היהודי.

נראה כאילו הביקור הזה נערך לפני שנות דור. הוא היה עוד "לפני טולוז", שבו הרב סנדלר ושני בניו הצעירים, יחד עם הילדה מרים מונסונגרו, נרצחו מול בית הספר היהודי. זה היה "לפני הקנל", המחווה האנטישמית ששטפה את צרפת. זה היה "לפני ההתקפה על בית כנסת דון יצחק אברבנל", שבה אלפי פורעים חבושי כאפיות, חמושים בגרזנים, סכינים ומוטות ברזל, כיתרו וכלאו 200 מתפללים יהודים מפוחדים, במשך למעלה משעתיים. זה היה לפני שגברים יהודיים נאלצו להוריד את כיפותיהם ברחובות ערי צרפת, מחשש לתקיפה, ולפני שבנות יהודיות חששו שירססו עליהן גז פלפל או יותר גרוע מזה.

כשאני קוראת על מצבכם, איני יכולה שלא להיזכר בסיפורו של ידיד משפחה בלוס אנג'לס. שני זוגות הסבים שלו היו יהודים גרמניים עשירים, מתבוללים בני המעמד העליון, לפני מלחמת העולם השנייה. ובכל זאת גורלן של שתי המשפחות היה שונה לחלוטין.

בבעלות משפחת אביו, משפחת אדלר, היה בית חרושת שהעסיק אלף עובדים. בשנת 1936, שנה לאחר חקיקת חוקי נירנברג, הממשלה הגרמנית החרימה את דרכוני המשפחה. לאדון אדלר היו קשרים, והוא הצליח להשיב את הפספורטים. אולם הוא הבין שלמרות שאבותיו חיים בגרמניה מזה מאות שנים, המשפחה שלו נמצאת כעת בסכנה בשל יהדותם. הוא החליט שהם חייבים לברוח מגרמניה בלי דיחוי, אולם הוא חשד שהרשויות הנאציות שומרות על תנועותיו בעין חדה. אז הוא רקח תוכנית.

לכבוד הבר מצוה של בנם היינץ, ערכה משפחת אדלר מסיבה עליזה באחוזתם, בליווי תזמורת ומאות אורחים. באמצע המסיבה, כשהמוני אנשים נכנסו ויצאו, אדון אדלר, עם אשתו ושני בניו, חמקו מהדלת האחורית שם המתין להם עובד אמין במכונית עם מספר מזוודות. הם לא סיפרו דבר לאיש, אפילו לא למשרתים שלהם. כשהיעלמותם התגלתה, הם כבר הגיעו בבטחה לשטחה של שווייץ.

הם השאירו מאחוריהם הכל – את מכוניות היוקרה שלהם, את האחוזה, את הריהוט היוקרתי. הם לקחו איתם רק יהלומים שנתפרו בתוך בגדיהם, ובהם הם השתמשו כדי לשחד את דרכם משווייץ לאנגליה ולארה"ב. כשהנמלטים הגיעו לארה"ב, הממון שנותר בידיהם הספיק בדיוק כדי לרכוש חוות תרנגולות.

גברת אדלר לא שטפה כלי מימיה. מישהו שראה אותה גורפת זבל תרנגולות בסוף שנות הארבעים, שאל אם היא ממורמרת על כל מה שהיא איבדה. היא התביישה מעצם השאלה - היא זכתה בחיה, בחיי בעלה ובחיי ילדיה.

הסבא והסבתא השניים של ידידנו עברו סאגה שונה לחלוטין. גם לאחר חוקי נירנברג וליל הבדולח, הם חיו באשליה שיהודי גרמניה אינם מצויים בסכנה קיומית. רק בשנת 1939 הם שלחו את אחת מבנותיהם (שהפכה בהמשך לאמו של הידיד) לאנגליה. לבסוף, כששאר המשפחה ניסתה להימלט מגרמניה, כבר היה מאוחר מידי, וכולם נרצחו בשואה.

מהסיפור הזה למדתי שלפעמים, אם לא עוזבים "באמצע החגיגה", אי אפשר יהיה לעזוב לעולם.

אין עתיד ליהודים בצרפת או באוקראינה או בכל מקום אחר באירופה

מובן שצרפת בשנת 2015 אינה גרמניה של 1936. בצרפת של היום האנטישמיות אינה בגיבוי המדינה, אולם כבר יותר מידי זמן שהמדינה מתעלמת ממנה. עד להתקפות על בתי הכנסת בקיץ האחרון, מנהיגי ממשלת צרפת הכחישו בזה אחר זה שהאלימות נגדכם הייתה אנטישמית. הם טענו שזוהי אנטי-ציונות. אולם אתם, אחיי ואחיותיי הצרפתים, יודעים שאנטי-ציונות היא אנטישמיות במסווה דקיק. אתם יודעים שמשטרת צרפת, למרות מאמציה הכנים, לא תוכל להגן עליכם משנאתם הנלהבת של המוני מוסלמים מוסתים, שמהווים עשרה אחוזים מכלל האוכלוסיה הצרפתית. אתם יודעים שמשטרת צרפת, למרות מאמציה הכנים, לא תוכל להגן עליהם מאכזריותו של מחבל בודד שאומן על ידי אל קאעידה או דאעש.

האמת – האמת הכואבת - היא שאין עתיד ליהודים בצרפת, או באוקראינה, או בכל מקום אחר באירופה.

אז אני פונה אליכם, אחיי ואחיותיי היהודים, בואו הביתה לישראל. את ההחלטה הזאת עשיתי בעצמי לפני שלושים שנה. לא באתי לפה בגלל שברחתי מאנטישמיות בארץ מולדתי באמריקה. לא בגלל שמוחי היה שטוף בחלום שהחיים כאן הם אוטופיה ציונית. לא בגלל שלא ידעתי שגם היהודים כאן סובלים מטרור. עברתי לכאן לפני שלושים שנה בגלל שהייתי משוכנעת, כמו שהתורה אומרת שוב ושוב, שאלוקים רוצה שעם ישראל יגור בארץ ישראל.

מובן שאין זה מבצע פשוט לארוז ולעבור לישראל. צריך אומץ ונחישות כדי לעזוב את הכל – את הבית, את העבודה ואת הקהילה שלכם, לטובת עתיד לא ברור. אני יודעת, כי אני עצמי עזבתי "באמצע החגיגה". הייתי אז רווקה בת 37. הגעתי הנה בלי חסכונות ובלי חברים או משפחה בארץ. בכל אופן, בטחתי בהבטחת התורה שזוהי ארץ אשר "עיני ה' אלוקיך בה, מרשית השנה, עד אחרית שנה" (דברים יא:יב). כלומר, שכל מה שקורה כאן בארץ נמצא תחת השגחה שמימית ישירה. מי מאיתנו שביקר בישראל יודע את זה. פשוט מרגישים את זה. גם הברכות הרבות שלנו וגם האתגרים הקשים בארץ ספוגת-קדושה זאת, באים ישירות מאלוקים. כפי שחיה לוין, שעלתה לישראל מארה"ב, אמרה חודש אחרי שבעלה נרצח בפיגוע הקשה בהר נוף: "אנחנו לא קרבנות של נסיבות או של טרור. אנחנו עם של בחירה".

בחירתם של אנשי ישראל היא לחיות עם העם היהודי במולדת היהודית. בבקשה, בואו והצטרפו אלינו.

באהבה ובכאב, אחותכם,

שרה יוכבד ריגלר

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן