רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

פלסטין

י״א בכסלו ה׳תשע״ה י״א בכסלו ה׳תשע״ה 03/12/2014 | מאת רון פרוֹשְׂאוֹר

נאומו של שגריר ישראל באו"ם מהווה סקירה משכנעת של ההיסטוריה הישראלית המודרנית. שתפו!

נאום בעצרת הכללית של האו"ם, 24 בנובמבר 2014.

אני עומד מול העולם כנציגם הגאה של מדינת ישראל ועם ישראל. אני עומד זקוף לפניכם בידיעה שהאמת והמוסר נמצאים בצדי. ובכל זאת, אני עומד כאן בידיעה שהיום, בעצרת הזאת, האמת תיהפך על ראשה והמוסר יוסט הצידה.

המציאות היא שכאשר חברי הקהילה הבינלאומית מדברים על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, יורד ערפל שמאפיל על כל בהירות ההיגיון והמוסר. התוצאה אינה פוליטיקה ריאליסטית, אלא פוליטיקה סוריאליסטית.

המיקוד חסר הרחמים של העולם על הקונפליקט הישראלי-פלסטיני, עושה עוול לעשרות מיליוני קרבנות של עריצות וטרור במזרח התיכון. בזמן שאנחנו מדברים כאן, יזידים, בהאים, כורדים, נוצרים ומוסלמים מגורשים ומוצאים להורג על ידי קיצונים רדיקאליים, בקצב של 1,000 איש לחודש.

כמה החלטות העברתם בשבוע שעבר ביחס למשבר הזה? וכמה דיונים מיוחדים כינסתם? התשובה היא אפס. מה זה אומר לגבי הדאגה הבינלאומית לחיי אנוש? לא הרבה, אולם זה אומר המון לגבי צביעותה של הקהילה הבינלאומית.

הקונפליקט מעולם לא עסק בהקמתה של מדינה פלסטינית, אלא בקיומה של המדינה היהודית

אני עומד לפניכם כדי לומר את האמת. מתוך 300 מיליון הערבים במזרח התיכון וצפון אפריקה, פחות מחצי אחוז חופשיים באמת – וכולם אזרחי ישראל.

ערביי ישראל הם בין הערבים המשכילים ביותר בעולם. הם הרופאים והמנתחים הבכירים ביותר אצלנו, הם בוחרים לכנסת ולממשלה, ומשמשים כשופטים בבית המשפט העליון שלנו. מיליוני גברים ונשים במזרח התיכון היו שמחים בהזדמנויות ובחרויות הללו.

ובכל זאת, מדינה אחר מדינה, תעמוד באולם הזה היום ותבקר את ישראל – האי הקטן של הדמוקרטיה באזור מוכה רודנות ודיכוי.

פסטיבל השנאה

הקונפליקט שלנו מעולם לא עסק בהקמתה של מדינה פלסטינית. הוא תמיד עסק בקיומה של המדינה היהודית.

בשבוע זה, לפני ששים ושבע שנים, ב-29 בנובמבר 1947, הצביעו האומות המיוחדות לחלק את הארץ למדינה יהודית ומדינה ערבית. פשוט. היהודים אמרו כן. הערבים אמרו לא. אבל הם לא רק אמרו לא. מצרים, ירדן, סוריה, עירק, ערב הסעודית ולבנון יצאו למלחמת השמדה נגד המדינה הנולדת.

זוהי האמת ההיסטורית שהערבים מנסים לעוות. הטעות ההיסטורית של הערבים מורגשת עד היום – בחיים שאובדים במלחמה, חיים שאובדים בטרור, וחיים מצולקים מהאינטרסים הפוליטיים הצרים של הערבים.

על פי האו"ם, כ-70,000 פלסטינים נעקרו מבתיהם במלחמה שנפתחה על ידי הערבים בעצמם. באותו זמן, 850,000 יהודים נאלצו להימלט ממדינות ערב.

אז למה, 67 שנים אחר כך, גירוש היהודים נשכח לחלוטין על ידי המוסד הזה, בעוד שעקירתם של הפלסטינים מהווה נושא לדיון שנתי?

ההבדל הוא שישראל עשתה כל שביכולתה כדי לשלב את הפליטים היהודים בחברה. הערבים עשו בדיוק את ההפך.

הדיכוי הגרוע ביותר של העם הפלסטיני מתרחש במדינות הערביות. ברוב העולם הערבי, נשללת מהפלסטינים אפשרות לאזרחות, והם סובלים מאפליה קשה. אסור להם לרכוש אדמה והם מנועים מלעסוק במקצועות מסוימים.

ובכל זאת, אף אחד – אף לא אחד – מהפשעים האלה אינו מוזכר בהחלטות שלפניכם.

אילו הייתם מתעניינים באמת במצוקתו של העם הפלסטיני, הייתה החלטה אחת, רק אחת, שעוסקת באלפי הפלסטינים הנרצחים בסוריה. ואילו הייתם באמת דואגים כל כך לפלסטינים, הייתה לפחות החלטה אחת שמגנה את היחס לה זוכים הפלסטינים במחנות הפליטים הלבנוניים.

אבל אין. הסיבה היא שהדיון היום אינו עוסק בדיבורים למען השלום, או בדיבורים למען העם הפלסטיני – אלא בדיבור נגד ישראל. אין בו כלום מלבד פסטיבל שנאה והשתלחות נגד ישראל.

מתקפת מנע

המדינות האירופיות טוענות שהם מתייצבות למען Liberté, Égalité, Fraternité - חירות, שוויון ואחווה – אולם אין דבר רחוק יותר מן המציאות.

פעמים רבות אני שומע מנהיגים אירופאיים מצהירים שלישראל יש זכות להתקיים בגבולות בטוחים. נחמד מאוד. אבל אני מוכרח לומר – שזה הגיוני כמו שאני אעמוד כאן ואכריז על זכותה של שוודיה להתקיים בגבולות בטוחים.

כשמדברים על ביטחון, ישראל למדה בדרך הקשה שאנחנו לא יכולים לסמוך על אחרים – ובהחלט לא על אירופה.

ביום כיפור 1973 – היום הקדוש ביותר בשנה העברית – הארצות הערביות הסמוכות לישראל תקפו אותה. בשעות שלפני תחילת המלחמה, גולדה מאיר, ראש הממשלה דאז, החליטה החלטה קשה שלא לפתוח במתקפת מנע. הממשלה הישראלית הבינה שאם נפתח במתקפת מנע, נאבד את תמיכתה של הקהילה הבינלאומית.

וכשצבאות ערב התקדמו בכל החזיתות, מצבה של ישראל הפך נואש. מספר האבדות שלנו הלך וגדל וכמות הנשק והתחמושת שלנו פחתה במידה מסוכנת. ובשעת הצורך הזאת שלנו, הנשיא ניקסון ומזכיר המדינה קיסינג'ר, הסכימו לשלוח מטוסי גלקסי טעונים בטנקים ונשק כדי לחמש את כוחותינו. הבעיה היחידה הייתה שמטוסי הגלקסי היו צריכים לתדלק בדרכם לישראל.

מדינות ערב סגרו עלינו ועצם קיומנו עמד בסכנה – ובכל זאת, אירופה לא הסכימה אפילו לתת למטוסים לתדלק. שוב ארצות הברית התערבה וניהלה משא ומתן שהמטוסים יורשות לתדלק באיים האזוריים.

הממשלה והעם בישראל לעולם לא ישכחו שכאשר עצם קיומנו עמד על כף המאזניים, רק מדינה אחת באה לעזרתנו – ארצות הברית של אמריקה.

ישראל עייפה מהבטחותיהם החלולות של מנהיגי אירופה. ליהודים יש זיכרון ארוך. לעולם לא נשכח כיצד אכזבתם אותנו בשנות הארבעים. אכזבתם אותנו ב-1973. ואתם ממשיכים לאכזב אותנו היום.

כל פרלמנט אירופאי שמצביע להכרה מוקדמת וחד צדדית במדינה פלסטינית, נותן לפלסטינים בדיוק את מה שהם רוצים – מדינה בלי שלום. בכך שאתם מושיטים להם מדינה על מגש של כסף, אתם מספקים פעולות חד צדדיות ונוטלים כל מניע שיקדם את הפלסטינים למשא ומתן או לפשרה או להפסקת האלימות. אתם משגרים מסר שהרשות הפלסטינית יכולה לשבת בממשלה עם מחבלים ולהסית לאלימות נגד ישראל בלי לשלם כל המחיר.

חברת האומות המאוחדות הראשונה שהכירה במדינה פלסטינית הייתה שוודיה. מעניין למה הממשלה השוודית כל כך להוטה לנקוט בצעד הזה. כשמדובר בקונפליקטים אחרים באזורנו, הממשלה השוודית קוראת למשא ומתן ישיר בין הקבוצות – אולם בעניין הפלסטינים, הפתעה, הפתעה, הם פורשים את השטיח האדום.

הממשלה השוודית יכולה לארח את טקס חלוקת פרסי נובל, אולם אין שום דבר אצילי בקמפיין הפוליטי הציני שלהם לרצות את הערבים על מנת לזכות במושב במועצת הביטחון. האומות שיושבות במועצת הביטחון צריכות בינה, רגישות והגיון. ובכן, הממשלה השוודית לא גילתה שום בינה, שום רגישות ושום הגיון. רק שטויות.

ישראל למדה בדרך הקשה שהקשבה לקהילה הבינלאומית יכולה להביא לתוצאות הרסניות. בשנת 2005, פירקנו באופן חד צדדי כל התיישבות וסילקנו כל אזרח מרצועת עזה. האם זה קירב אותנו במשהו לשלום? כלל וכלל לא. זה סלל את הדרך לאירן לשלוח את שליחי הטרור שלה כדי לייסד מאחז טרור בפתחנו.

אני יכול להבטיח לכם שלא נחזור שוב על הטעות הזאת. כשמדובר בביטחון שלנו, אנחנו לא יכולים, ואסור לנו לסמוך על אחרים – ישראל חייבת להיות מסוגלת להגן על עצמה בעצמה.

סטטוס קוו

מדינת ישראל היא ארץ אבותינו – אברהם, יצחק ויעקב. זאת הארץ אליה הוביל משה את עם ישראל, שבה בנה דוד את ארמונו, בה בנה שלמה את בית המקדש היהודי, ובה חזה ישעיהו את חזון השלום הנצחי.

במשך אלפי שנים, היהודים חיו ברצף בארץ ישראל

במשך אלפי שנים, היהודים חיו ברצף בארץ ישראל. שרדנו את עלייתן ונפילתן של האימפריות האשורית, הבבלית, היוונית והרומית. ושרדנו אלפי שנות רדיפות, גירושים ומסעי צלב. הקשר בין עם ישראל וארץ ישראל הוא קשר בל ינתק.

שום דבר לא ישנה את האמת הפשוטה – ישראל היא ביתנו וירושלים היא בירתנו הנצחית.

ויחד עם זה, אנחנו מבינים שלירושלים יש משמעות מיוחדת לדתות אחרות. תחת השלטון הישראלי, כל בני האדם – אני חוזר, כל בני האדם – בלי קשר לדת או לאום יכולים לבקר באתריה הקדושים של העיר. ואנחנו מתכוונים לשמור על זה הלאה. היחידים שמנסים לשנות את הסטטוס קוו על הר הבית הם מנהיגי הפלסטינים.

הנשיא הפלסטינאי מחמוד עבאס אומר לעמו שהיהודים מחללים את הר הבית. הוא קרא לימי זעם ועודד את הפלסטינים למנוע מיהודים לבקר בהר הבית ולהשתמש (ציטוט) ב"כל האמצעים" הדרושים. אלו מלים חסרות אחריות ואי אפשר לקבל אותן.

אתם לא צריכים להיות קתוליים כדי לבקר בוותיקן, אתם לא צריכים להיות יהודים כדי לבקר בכותל המערבי, אבל כמה פלסטינים היו רוצים לראות את היום שבו רק מוסלמים יוכלו לבקר בהר הבית.

אתם, הקהילה הבינלאומית, מושיטים יד לקיצונים ולפנטים. אתם שמטיפים לסובלנות ולחופש הדת, צריכים להתבייש. ישראל לעולם לא תרשה לזה לקרות. אנחנו נבטיח שהמקומות הקדושים ישארו פתוחים לכל האנשים, בני כל הדתות, לתמיד.

כמיהה לשלום

אף אחד אינו רוצה בשלום יותר מישראל. אף אחד לא צריך להסביר את חשיבותו של השלום להורים ששולחים את ילדם להגן על מולדתנו. אף אחד אינו יודע את מחיר ההצלחה או הכישלון טוב יותר מאתנו הישראלים. האנשים בישראל שפכו יותר מידי דמעות וקברו יותר מידי בנים ובנות.

אנחנו מוכנים לשלום, אבל אנחנו לא נאיבים. בטחונה של ישראל קודם לכל. רק ישראל חזקה ובטוחה יכולה להשיג שלום כולל.

החודש האחרון היה אמור להבהיר לכל, שלישראל יש צרכים ביטחוניים מידיים ולוחצים. בשבועות האחרונים מחבלים פלסטינים ירו ודקרו את אזרחינו, ופעמיים נהגו את מכוניותיהם לתוך קהל של הולכי רגל. רק לפני כמה ימים, מחבלים חמושים בגרזנים ואקדח תקפו בפראות מתפללים יהודיים בזמן תפילת הבוקר. הגענו לנקודה שבה ישראל אינה יכולה למצוא מפלט מהטרור אף במקדש בית הכנסת.

הפיגועים האלה לא צמחו מתוך הריק. הם תוצאה של הטפה והסתה במשך שנים

הפיגועים האלה לא צמחו מתוך הריק. הם תוצאה של הטפה והסתה במשך שנים. פתגם יהודי אומר: "החיים והמוות ביד הלשון".

כיהודי וכישראלי, אני יודע בוודאות מלאה שכשהאויבים שלנו אומרים שהם רוצים לתקוף אותנו, הם מתכוונים לזה.

אמנת החמאס הרצחנית קוראת להשמדתה של ישראל ולרצח יהודים בכל העולם. במשך שנים החמאס וקבוצות טרור אחרות שולחים מחבלים מתאבדים לתוך ערינו, משגרים רקטות על ערינו, ושולחים מחבלים כדי לחטוף ולרצוח את אזרחינו.

ומה עם הרשות הפלסטינית? היא מובילה קמפיין שיטתי של הסתה. בבתי הספר, ילדים לומדים ש'פלסטין' תשתרע מנהר הירדן ועד לים התיכון. במסגדים, מנהיגים דתיים מפיצים עלילות מרושעות שמאשימות את היהודים בהרס האתרים המקודשים למוסלמים. באצטדיוני הספורט, קבוצות נקראות על שמם של מחבלים. ובעיתונים, סיפורי קומיקס מצוירים מעודדים את הפלסטינים לערוך פיגועים נגד ישראלים.

ילדים ברוב העולם גדלים על סרטים מצוירים בהם מיקי מאוס שר ורוקד. גם הילדים הפלסטינים גדלים על מיקי מאוס, אולם בטלויזיה הפלסטינית הלאומית, דמות מעוותת שלבושה כמו מיקי מאוס רוקדת בחגורת נפץ ומזמרת, "מוות לאמריקה ומוות ליהודים".

אני מאתגר אתכם לעמוד פה היום ולעשות משהו מועיל לשם שינוי. לגנות בפרהסיה את האלימות, להוקיע את השיסוי, ולהוקיע את תרבות השנאה.

זהו מאבק בין אלה שמקדשים את החיים לאלה שמהללים את המוות

רוב האנשים מאמינים שביסודו של דבר הקונפליקט הוא מאבק בין יהודים וערבים או ישראלים ופלסטינים. הם טועים. המאבק שאנחנו עדים לו, הוא מאבק בין אלה שמקדשים את החיים לאלה שמהללים את המוות.

בעקבות הפיגוע הברברי בבית הכנסת בירושלים, נערכו חגיגות בערים ובכפרים הפלסטינים. אנשים רקדו ברחובות וחילקו ממתקים; צעירים הצטלמו עם גרזנים; רמקולים במסגדים השמיעו ברכות, והמחבלים הוללו כ"קדושים" ו"גיבורים".

אין זאת הפעם הראשונה בה אנחנו רואים את הפלסטינים חוגגים את רציחתם של אזרחם חפים מפשע. ראינו אותם שמחים אחרי כל פיגוע נגד אזרחי ישראל, והם אפילו יצאו לחגוג ברחובות אחרי אירועי ה-11 בספטמבר במרכז הסחר העולמי בניו יורק.

נסו לדמיין איזו מין מדינה החברה הזאת תיצור. האם המזרח התיכון זקוק באמת לעוד טרורקרטיה? חברות מסוימות בקהילה הבינלאומית מסייעות ומעודדות את הקמתה.

מגן דוד

כשנכנסנו אל האו"ם, עברנו על פני דגליהן של 193 מדינות חברות. אם תקדישו זמן לספור, תגלו 15 דגלים עם סהר, 25 דגלים עם צלב, ודגל אחד עם מגן דוד. בין כל מדינות העולם יש מדינה אחת – רק מדינה קטנה אחת לעם ישראל.

ולכמה אנשים, גם זה יותר מידי.

וכשאני עומד היום לפניכם, אני נזכר בכל השנים שבהן היהודים שילמו על בורותו של העולם ועל אדישותו לדם. ימים אלה חלפו לבלי שוב.

לעולם לא נתנצל שאנחנו עם חופשי ועצמאי במדינתנו הריבונית. ולעולם לא נתנצל על זה שאנחנו מגנים על עצמנו.

למדינות שממשיכות להרשות לדעות קדומות לגבור על האמת אני אומר, "J’accuse" – "אני מאשים".

אני מאשים אתכן בצביעות.

אני מאשים אתכן ברמאות.

אני מאשים אתכן בנתינת לגיטימיות לאלה שרוצים להשמיד את המדינה שלנו.

אני מאשים אתכן בדיבורים תיאורטיים על זכותה של ישראל להתגונן, אולם הכחשת הזכות הזאת בפועל.

ואני מאשים אתכן בדרישה לוויתורים מישראל, בלי לבקש כלום מהפלסטינים.

ומול ההאשמות האלה, הפסיקה ברורה. אתם לא למען השלום ואתם לא למען העם הפלסטיני. אתם פשוט נגד ישראל. חברי הקהילה הבינלאומית צריכים לבחור.

אתם יכולים להכיר בישראל ובמדינת הלאום של העם היהודי, או להרשות למנהיגות הפלסטינית להכחיש את ההיסטוריה שלנו בלי תוצאות.

אתם יכולים להצהיר בציבור ש"זכות השיבה" כמו שקוראים לזה היא דרך ללא מוצא, או שאתם יכולים להרשות לדרישה הזאת להישאר המכשול העיקרי לכל הסכם שלום.

אתם יכולים לפעול כדי לשים קץ להסתה הפלסטינית, או לעמוד בצד כששנאה וקיצוניות נועצים שורש לדורות הבאים.

אתם יכולים להכיר בטרם עת במדינה פלסטינית, ואתם יכולים לעודד את הרשות הפלסטינית לנתק את הברית שלה עם החמאס ולשוב למו"מ ישיר.

הבחירה בידיכם. אתם יכולים להמשיך להסיט את הפלסטינים מהדרך או לסלול דרך לשלום אמיתי ובר קיימא.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן