רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

שנאת יהודים: הבנת הטירוף העולמי

ח׳ באב ה׳תשע״ד ח׳ באב ה׳תשע״ד 04/08/2014 | מאת שרה יוכבד ריגלר

האנטישמיות פשוט גורמת להם לא לראות עד כמה אנחנו צודקים.

הבמאית המפורסמת, ג'ואן ריברס נעצרה על ידי מראיין מזדמן ונשאלה על המלחמה בעזה. היא ענתה שאילו ניו ג'רזי הייתה יורה רקטות על ניו יורק, "היינו מוחקים את ניו ג'רזי". המראיין המשיך לחקור אותה בשאלות על הנפגעים הרבים מקרב אזרחי עזה. ג'ואן, למרבה הפלא, התפרצה "הם התחילו את זה. כולכם מטורפים. הם התחילו את זה"!

נחיצותה של המלחמה נגד החמאס היא הכרח חד משמעי. אין בזה שני צדדים, זה פשוט מוכרח. התמיכה בכניסה הקרקעית לעזה, חוצה את כל קווי הקשת הפוליטית בארץ. על פי סקר שנערך בסוף שבוע שעבר, 91% מהציבור היהודי בארץ תומך במבצע הצבאי של ישראל (זו הפעם הראשונה בזיכרון ההיסטורי שלנו ש-91% מהציבור בישראל מסכים על משהו!). לנו בארץ זה פשוט וברור: החמאס שנחוש להשמיד את ישראל - כפי שזה בא לידי ביטוי באמנה שלו ובמעשיו - מהווה איום קיומי לחיינו ולחיי ילדינו.

ובכל זאת, לא משנה באיזו בהירות תומכיה של ישראל מציגים את העובדות, דיפלומטים ברחבי העולם, ערוצי חדשות מובילים, האו"ם ואפילו האדמיניסטרציה האמריקאית, כל אותם אנשים שהם בלי ספק שפויים ואפילו חכמים, משום מה לא קולטים את זה.

זה לא הגיוני שישראל מואשמת ב"רצח עם" על הריגת אלף פלסטינאים, רובם מחבלים, כשבאותו זמן ממש, עשרות אלפים נהרגו או הורעבו למוות בסוריה, כמעט בלי שום ציוץ מהקהילה הבינלאומית. זה לא הגיוני שעל פי סקר משנת 2003, רוב האירופאים מחשיבים את ישראל בתור "האיום הגדול ביותר על השלום בעולם", יותר מאירן, צפון קוריאה או אפגניסטן. זה לא הגיוני שמתוך כל החלטות המועצה לזכויות האדם של האו"ם, 38% מהן הופנו נגד ישראל - דמוקרטיה שמבטיחה שוויון זכויות לנשים, ולמיעוטים דתיים. זה לא הגיוני שקולג'ים ברחבי אמריקה מקיימים את "שבוע האפרטהייד של ישראל", בעוד שערביי ישראל נהנים מאזרחות מלאה, לומדים בכל אחת מהאוניברסיטאות הישראליות, זוכים לטיפול רפואי שווה ונמצאים בכל צוות רפואי בכל בתי החולים בארץ, זוכים לייצוג בכנסת ומתהדרים אפילו בחבר ערבי בבית המשפט העליון.

מאז תחילת מבצע צוק איתן, ישראל עשתה מאמץ מכוון להציג את העובדות בפני העולם: אין לעזה שום תביעה עלינו: עזה איננה כבושה, וכל חייל ישראלי ומתיישב יהודי עזב את עזה ב-2005, בימי ההתנתקות. ישראל לא הציבה כל מצור ימי על עזה, עד שהעזתים בחרו בארגון הטרור של החמאס ב-2007. ישראל מקפידה להזהיר את האזרחים העזתים לצאת מתחום הסכנה, למרות שבכך גם הטרוריסטים יודעים לברוח ולהינצל, על ידי השלכת אלפי פליירים בערבית, הודעות טלפוניות, שליחת מסרונים ו"הקש בגג" לפני כל תקיפה אווירית. העולם הגיב לעובדות הללו בהפגנות אנטי ישראליות אלימות, ארבע מדינות בדרום אמריקה קראו לשגריריהם לחזור, אמריקה לוחצת על ישראל להפסיק את המלחמה ולהשאיר מאות מנהרות חדירה שלמות, ומועצת הביטחון של האו"ם מחליטה, כדרכה, לגנות את ישראל.

היהודים, עם שכל כך מרבה להשתמש בהגיון ולהאמין שגם אחרים ינהגו כך, פשוט נותר פעורי פה.

עלילות דם אז והיום

הקריאות על "אבידות לא פרופורציונאליות" במלחמה הנוכחית, הן חסרות הגיון ממש כמו עלילות הדם. עלילות הדם, ההאשמות שיהודים רוצחים ילדים נוצריים ומשתמשים בדמם להכנת מצות, נמשכו מימי הביניים ולא פסקו גם בעידן המחשבים. כל מי שיודע משהו על יהדות, יודע שדם אינו כשר, בדיוק כמו חזיר. התורה אוסרת אכילת דם, ובשר כשר חייב להיות מומלח ומודח כדי לסלק ממנו את כל הדם. למרות העובדות הבסיסיות האלה, במשך מאות שנים, יהודים רבים עונו ונהרגו על רצח לכאורה של ילדים נוצריים, כדי להשתמש בדמם למצות. ההאשמות חסרות השחר לא נפסקו גם כאשר החלה תקופת הרנסנס, שבה האמונות הטפלות של ימי הביניים פינו את מקומן לשליטת השכל, ובשנת 1588 ילד בן שנתיים בשם סימון מטרנטו נעלם, ובתגובה לכך 15 יהודים מקומיים הוצאו להורג בשריפה על הרצח שלו, והאפיפיור סיקסטוס החמישי הכריז על הילד כ"קדוש".

גם במאה העשרים היו כמה עלילות דם מפורסמות: הפוגרום הראשון של המאה העשרים, בקישינב רוסיה, הותיר 49 יהודים הרוגים ומאות פצועים, ופרץ בשל ההאשמה שהיהודים רצחו את הנער הנוצרי, מיכאיל ריבצ'נקו, והשתמשו בדמו למצות. עלילות דם נערכו גם באירן בשנת 1910, בשנת 1913 בקייב בשנת 1928 במסנה ניו יורק.

בשנת 1986, מוסטפה טלאס, שר ההגנה של סוריה, כתב ספר בשם המצה של ציון, שמאשים את היהודים על רצח פולחני. באוקטובר 2002, יצאה המהדורה השמינית של הספר, והוא תורגם לאנגלית, צרפתית ואיטלקית.

בדיה בת אלף שנים: כל מה שצריכים הוא ילד לא יהודי מת כדי "להוכיח" שהיהודים הם מוצצי דם מרושעים.

אזהרות מרתיעות

כל עוד אתם מסתכלים מבעד לעדשות ההיגיון, הדעות הקדומות של העולם נגד היהודים אינן מובנות. צריך לשנות פה את זוית הראייה. הגישה העולמית כלפי ישראל נראית הגיונית רק כאשר מסתכלים מבעד לסוג אחד של עדשות: אנטישמיות.

בדיון חירום שנערך בנושא זה בכנסת ב-28 ביולי, ולדימיר סלוצקר, נשיא הקונגרס היהודי הישראלי, אמר שמאז השואה לא ראינו מצב כזה כמו היום. ויתכן שאנחנו רואים בתחילתה של שואה חדשה. הוא הוסיף והזהיר שהאירועים האלה עלולים רק ללכת ולהתרחב בממדיהם ברחבי אירופה. הישיבה, שכללה נציגים של קהילות יהודיות ודיפלומטים מצרפת, יוון, הונגריה, בלגיה, אנגליה, הולנד, דנמרק, אוסטריה, גרמניה ואיטליה, ציינה שבהפגנות האלימות ששוטפות את אירופה, הקריאה אינה "תהרגו את הישראלים", אלא "תהרגו את היהודים". כבר לא משתמשים בביטויים מכובסים של אנטי-ישראליות, עלה התאנה הזה נקרע, יצא המרצע מן השק: המלחמה בעזה הסירה את המסווה וגרמה לשונאי היהודים להצהיר את כוונותיהם בצורה גלויה.

כמו שאמר פרופסור רוברט ויסטריך מהאוניברסיטה העברית - פרופסור להיסטוריה ומחשובי חוקרי השואה בימינו: "נכנסנו לעידן חדש ומאוד קשה בכל אירופה". הוא טען שאין יותר אמירות אנטי-ציוניות לכאורה שאינן אנטישמיות.

למרות שכל הנציגים היהודיים מסרו דיווחים מסמרי שיער על אנטישמיות במדינותיהם, מעט הפתרונות שהועלו, כמו דרישה שהממשלות השונות יגנו את האנטישמיות, דמו יותר להקמת גדר כדי לעצור צונאמי. על מנת להתמודד עם אנטישמיות, צריכים להתחיל בהבנה שהיא אינה פועלת על פי הגיון או רציונל.

שני פתרונות לאנטישמיות

מאז המאה ה-18, נעשו שני נסיונות מאסיביים להילחם באנטישמיות. הראשון, היהדות הרפורמית, שצמחה בגרמניה באמצע המאה ה-18, התבססה על ההבנה שאנטישמיות מתעוררת משום שהיהודים מתעקשים להתלבש בצורה שונה, לאכול בצורה שונה ולהתנהג בצורה שונה. הפתרון הרפורמי היה לסלק את ההבדלים האלה, להתנהג כמו כל העמים, ובכך לסלק את האנטישמיות. בימיה הראשוני של התנועה, העברית הוחלפה בגרמנית, גרמניה הוכרזה בתור "ציון החדשה", והשבת נחגגה בימי ראשון בליווי צלילי עוגב ואלמנטים שונים שחיקו את הכנסיה הפרוטסטנטית. מהר מאד גם זנחו מצוות כמו כשרות, שבת ומילה, עד שכמעט ואי אפשר היה להבחין בין היהודים הרפורמים בגרמניה לשכניהם הגויים. בשנת 1933, שיעור נישואי התערובת בגרמניה עמד על 42%.

ובכל זאת, במקום להשקיט את האנטישמיות, ההתבוללות היהודית הפכה תירוץ לשנאת היהודים המטורפת של גרמניה הנאצית. חוקי נירנברג משנת 1935, אסרו במיוחד נישואי תערובת של אריים עם יהודים, ואסרו על יהודים לרכוש מקצוע או ללמד באוניברסיטאות, שבהן היהודים הואשמו שהם מנסים להשתלט. "הפתרון הסופי" הגרמני, לא הבחין כמובן בין משפטן יהודי שנשוי לגויה ליהודי חסידי ארוך פאות וזקן. התבוללות כתרופת מנע לאנטישמיות עלתה בלהבות המשרפות.

התשובה הלוגית השניה לאנטישמיות הייתה הציונות. תיאודור הרצל, מייסד הציונות המדינית המודרנית, האמין שהיהודים נרדפים משום שאין להם מדינה משל עצמם, והדרך היחידה כדי לעקור את האנטישמיות מאירופה, היא פשוט להעביר את היהודים לפלסטינה. הרצל, החוזה, לא היה מסוגל לצפות שברגע שהמדינה היהודית תוקם, האנטישמיות פשוט תשנה את צורתה לאנטי-ציונות. יהודים שהוכפשו תמיד על חוסר מולדת, התחילו פתאום להירדף על מולדתם.

הברית

האנטישמיות, שגוברת על כל חוקי הטבע, היא באמת על-טבעית. ההיסטוריה של היהודים אינה הגיונית אם לא מרחיבים את זוית הראייה ומצרפים את הקב"ה לתמונה. ומה שהקב"ה רוצה מעם ישראל מובהר היטב בתורה: "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב" (במדבר כג,ט).

היהודים נועדו להיות "לאור גויים" (ישעיה מב, ו). אור עומד בנפרד מהדבר שאותו הוא מאיר. המינוי האלוקי הוא להיות: "ממלכת כהנים וגוי קדוש" (שמות יט, ו). זוהי משימה שאיננו יכולים להתפטר ממנה, משום שהיא טבועה בברית בין בורא העולם לעם ישראל.

זה חוזה מחייב, שנערך ונחתם בין בורא העולם לבין עם ישראל. כל הנשמות של כל היהודים חתומים עליו, וכדאי לדעת אותו, כדי לא לעמוד משתאים מול מציאות לא הגיונית ולא ברורה למי שלא רואה את החוזה מול עיניו. הבה וניזכר בפרטי החוזה:

הקב"ה הבטיח:

  • שעם ישראל לא יחדל מלהתקיים (בראשית יז,ז).

  • שהקב"ה לעולם לא ייטוש אותנו (ויקרא כו,מד).

  • שעם ישראל יירש את ארץ ישראל (בראשית יב,ז ; בראשית טו,יח).

עם ישראל הבטיח:

  • שנהיה נאמנים לקב"ה ושנשמור את תורתו (שמות כד,ז)

בשונה מרוב הבריתות ורוב החוזים, הברית הזאת אינה מותנית, אין אפשרות להפר אותו. אפילו אם עם ישראל לא ינהג על פי החוזה, הקב"ה לעולם לא יבטל את הברית איתנו. ואם עם ישראל יזנח את התורה וינסה להתנהג כמו עם ככל הגויים, זה לא יעלה בידו. אמנם יש בחירה חופשית לבחור בין טוב לרע ובורא העולם לא מתערב לנו בבחירותינו, אבל כיון שהתבוללות והיעלמות של עם ישראל לא אפשרית, והיא מנוגדת לתוכנית של אלוקים כלפי עם ישראל. ומה יכול לעשות אלוקים כדי לשמור את הבטחתו שעם ישראל לא יעלם לנצח?

כאן נכנסת האנטישמיות לתמונה. אנטישמיות היא המקבילה הרוחנית לאב לילד חולה סוכרת שנועל את קופסת העוגיות. יהודי המאה ה-20 בגרמניה או במאה ה-21 בהולנד, היה רוצה אולי להיטמע בתוך החברה המקיפה אותו, אולם האנטישמיות בסופו של דבר מאתרת אותו, מסמנת אותו ומנדה אותו. האנטישמיות שומרת על עם ישראל מלהתפזר עד להיעלמותו, וכמאמר הפתגם, שאם היהודים לא עושים לעצמם 'קידוש', אז הגויים עושים לנו 'הבדלה'.

לאנטישמיות ישנו אפקט מועיל נוסף: היא מאחדת אותנו. רק לפני כמה חודשים, המרקם החברתי הישראלי נפרם בתפרים המחברים בין המגזרים הפוליטיים והדתיים שלו. חטיפתם האכזרית של שלושת הנערים על ידי מחבלי החמאס איחדה אותנו. בהלוויותיהם של החיילים הנופלים, כולנו עמדנו יחד. ובמקלטים שבבאר שבע, אשדוד ותל אביב, בכל פעם שנשמעה אזעקה, אנחנו משפחה אחת. ככל שאנו מותקפים יותר על ידי העולם שונא היהודים, ככה אנחנו נצמדים יותר זה אל זה.

זהו מחיר יקר שאנחנו ממש לא שמחים לשלם. אולם אחרי שהתשלום נגבה מאתנו, אנחנו מוצאים את עצמנו עם שני נכסים יקרים: הזהות האמיתית שלנו וההתאחדות המחודשת עם המשפחה שלנו.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן