לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ביקור בכותל: עצוב או מרומם?

ביקור בכותל: עצוב או מרומם?

ביום כיף זוגי בעיר העתיקה בירושלים, מצאנו את עצמנו מתלבטים: האם לשמוח למראה שרידי ההיסטוריה המפוארת או להתעצב על החורבן.

מאת

בארוחת ערב זוגית לפני שבוע החלטנו בעלי ואני לקחת לעצמינו פסק זמן של טיול-יומי-קצר. חייבים למצוא זמן ליום כזה מדי פעם, ואם אין זמן אז צריך לייצר אותו. יום אחד של עצירה ממרוץ ההספקים היומיומי, יום אחד למלא את הצרכים של הנפש ולראות ירוק בעיניים. לא משנה היעד, העיקר למלא את הריאות באוויר שונה מהאוויר שליד הבית או ליד העבודה.

לי היה יום חופשי ביום למחרת, ובעלי החליט לממש את הזכות שלו ליום חופשי לכבוד ה'טיול'.

כשחושבים על טיול-יומי-קצר, היעד הראשון שעולה לי בראש הוא: "ירושלים", כמה שמבקרים בה, כמה שמטיילים בה, אני מרגישה שלא ראינו די.

העבר, הנושק בהרמוניה מופלאה כל כך להווה, ולעתיד... ההיסטוריה העשירה; הכותל, העיר העתיקה, הרובע על כל שעריו, בית כנסת 'החורבה' שכבר לא חרב, הקרדו, וכל הממצאים הארכיאולוגיים המדהימים עם הפסיפס הרב-גוני שוקק החיים ברחוב, צ'ימידנים ענקיים על כתפי חיילים או מתנחלים ארוכי פאות, נוער העתיד שגודש את הרחובות מלהג בקול, כמה ילדות עטורות צמות, קבצנים מרשרשי קופות, זוג 'ביזנסמנים' קשוחים וקבוצת תיירים מלוכסני עיניים. כל אחד וה'ירושלים שלו', ומעל הכל – אוויר הרים צלול כיין, קור חודר לעצמות ובמילה אחת: ירושלים.

יצאנו מוקדם בבוקר, היעד הראשון היה הכותל. נכנסנו לרחבה, זמן שקט קצת לחיטוי פנימי בלב, לפרוק כמה משאלות מכבידות, להודות על כמה בקשות מהפעם הקודמת שהתגשמו, וגם על אלו שעדיין לא... ולהעמיס המון שלווה, רוגע, ותחושת סיפוק ממלאת מבפנים.

התכוונו לצאת מהרחבה, ואז צד את ליבנו הבניין המרשים של "אש התורה", כבר מזמן סיפרה לי חברה על התצפית היפה שיש שם למעלה. החלטנו לעלות. היה קצת מסובך להעפיל את כל גרמי המדרגות עם עגלה בתוספת תינוקת עגלגלה... אבל מכיוון שהיעד הבא שלנו ממילא היה הרובע, עלינו (רק אחרי זה נודע לנו שיש אפשרות לעלות במעלית הבניין ישר מהקומה במפלס רחבת הכותל).

גג רחב ידיים ומזמין חיכה לנו עם תצפית שרק ירושלים יכולה לייצר

גג רחב ידיים ומזמין חיכה לנו עם תצפית שרק ירושלים יכולה לייצר. שמיים פתוחים מעלינו, הכותל על כל ה-מתפללים/ מבקרים/ מצלמים/ רושמי הפתקים פרוש לרווחה מולנו, מעליו 'הר הבית' וכיפת הזהב של 'אל אקצה'. בקצה הגג ניצב דגם הדמיה מרשים של בית המקדש בו התבוננו בעיון רב בעלי ואני.

פתאום הרגשתי שמישהו מצלם אותנו, הסתובבתי אינסטינקטיבית אחורה. עמדה שם אישה עם מצלמה מרשימה, ארוכת-זום, וצילמה אותנו בריכוז. כשקלטנו שהיא סיימה ניגשתי אליה ושאלתי אותה עבור מה התמונות.

גילה

טוב, קוראים לה גילה, והיא צלמת של אחד מהעיתונים האמריקניים הנפוצים ביותר. היא באמצע הפקת פרויקט תמונות של ירושלים, במסגרת הצילומים הפנו אותה גם לגג של "אש התורה", והיא כל כך שמחה שהגענו! "אחרת יכולתי לחכות שעות עד שיגיע מישהו שאני אוכל לצלם!" היא משתדלת לא לחשוף פנים בתמונות שלה, מצלמת רק פרופיל או גב, או שהיא מטשטשת. הסכמנו.

בשלב מסוים בעלי נשען על המעקה בתנוחה שהזכירה את תמונתו המפורסמת של הרצל... גילה התלהבה – ה'פוזה' הייתה נהדרת! הכיפה שעל ראש בעלי השתלבה יפה עם גופו המופנה לעבר הכותל.... "אל תזוז" היא ביקשה-התחננה "זה פשוט מושלם!"

בעלי כמו ילד טוב, אכן לא זז עד שגילה מצאה את הזווית המועדפת בעיניה. כשהיא סיימה דיברנו איתה קצת.

היא מאוד-מאוד אוהבת את ירושלים. "הבית הזה", היא הצביעה על בית מסוים ממש מול הכותל, "היה שייך לידידים שלנו. הם קנו אותו ב-68 קצת אחרי "ששת הימים", הייתי מבלה שם יום וליל, ישנה שם, מצלמת. אתם יודעים מה הפירוש להתעורר בבוקר אל הנוף של הכותל?

לפני כמה שנים החליט בעל הבית למכור אותו, כולם ניסו להניא אותו מהחלטתו, ש'בית במקום כזה לא מוכרים!' אבל הוא מכר אותו בסוף לאיזה אוליגרך רוסי במיליונים, אני לא מבינה איך מוכרים בית כזה! מה עם הערך הרוחני? הערכי? אני בעד שום מחיר לא הייתי מוכרת בית כזה!"

זכינו לעוד כמה סדרות צילום מגילה, ונפרדנו ממנה לא לפני שהיא צילמה אותנו כמה תמונות במצלמה שלנו, ואחרי שמסרנו לה את כתובת המייל שלנו בבקשה שתשלח לנו את התמונות שצולמו במצלמה שלה.

האדר"ת

עלינו לרובע וישבנו על ספסל מזדמן ושקט (מציאה לא פשוטה ברובע!), ואז נזכרתי בסיפור על האדר"ת, רבי אליהו דוד רבינוביץ-תאומים (שהיה חותנו של הראי"ה קוק). האדר"ת גר בפולין כל ימיו, ושימש כרב בערים ועיירות שונות. כשהיה בן 60 בערך נקרא על ידי רבי שמואל מסלנט, רבה של ירושלים, לבוא ולעזור לו בהנהגת העיר. רבי שמואל היה כבר מבוגר מאד וקיווה שהאדר"ת ימלא את מקומו אחריו. האדר"ת עלה ארצה בשנת התרס"א (1901) אולם נפטר ארבע שנים אחר-כך, עוד בחייו של רבי שמואל. לפני פטירתו אמר האדרת שהמגורים בירושלים קיצרו את חייו. ראשי הקהילה נתנו לו דירה שהכותל נשקף ממנה. הוא התבטא ואמר שהנוף הזה גרם לו לשיברון לב עצום. לקום כל בוקר ולראות את הר הבית, המקום המקודש ביותר לעם ישראל, מחולל על ידי מסגדי הערבים; לראות את הכותל שהוא רק שריד לבית המקדש שאמור היה להיות בו; לראות את החורבן כל יום מחדש ליבו לא היה מסוגל לשאת זאת.

באחת מאיגרותיו הוא כתב:

"גבאי ירושלים ת"ו חשבו בטוב לבם לגמול אתי חסד, והקצו לי דירה שמחלונותיה אני משקיף על הר הבית ומקום המקדש. אך אינם יודעים שבזה הם מקצרים את חיי, בראותי מדי יום את חצרות בית אלוקינו נרמסות ברגל גאווה של טומאת העמים ושועלים הלכו בו, לבי לא יוכל כלכל זאת".

ואכן האדרת נפטר כאמור שנים ספורות לאחר מכן בשיא חייו. בזיכרונותיו כתב:

"אין דבר אשר יביאני לידי בכי תיכף כמו שמביאני זיכרון ירושלים עיר קדשנו ובית תפארתנו, גלות השכינה, גלות התורה וגלות ישראל, אשר ברגע התבונני בהם – זולגות עיני דמעות".

חשבתי על גילה. ועל האמביוולנטיות החדה בין התיאור שלה על השמחה לקום כל בוקר אל הכותל, לעומת הצער הנוקב של האדר"ת מאותו הנוף ממש!

הכותל המערבי הוא שריד אחרון מבית המקדש, הוא מעניק לנו תקווה, אמונה, מזכרת לעולם מתוקן ואמיתי יותר, אנחנו מגיעים אליו – מתפללים, מצטלמים, מצלמים, עסוקים בבחירת 'פוזות' מתאימות, אבל שוכחים שהכותל, על אף הנחמה שהוא מעניק לנו, על אף הקשר שהוא סולל בינינו לבין אלוקים, הוא רק מזכרת מהמצב האמיתי בו היה עם ישראל בזמן בית המקדש. עם עצמאות מדינית וחוסן איתן ומעל הכל, קשר קרוב וישיר לאלוקים על ידי הנבואה והעבודה בבית המקדש.

כל מה שיש בידינו היום הוא רק בבואה של הבית האדיר שאמור להיות במקום הזה ממש!

ומצד שני קיימת גם הגישה וההסתכלות השונה של רבי עקיבא. כמה שנים אחרי שנחרב בית המקדש, עוד שהאבל עוד היה מוחשי חי ונוקב, עלו כמה חכמים למקום המקדש, וראו שועל יוצא מהמקום שבו היה 'קודש הקודשים' – החלק המקודש ביותר בבית המקדש. התחילו החכמים לבכות, והתחיל רבי עקיבא לצחוק.

שאלו אותו החכמים: איך אתה צוחק רבי עקיבא? זה כל כך עצוב וכואב! והוא ענה להם: לפני החורבן מסרו לנו הנביאים שני סוגי נבואות, נבואות של חורבן על הגלות, ונבואות של נחמה על הגאולה העתידה לבוא. אחת מנבואות החורבן הייתה: "ציון שדה תחרש וירושלים תהיה לבמות יער", כעת, כשאני רואה שנבואות החורבן מתממשות במלואן, בדיוק מרבי, אני שמח – אני מבין ומאמין שאם כך, גם נבואות הנחמה יתממשו במלואן.

אז גם גילה צודקת, יש מקום גם לנחמה. אפשר להגיע לכותל, להתבונן סביב על כל מה שחסר ואיננו, לראות את נבואות החורבן המתממשות, ולהאמין שעוד מעט ישמעו פעמי משיח, ותתקיימנה גם כל נבואות הנחמה.

עם עשרה בטבת שיחול בקרוב, הפסוקים הבאים מקבלים משמעות רלוונטית מתמיד: "קומי אורי כי בא אורך וכבוד ה' עליך נגלה"... "פצחו רננו יחדיו חרבות ירושלים כי נחם ה' עמו גאל ירושלים"... "שאי סביב עינייך וראי כולם נקבצו ובאו לך בנייך מרחוק יבואו ובנותיך על צד תאמנה...." (ישעיהו)

במהרה בימינו אמן.

1/1/2012

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-5 דיונים

(5) טוני דאכרה ברץ, 2/1/2012 14:12

התרגשות מהכותל

הכתבה,המאמר כתובים בכשרון וברגש רב.נהניתי לקרוא...אבל אלה שכותבים בישראל ,יודעים עברית ...לא יודעים לעביר לציבור שלא דובר עברית מה משמעות המילה העברית...כיוון שכולם בטוחים שאין קשר בן העברית לשפות אירופה...ואם משהו מעיז לומר יש קשר...אזי מתעלמים ממנו.בידידות טוני

מרדכי, 17/1/2012 00:21

יש בדבריך יותר נסתר מגלוי.

אני לא ממש מכיר קשר בין העברית לשפות אירופה אשמח אם תוכל לפרט קצת יותר

(4) אנונימי, 2/1/2012 06:30

מאוד יפה וכמה נכון

(3) אורית, 1/1/2012 20:59

נהניתי מכל מילה-

כטל תחיה. יישר כח

(2) אנונימי, 1/1/2012 20:45

יפייפה!!!!!!

מהמם פשוט מרגש...

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub