רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

עם ישראל

הריקוד המיוחד ביותר

ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ב ט׳ במרחשוון ה׳תשע״ב 06/11/2011 | מאת שרית אמיחי

הקהל הצעיר התבונן, מחה דמעה ובעיקר ידע שהוא עד למשהו גדול והרואי, שחשוב שישמע וייזכר.

שמחת תורה אצלנו בבית הכנסת הוא חג אמיתי, וכבר סיפרתי עליו בעבר: קהל המתפללים האנושי המרכיב את בית הכנסת הינו מגוון ומרתק.

בשנים האחרונות נפטרו אנשים, דוגמת הקשיש שנקרא בפי הילדים 'סבא-צאוואי' (צווה בהגייה חסידית) מפני שבאופן קבוע בשמחת תורה הוא היה נעמד על מדרגות ארון הקודש, מעודד את הילדים לרקוד ובעיקר לשיר את השיר 'צווה ישועות יעקב'.

נוספו לנו מתפללים כמו כהן צעיר שמגיע בלוית בנו הקטן בן השלוש, שמתעקש לעלות גם הוא לדוכן, להתעטף בטלית קטנה ולברך את הקהל כמו אביו, מעבד מוסיקלי ידוע ובעל שם שמפליא לנגן ותורם את כישוריו מדי שנה בהקפות שניות מרוממות.

בית כנסת. מקבץ של אנשים מכל גווני הקשת, מכל המקצועות, מכל הנושאים, מכל תחומי העניין שדבר אחד מאַחד אותם באופן קבוע מדי יום ובעיקר בשבתות ובמועדים – היותם יהודים, בנים לא-ל אחד.

הוא נולד בפולין, עבר את מוראות המלחמה, התגלגל בסופה לבלגיה שם נישא, הקים משפחה ובנה חיים

בין המתפללים החדשים שהצטרפו לאחרונה, ישנו יהודי מבוגר שעלה לארץ לא מכבר מבלגיה, שכר דירה קרוב לבית הכנסת והפך לחבר קבוע מן המניין. המתפללים הוותיקים יודעים לספר שהוא נולד בפולין, עבר את מוראות מלחמת העולם השניה, התגלגל בסופה לבלגיה שם נישא, הקים משפחה ובנה חיים. היום, כשילדיו כולם נישאו והתפזרו ברחבי תבל, הוא החליט שאין לו מה לחפש יותר בניכר ובעצה אחת עם אשתו, שאף היא עברה מסלול חיים דומה לשלו, הם עלו ארצה והתמקמו בעירנו.

מדי פעם אני פוגשת אותה במכולת השכונתית או בחנות הירקות. היא מדברת בעיקר יידיש עסיסית ומבינה עברית, ואני הפוך ממנה – מדברת בעיקר עברית ומבינה יידיש דרך סבתא שלי שמדברת במבטא ובהגייה כמעט זהים לשלה. המקור של שתיהן דומה. שתיהן באו מפולין ושתיהן עברו מסלול חיים דומה.

אנחנו מחליפות כמה מילות נימוס, מתעניינות זו בחייה של זו, מוסרות דרישות שלום למעט מכרים משותפים של שתינו ונפרדות בלחיצת יד ידידותית ובלהתראות, עד לפעם הבאה.

ביום כיפור כשהגעתי לתפילת "כל נדרי" גיליתי שחברתי לספסל היא אותה גברת מבוגרת. היא קיבלה אותי בחום רב ופתחה את המחזור במקום הדרוש.

ריח עתיק עלה מן המחזור שלה. ריח של שנים רבות. הוא היה גדול ושונה מכל הוצאה ומהדורה שראיתי עד היום. התפילות הופיעו בצד אחד בעברית ובצד השני הן היו מתורגמות ליידיש והיא התפללה לסירוגין פעם מדף זה ופעם מהדף המקביל.

מדי פעם היא הלכה לאיבוד בין הדפים והמילים וביקשה עזרה, כשהיא מצביעה על מכשיר שמיעה קטן וחדש שלא הבחנתי בו קודם לכן ובעיקר התנצלה: "את יודעת, מיידאלע, אני לא יודעת כל כך טוב להתפלל. לא למדתי בבית ספר. לא בתיכון. לא בסמינר. היתה מלחמה בימים ההם... גם השמיעה לא כל כך טובה היום. אז אולי, בבקשה, איפה אוחזים?!"

אחרי יום כיפור הפכנו לקרובות מתמיד. החיוך במכולת התרחב ואנחנו נפרדות זו מזו בחיבוק של חברות אמיתיות.

היום הקדוש עבר וגם התכונה של ההכנות לחג הסוכות תמה. ימים של חג ונינוחות של מועד שררה על בית הכנסת ועל המתפללים בו. לולבים, אתרוגים והדסים ואפילו ערבות כבר נחבטו בהושענא רבא – ושמחת תורה בפתח.

ביום שמחת תורה, מתארגנים מתפללי בית הכנסת מראש כדי שיוכלו להישאר רוב היום בבית הכנסת. את סעודת החג מחלקים בין כולם: אחד אחראי על שתייה, השני על כלים ועל מפות, השלישי על הקידוש, הרביעי על החמין וכך הלאה עד לפרטים הכי קטנים וזניחים. ובסיומם של התפילה, העליות והריקודים, נערכים השולחנות, נשמע קידוש ברוב עם וסעודה כיד המלך מוגשת לכולם.

במוצאי החג, מתארגנים במהירות, כלי נגינה ומערכת הגברה מחוברים לחשמל, שולחנות מוזזים וספסלים מוסטים והקפות שניות יוצאות לדרך בריקודים, בשירה ובנגינה.

על המוסיקה והמנגינות שולט ביד רמה המעבד המחונן שנמנה על המתפללים, על השירה אמונים כמה צעירים בעלי קול נעים ועל הריקודים והאווירה אחראיים כל המתפללים שאוחזים ידיים ורוקדים שוב ושוב כאילו לא רקדו אמש והיום. העייפות מהם והלאה והם שמחים שוב בשמחתה של תורה. מתקשים להיפרד מהחג הכל כך יהודי וכל כך מיוחד וייחודי לעם ישראל.

השנה, במהלך הריקודים, נוצר מעגל פנימי של רב בית הכנסת, של מגיד שיעור חשוב ושל היהודי הבלגי שזה לא מכבר הצטרף אלינו.

אלו שמסביבו הבחינו בכך ודאגו שמא עובר עליו משהו רציני

המנגן הפליא לעשות והקהל שר בעוצמה רבה 'כי אורך ימים ושנות חיים יוסיפו לך'. היהודי המבוגר עצם את עיניו בחוזקה ורקד בדבקות. הפנים שלו החווירו והאדימו חליפות ואלו שמסביבו הבחינו בכך ודאגו שמא עובר עליו משהו רציני.

בעוד הם מתלבטים האם לעצור הכל, להושיב אותו ולהזעיק עזרה רפואית, הוא הסיר את הקפוטה, קיפל בזריזות את שרוול החולצה עד מעל למרפק, הרים את ידו השמאלית למעלה גבוה כדי שכולם יוכלו לראות את המספר שחרות לו על הזרוע –

ורקד.

במקום לשיר את מילות השיר הוא החל צועק: " הונדערט איין און זעכציג, צווי הונדערט דראסיג (161230) איינס, זעקס, איינס. צווי, דריי, נול..." (אחת, שש, אחת, שתיים, שלוש, אפס) בכל כוחו הוא זעק שוב ושוב את המספר שצרוב בבשרו ומלווה אותו מאותם ימים נוראיים.

הקהל נדם ורק הוא, יהודי שעבר שואה ושרד והרב שהיה התינוק הראשון שנולד לאחר החורבן הנוראי, המשיכו לרקוד כשהם אוחזים זה בזה ולא מפסיקים לדמוע ולשיר את הספרות.

אחד המתפללים התעשת במהירות והגיש לו את הרמקול וביקש שיאמר כמה מילים למען הקהל הצעיר שהתבונן, מחה דמעות וידע בעיקר שהוא עד למשהו גדול והרואי. קהל שחשוב שידע וישמע ובעיקר יזכור:

"אני מודה לריבונו של עולם... אני מודה על הטוב אשר גמלני... אשרי! אשרי שזכיתי! אשרי שהגעתי... אלוקים, אני ניצחתי! יודו לה' חסדו!"

את שמחת תורה סיימו אצלנו כמו בפורים. עם דמעות, עם ריקודים, עם מעגל אחד, אחיד וכל כך מיוחד ועם קול שירה רמה של מילים שחתמו את החג: מחה תמחה את זכר עמלק מתחת השמים, לא תשכח!

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן