לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בוכים על העבר, למען העתיד

בוכים על העבר, למען העתיד

ברגע שנפסיק להתאבל, נחרוץ את הגורל שלנו כעם לנצח.

מאת

כמעט 2000 שנה עברו מאז שריפת בית המקדש. במשך כל אותן השנים מציין העם היהודי את התאריך הזה בצום ובבכי, והשאלה המתבקשת היא: למה אנחנו עדיין בוכים? אולי הגיע הזמן לשמוח בשפע שהוא מנת חלקנו. מדוע אנחנו עדיין מתאבלים לאחר כל כך הרבה זמן?

נראה שאת התשובה סיפק לנו נפוליון שענה על כך במשפט קצר. הוא טייל בליל תשעה באב ברחובות הגטו היהודי באחת מהארצות שכבש, ושם לב לאווירת הנכאים ששררה ברחוב. נפוליון החליט לברר מהי סיבת האבל, ונעמד בפתח אחד הבתים. האורות היו מעומעמים וקבוצת נשים ישבה דוממת בכיסאות נמוכים.

אחת מהן התנדבה להסביר לו. היא סיפרה מה התרחש בתאריך זה לעם היהודי, והבהירה לו שעל פי המסורת היהודית ימשיכו היהודים להתאבל עד שיבוא המשיח שיגאל אותם מהגלות. על פי הסיפור, נפוליון הגיב בפליאה ואז אמר את המשפט הבא:

    "זה סוד הישרדותו של העם היהודי – לעם שזוכר את עברו יש גם עתיד".

הבנתי את המשפט הזה טוב יותר כשעברתי לפני כמה שבועות ברחוב עזה בירושלים ליד אוהל המחאה למען גלעד שליט. חשבתי על נעם שליט, אביו של גלעד. אין כמעט תחנת טלוויזיה שלא הופיע בה, אין כמעט עיתון שלא התראיין בו. ממקום למקום הוא רץ, מדבר, משדל, משתדל, מתחנן, שגלעד לא ירד מסדר היום הציבורי.

הוא יודע, האיש היקר והצנוע הזה, שברגע שהוא יחדל להזכיר את הבן שלו, וימנע מלבכות על היעלמותו, הוא יחרוץ את גורלו.

"... ימים שגלעד עדיין בשבי", המונה מתקתק, סופר עוד יום ועוד יום שגלעד עדיין שם. המונה הזה מנסה להזכיר לנו שאסור לנו לשכוח, עלינו לזכור - בשביל עתידו של גלעד.

משפחת שליט (וכולנו איתם) לא מבכים על חורבן, אלא מבקשים על בניין.

תשעה באב, יום האבל היהודי על חורבן בית המקדש, הוא לא יום של אבלות על העבר, הוא יום של בקשה על העתיד, הוא הביטחון לעתיד שלנו, העם היהודי. ברגע שנפסיק להתאבל, נחרוץ את הגורל שלנו כעם לנצח.

בכייה על הריחוק מאלוקים

בתשעה באב לא נשרפו רק העצים והאבנים, בתשעה באב נחטפנו מחיקו האוהב של אלוקים – אבינו שבשמיים. עד אז חי עם ישראל בקירוב מוחלט לאלוקים, עד אז הראה האלוקים את חיבתו לעם ישראל בצורה גלויה, ברורה. התורה קוראת לזה "הארת פנים" – אלוקים האיר את פניו אלינו, כביכול "חייך" אלינו, והחיוך הזה ניכר בכל מישורי החיים.

בזמן בית המקדש עם ישראל היה בשיא הפריחה והעצמאות שלו, השלטון היה יציב וחזק, כולם פחדו מצבאות ישראל. ירושלים הייתה המרכז העולמי, כל מלכי העולם עלו אליה לחזות בבית ובעם הנבחר. בבית המקדש נראו החיבה והקשר הישיר של עם ישראל עם ה' על ידי ניסים גלויים כמו אש התמיד שלא כבתה אף פעם, הנר המערבי של המנורה שלא כבה לעולם ועוד.

אנחנו שמחים בכל מיני דברים זמניים חולפים, מנסים למצוא את השלווה והרוגע בעולם דוהר וחסר יציבות, ולא יודעים מה איבדנו

מלבד זאת, רצון ה' היה ידוע וגלוי. היה ברור מה נכון ומה לא נכון, הטוב והרע לא שמשו בערבוביה, ומעל הכל הייתה הרגשת השלמות האישית. כל יהודי יכול היה לעלות לירושלים בכל שעה שחפץ בה לדבוק באלוקיו ולהגיע לשיא השלמות והיציבות הרוחנית-נפשית שלו.

בית המקדש היה מקור החיות והשראה של העם, הוא היה מעוז השלווה, הדעת, השמחה. בתשעה באב הרסו אותו חילות רומי האדירים ומוטטו את המבצר והחוסן של העם. הם לא הרסו רק את העץ והאבן, הם גדעו את הקשר הישיר לאלוקים.

מאז אנחנו בשבי אבל בשונה מגלעד שליט, או כל שבוי אחר, אנחנו לא מודעים לכך שאנחנו בשבי, כמו אותו ילד שנולד בתוך בור אפל ומעולם לא ראה את השמש במלוא הדרה, והוא בטוח שקרני האור הבודדות המבליחות פנימה הן שיא האור והיופי. כך גם אנחנו - מתפעלים מהחכמה אליה העפיל האדם, שמחים בכל מיני דברים זמניים חולפים, מנסים למצוא את השלווה והרוגע בעולם דוהר וחסר יציבות, ולא יודעים מה איבדנו, כמה חסרים אנחנו שמחה אמיתית, שלווה אמיתית, יציבות ורוגע.

יש תקווה

האמת היא, שקשה לנו ביום יום להרגיש את הצער. אפילו כשמגיעים לכותל, השריד האחרון מאותו בית אבוד, קשה לפעמים להתרגש.

נכנסים לרחבה, חם (או קר...), השמש קופחת על הראש, עשרות קבוצות מכל העולם גודשות את הרחבה, ולמרות שכתוב במקרא: "כי ביתי בית תפילה יקרא לכל העמים", לפעמים נראה כאילו אנחנו הם אלו שצריכים להבטיח את מקומנו בתוך שלל השפות, והפרצופים מכל העולם. לפעמים אף אין כסא פנוי... ועכשיו צריך להתחיל לנסות לחשוב על בית המקדש שהיה פה לפני אלפיים שנה, ולנסות לדמיין קצת, להרגיש.

הבעיה היא שאם לא נזכור שאנחנו בשבי – לעולם לא נשתחרר ממנו. אך עדיין יש תקווה. אפשר לצאת מהשיממון הפנימי הזה על ידי התבוננות סביב.

מגיעים לכותל צריך להרים את הראש.

להביט למעלה ולראות את כיפות הזהב והכסף שנוצצות שם בשמש, לשמוע את קול המואזין המסתלסל, ואז להפנות את הראש לכיוון הכניסה ולראות איך כל אחד שרוצה להגיע למקום הכל כך טבעי שלנו, של עם ישראל, חייב לעבור בדיקה גופנית מהמאבטח התורן.

צריך לעלות לרובע, ולראות את הכפר הערבי סילואן שממלא את כל הגבעה והעמק שממול, על כל בתיו, אנשיו, נשיו וטפיו, ולדמיין איך כל ההר הזה מלא במשפחות יהודיות תוססות, ומעליהן ארמון מלכות בית דוד.

צריך ללכת עוד קצת אחורה ולראות את הקהל הרב שנוהר לכנסיות המפוארות שבדרך אל הכותל ולדמיין איך רבבות מעמינו עולים לבית המקדש בשיר – בלי פטרולים של חיילנו, אלא בגאווה וללא חשש.

הדבר היחיד שאולי מנחם בכל הסיפור הזה הוא הסוף, כשמגיעים לדוכנים העליזים שבדרך לכותל עם כל הצעיפים, והשרשראות הצבעוניות של "עם ישראל חי". אבל צריך לזכור, שהצורה החיה והפורחת שלנו היום כעם, היא רק בבואה קלושה של החיים האמיתיים והשלמים, שהיו פה לפני אלפיים שנה. בבואה השווה אולי כמו קלטת ווידאו המראה בברור ובחיות – את גלעד שעדיין בשבי.

כי ברגע שנפסיק לדמיין ולהרגיש ולהתאבל, נאבד את האפשרות להיגאל באמת.

7/8/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 18 תגובות ב-16 דיונים

(16) אנונימי, 14/9/2011 16:11

רומנטיזציה פלקאטית

תקופת בית-המקדש (השני) התאפיינה באינטריגות אינסופיות בקרב החשמונאים, שכיסחו אחד לשני את הצורה, עד שנאלצו להזמין כבוררים את הרומאים. בית-המקדש בשיא תפארתו, היינו בימי הורדוס, התקיים תחת שלטון עריץ בחסות רומית. אז על מה כל המלים המפוצצות?

איתן, 24/11/2011 11:52

הסבר מקוצר על תוכן בית המקדש

התגובה לדבריך מתחלקת להיבט ההיסטורי ולהיבט הרוחני. מההיבט ההיסטורי, דבריך נכונים אך התעלמת מכך שבמשך כל שאר השנים השליטה היתה בידינו, ובפרט בימי שלמה שכל העמים נכנעו תחתיו (אתה עצמך הזכרת רק את תקופת סוף בית שני, בהתעלמות מכך שבמשך שאר הלמעלה מ800 שנה השלטון היה חזק ויציב). מלבד זאת, המקורות ההיסטוריים כתבו בדרך כלל רק על מאורעות בולטים כמו מלחמות וחוזק, ולכן הידיעות הלקוחות משם הן שטחיות וחיצוניות מאד. בדיקה מעמיקה של הנעשה במקדש חייבת להעשות בספרות התורנית, ממנה אפשר לקבל הצצה קטנה למטרות המקדש ולמה שהיה שם בפועל. סיפוק צרכי הרוח של האדם חשוב לא פחות ואף יותר מהצרכים הגופניים. בית המקדש היווה מרכז הקשר בין האדם לאלוקיו, מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים, שם בלבד הקריבו קורבנות (ואי אפשר להאריך כאן בעומק המשמעות האינסופית הגנוזה בענינים אלו), שם ישבו בית הדין הגדול שמשם לימדו את החכמה והדעת לכל העם. כל חיי הרוח העמוקים בעם היו מבוססים על מצוות המקדש, ובפרט בחגים שעלו כולם לירושלים להתמלא במטען רוחני נוסף. ודאי שהיו תקופות שחלקים מהעם חטאו, ולכן באמת נחרבו בתי המקדש (תשובה לגברת מתגובה 6). אבל גם בזמנים אלו המשיך המקדש בתפקידיו הפנימיים, ודוגמא לדבר משמחת בית השואבה שהביאו עליה בתלמוד את הנעשה בזמן הלל ורבן גמליאל שהיו בימי הורדוס שהגיעו שם להשגות רוחניות גבוהות ולרוח הקודש. כוחו של המקדש היה למרות החטאים ולמרות שינויי השלטון שמבחוץ, עד שגברו החטאים וכבר לא היתה זכות לקיום המקדש. אגב, עד היום אפשר לראות את השינוי שבין החיצוניות לפנימיות, הכותל המערבי מביא התעוררות רוחנית להרבה יהודים, ועל אף כל התיירים התמונות הטיולים וכל מה שבולט, אם נתבונן נוכל לראות את היהודים המתפללים שם באמת ומתעלמים מכל החיצוניות הסובבת. בציפייה לראות בית המקדש בתפארתו.

(15) שרה, 15/8/2011 17:43

עם ישראל חי

שתבוא הגאולה.גלעד שליט ויונתן פולארד ישוחררו ויבוא למולדתם ארץ ישראל.אמן...

(14) דוד, 9/8/2011 15:04

מיוחד ומרגש

עלו והצליחו, אין כמוכם, יודעים לכתוב את המאמר הנכון בזמן הנכון, מאוד מומלץ לכל מי שקורא שיפרסם אתכם לאחרים לחברים ולכל עם ישראל בכל העולם, אתם עושים עבודת קודש!!!! ממש מדהים איך אתם י ודעים לעשות זאת! אני מצדיע לכותבת ולעורך ולכל המשתתפים במלאכה המיוחדת הזו! כמובן בהשראתו של בין האנשים הגדולים בעולם - הרב נח ויינברג זצ"ל.

(13) מעיין, 9/8/2011 11:55

אני רוצה

להגיד לכם תודה רבה!!! מאמר מקסים.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub