סוניה אורבך לא אוהבת חולשה. אבל היום, בביתה הבטוח, עם וילונות בצבע אפרסק המתנודדים קלות ברוח - סוניה מתחילה לדמוע.

זה לא מפתיע, בהתחשב בסיפור שהיא מספרת: הסיפור על סוניה שיינוולד בת ה-16 שנמלטת מהטבח בגטו היהודי בלובומל, בפולין, ובסופו של דבר מגיעה ליערות ומצטרפת ללוחמים הפרטיזנים, שיצאו למשימות שגרתיות לפיצוץ רכבות נאציות ולשיבוש התקשורת. הקריעה מחייה הקודמים הייתה נוראית, אבל המנהיגים הפרטיזנים הקנו שיעור מפתח אחד: אסור לבכות.

עד היום, מדגישה סוניה, היא לא בוכה – רק עכשיו, בגלל הזרוע שלה שנשברה לאחרונה מנפילה ומוחזקת בעניבה. סוניה היא בת 82, לבושה בטרנינג קטיפה חום, נתמכת במקל ועיניה פחות ערניות מבעבר.

"אני יותר רגשנית עכשיו בגלל משככי הכאבים", היא מסבירה כבדרך אגב במבטאה הפולני העדין, ומצביעה לעבר קופסת בונבוניירה, "תתכבדי בשוקולד".

שיערה הענברי מסודר בקפידה והיא זוקפת את אפה המלכותי באצילות. אפילו כשעיניה לחות, אי אפשר לטעות בכוח הטמון בה, הכוח אשר החזיק אותה באותן שנות מלחמה. סוניה הייתה תמיד כזאת שמתמודדת עם מצבים קשים. כשהייתה נערה, הסתתרה במשך יומיים מהגרמנים במחבוא צר ונמוך שחייב זחילה, יחד עם 16 יהודים אחרים. סוניה הבינה שאמה לא תוכל להחזיק מעמד כך עוד זמן רב, וכשהגרמנים התחילו לחסל את הגטו, הודיעה בפשטות לאביה שהם חייבים לברוח.

במסתור, לא היה למשפחות מזון, רק עגבנייה אחת על מקל, שאותה היו מעבירים ביניהם כדי ללחלח את שפתותיהם. "מאין הייתה לי הזכות להגיד לאבא שאנחנו צריכים לברוח?" שואלת סוניה ומשיבה: "ראיתי שזה עניין אבוד, אם נצא לפחות יהיה לנו סיכוי. ואבא שלי אמר, כן, הולכים."

"לרוע המזל, שמענו מייד אחר כך ירייה", מספרת סוניה. הכדור קטל את דודתה.

יתר בני המשפחה זחלו מתחת לגדר והגיעו לרחוב מכותר בחיילים. אביה של סוניה רץ וירייה הדהדה. אמא שלה רצה אחריו ועוד ירייה נשמעה. דודה אחרת אמרה לסוניה שהם חייבים לברוח חזרה, אבל היא סירבה, כיווצה עצמה לכדור על הקרקע. ואז אמא שלה חזרה. אביה הצליח לחצות את הרחוב. שוטר ירה באוויר. אמא של סוניה שיחדה אותו בטבעת, והוא איפשר למשפחה לברוח.

אמא של סוניה שיחדה את השוטר בטבעת, והוא איפשר למשפחה לברוח.

הם הלכו בערך 20 קילומטר עד לכפר נודיז, שבו נולדה אימה של סונייה, בתקווה למצוא שם חברים. דיירי הבית הראשון שאליו ניגשו, הציעו להם לחם ומים, אבל ביקשו מהם לעזוב. ואז נזכרה אמא של סוניה באחיה, צבי, גשש מנוסה, שגר בכפר. "אם תמצאו את אחי אז נלך", היא אמרה ל'מארחיהם'.

"כשדוד שלי בא, התקווה שלי התחזקה כל כך", סוניה נזכרת. "חשבתי לעצמי, עכשיו תהיה לנו אפשרות לשרוד. הוא גר בכפר הזה, הוא מכיר את כולם, הוא אדם אהוד. הוא יוביל אותנו למקום מסתור."

מסתבר ששפתו המליצית של האח לא הועילה מייד, כפי שקיוותה המשפחה. הוא הוביל אותם ליער במפגש הגבולות של בלארוס, פולין ואוקראינה, שם הגיע אליהם איכר והתחיל לבכות כשראה את סוניה. "הוא אמר לדוד שלי, 'אתם הזקנים כבר חייתם, אבל לה לא היו חיים. תסתכל עליה! אם תיכנסו עמוק יותר ליער אני אעזור לכם עם אוכל.'"

לאיכר הזה קראו טיכון מרטינז, והוא אכן התגלה כמושיעה של המשפחה – ובסופו של דבר אף הוביל אותם ללוחמי ההתנגדות. עם תפוחי האדמה שנתן והבגדים שניקה, הצליחה המשפחה לשרוד את החורף הקשה, כשהיא מתגוררת במעין סוכה. באביב 1943, הזהיר אותם טיכון מלאומנים אוקראינים האורבים ביערות. המשפחה נמלטה בחזרה לבית בכפר, שם החזיקה אותם אלמנה אחת באסם, אבל מכיוון שהאביב עמד בפתח, היא חששה שהם יתגלו. תוך זמן קצר הגיע אליהם טיכון. "הוא אמר, 'יש פרטיזנים בסביבה, אבל השמועה אומרת שהם הורגים יהודים'", מספרת סוניה. "לא הייתה לנו ברירה." בני המשפחה היו חלושים מהרעב המתמשך, ולא יכלו ללכת ברגל. הם יצאו לפגוש את הפרטיזנים על סוס ועגלה.

"בסוף, מישהו יצא והסתכל עלינו, שלדי עצמות, לאבא שלי היה זקן אדמוני", סוניה אומרת. "הוא אמר, 'בסדר, כמה מכם מאומנים להשתמש בדינמיט? איפה כלי הנשק שלכם?' לא היו לנו כלי נשק. אבל דוד שלי היה מקומי והוא הכיר כל נקודה."

הפרטיזנים קיבלו את המשפחה – וסוניה גילתה ביער חיים שמעולם לא יכלה להעלות בדמיונה. ללוחמי ההתנגדות היו בונקרים תת קרקעיים, סידורים לכביסה ובישול מזון – מערכת חברתית שלמה. דודה של סוניה מונה לתפקיד הגשש של המפקד הראשי. תפקידה של אמה היה לבשל, של אביה לאסוף או לגנוב מזון מהכפרים, וסוניה הפכה לאחות בלתי-מוסמכת ועבדה יחד עם רופא המחנה.

הטיפול בפצעי הלוחמים היה, לעתים קרובות, מבעית. אבל למרות שסוניה, אז בת 17, טיפלה בהם בגבורה, היא לא קיבלה יחס מועדף לאורך זמן: לאחר מספר חודשים, החלו הרוסים לרטון שסוניה אף פעם לא נשלחה למשימה. תוך זמן קצר היא יצאה. במהלך הקרב בקובל שבפולין ב-1944, היא אף הייתה בחזית במשך עשרה ימים. "ביום היינו צריכים לשכב בלי תנועה כי המטוסים שלהם (-הגרמנים) טסו למעלה והשליכו פצצות", היא נזכרת. "ובכל זמן שיכולנו, עזרתי לרופא לכרות איברים וכן הלאה." לרוסים היו 70 עגלות של פצועים במשימה הזאת. כשסוניה חזרה למחנה, הוריה לא זיהו אותה.

אפילו בזמנים הכי קשים, היה בסוניה רצון לחיות, שהתחדש במשנה מרץ בקרב הפרטיזנים

ובכל זאת, אפילו בזמנים הכי קשים, היה בסוניה רצון לחיות, שהתחדש במשנה מרץ בקרב הפרטיזנים. "כל כך שמחתי שאני יכולה לקחת חלק במלחמה נגד הנאצים האלה שהרגו אותנו", היא אומרת. "פתאום לא פחדתי מהפצצות, אני, הקטנה במשפחה, ילדה שפחדה אפילו מזבוב."

למרות תחושת הכוח שרכשה, היה לה קשה לסבול אבדות. דודה של סוניה, צבי, נורה למוות באחת ממשימות הסיור המקדימות. כשהמפקד חזר למחנה ומסר את הידיעה למשפחה, נשברה אמה של סוניה. אז אמר לה המפקד: "כאן אסור לך לבכות."

סוניה איבדה גם חבר. כשהצטרפה לפרטיזנים הבהירה לה אשתו של המפקד שכדאי לה, לסוניה, להיות בת זוגו של הסגן, אחרת תיאלץ להתמודד עם לחצים קשים יותר. אז הציע יהודי צעיר אחר בקבוצה, פיוטר מנקר, להציג כאילו הוא החבר ובן הזוג שלה. הוא היה מנגן בגיטרה שלו תוך כדי רכיבה על סוס. הוא וסוניה היו שרים ומשוחחים, אבל הוא מעולם לא נגע בה. יום אחד הוא יצא למשימת סיור שממנה לא שב. סוניה עדיין מחזיקה באחד ממכתבי האהבה שלו.

בסופו של דבר, הצבא האדום הסובייטי התקדם, והפרטיזנים ידעו שהם חייבים ליצור עמם קשר. סוניה התלוותה ליחידת סיור אל גבול היער. זה היה זמן מבלבל, וקשה היה לדעת מי שייך לאיזה צד. ראש היחידה החליט לרכב החוצה. הוא נתן לסוניה תרמיל וביקש להחזיר אותו למחנה אם הוא לא יישאר בחיים. התברר שהקבוצה שלקראתה רכב הייתה של לאומנים אוקראינים, ולא של הצבא האדום כפי ששיער. הוא נורה, וסוניה חזרה ליער עם רכושו.

כשבסופו של דבר הצליחו הפרטיזנים ליצור קשר עם הצבא האדום, חששו הוריה של סוניה להצטרף, כי ידעו שעלולים לשלוח אותם למוסקבה, וידרשו מסוניה להתגייס. קצין פרטיזני יהודי לחץ עליה לעזוב במקום זה את היחידה, כך שתוכל לחמוק מצו הגיוס. החזית המשיכה להתקדם, ומשפחתה של סוניה ברחה מהקרָבות הקרֵבים. הם מצאו מחסה בבניין נטוש עם יהודים חסרי בית אחרים. אבל הבניין היה נגוע בטיפוס, ואמה של סוניה נפטרה מהמחלה.

האובדן האחרון היה הקשה מכולם. אחרי המלחמה, חזרה סוניה ללובומל וגילתה שמ-15,000 היהודים שחיו שם, נותרו בחיים רק 50. ששים מבני משפחתה המורחבת של סוניה נרצחו. היא איבדה את שני אחיה, כמו גם את אמה. אביה ניצל ונישא מחדש.

סוניה פגשה את בעלה לעתיד, יצחק אורבך, בדרכה מערבה למחנה פליטים עם אביה. סוניה ויצחק בילו 4 שנים במחנה עקורים ובסופו של דבר היגרו לברוקלין, שם זכו לשני ילדים ו-52 שנות חיים יחד, עד לפטירתו של בעלה ב-1997. במשך רוב השנים האלה, סוניה בקושי דיברה על חייה ביערות פולין.

"הכאב היה כל כך עז", היא אומרת. "ותמיד חשתי שהסיפור שלי לא חשוב. האנשים שעברו מחנות ריכוז, הסיפור שלהם הרבה יותר חשוב."

אבל לפני שש שנים, שמע חבר צוות במרכז הקהילה היהודית, על עברה הפרטיזני של סוניה, וביקש ממנה לדבר על זה. השיחה בת ה-15 דקות הובילה אותה לקרן החינוך הפרטיזאני היהודי, שערך תוך זמן קצר ראיון ממושך, וסוניה התחילה למצוא את קולה, ולתת ביטוי לסיפורה.

"מה שאני הכי רוצה זה לדבר אל ילדים, כי להם צריכים לספר את הסיפור ולהעביר להם את המסר שאף פעם, אף פעם, אסור להיכנע", היא אומרת. "אסור להגיד 'אי אפשר לעשות את זה'. מוכרחים לעשות את זה."

היא מעולם לא העלתה בדעתה שתשתף את העולם כך בסיפורה האישי. "החלום שלי ביער היה: אילו רק היו לי עיפרון ודף", היא אומרת, ונדה ראשה בצער קל. "תכתבי על העונות המתחלפות, על החיות הצוברות מזון, על צבעי העלים וכל מה שעברנו."

הראש שלה תיעד מה שהדף לא יכול. היום, סוניה מספרת את סיפורה עשרות פעמים בשנה, למרות שרואים, מתחת לכוחות הפלדה שלה, שזה עדיין מכאיב לה.

"אני חייתי את זה!" היא אומרת, מנענעת בראשה, כמו לא מאמינה. ואז היא בולעת דמעה, מחייכת במאמץ ומושיטה יד לשוקולד.