לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




מעבר למוזיאוני השואה

מעבר למוזיאוני השואה

כשאני רואה כיצד נשפכים מאות מיליוני דולרים לאתרי הנצחת השואה, אני רואה הזדמנות מוחמצת. משקיעים מאמץ אדיר כל כך כדי לספר לנו כיצד מתו אותם היהודים, מבלי לספר לנו כיצד הם חיו.

מאת דויד סויסה

אם אתם רוצים להכניס את עצמכם לצרות, תעבירו ביקורת על משהו שקשור לזכר השואה. זה נושא שכמעט אסור לגעת בו, ויש לכך סיבות טובות.

השואה היא זוועה איומה שממיסה כל לב אנושי, ובייחוד לב יהודי. גם אני לא מחוסן. במשך שלוש שנים גרתי בשכנות לניצול שואה, והייתי משתנק בכל פעם ששמעתי ממנו סיפור נוסף. במשך שנים רדפה אותי סצינה מתוך "בחירתה של סופי", שבה הייתה מריל סטריפ צריכה להחליט איזה משני בניה ילך לתאי הגזים. השואה הציפה אותי בצער.

לא ייפלא, אפוא, שאני קצת חושש כשאני עומד לשתף אתכם בבעיה שלי עם האובססיה היהודית להנצחת השואה.

אולי זאת בעיה אישית שלי. אני, בכל אופן, לא אוהב להרגיש כמו קורבן. זה מעורר בי מין תחושת זחיחות, התנשאות ועלבון מתמיד. באותו רגע זה נחמד, אבל זה לא מעורר בי שום רצון לעשות משהו, חוץ מלחזור שוב ושוב ולספר לכל העולם שאני קורבן.

ההרגשה של קורבן לא מעודדת אותי לשפר את עצמי. היא רק מספקת לי הצדקה מתמדת. וכשאני רואה כיצד שונאים יהודים ברחבי העולם – ובייחוד כיצד מאיימים עלינו אויבים חדשים בשואה נוספת – ההצדקה שלי בכלל נסחפת ויורדת מהפסים. אני כל כך נרגש, כל כך ממוקד באויבים שלנו, שאני מפסיק להסתכל פנימה – על יופייה של יהדותי, למשל, ואיך אני יכול להתקרב אליה יותר.

כשאני מרגיש כמו קורבן זה הופך אותי לעצלן מבחינה יהודית.

לכן, הדרך הטובה ביותר שמצאתי לכבד את קרבנות השואה, בלי להרגיש כמו קורבן, היא לשמור על מנהגי היהדות כפי שהם היו רוצים לשמור אותם בעצמם. לפי דעתי, ללבוש את היהדות שלנו בראש חוצות, זאת הנקמה הגדולה ביותר.

כשאני רואה כיצד נשפכים מאות מיליוני דולרים לאתרי הנצחה שונים, אני רואה את הטרגדיה הנוראית שקרתה לעמי - אבל אני רואה גם הזדמנות מוחמצת. אני רואה שמשקיעים מאמץ אדיר כל כך כדי לספר לנו כיצד מתו היהודים, ומאמץ עלוב כל כך כדי לספר לנו כיצד הם חיו; או לספר לנו מה כל כך יוצא דופן ביהדות הזאת, שבגללה מתו שישה מיליון.

במקום לעצב זהות יהודית המבוססת על סבל ופחד, נְחַשל זהות המבוססת על גאווה וידע.

אני מהרהר לפעמים, כיצד היה נראה העולם היהודי, אילו משמעותו של הסלוגן "לעולם לא עוד" הייתה גם: "לעולם לא נִמָנע עוד מלעזור ליהודים להתקרב ליהדותם". תארו לעצמכם מה היה קורה אילו לקחנו חצי מהכסף שאנחנו מקדישים להנצחת השואה, והשקענו אותו בחינוך יהודי לבני כל הגילאים? במקום לעצב זהות יהודית המבוססת על סבל ופחד, נְחַשל זהות המבוססת על גאווה וידע.

ברור כמובן, שבגלל רגישותו הרבה של נושא השואה בכללו, עדיין לא נערך דיון רציני על הדרך הטובה ביותר להנציח את האסון הנורא ובעל ההשלכות הזה. בינתיים, מקדמי תפיסת ה"קורבנוּת" השתלטו על סדר היום, ונראה כאילו חבית המגביות להקמת אתרי הנצחה נוספים כאלה, היא חסרת תחתית. ובכל זאת אני תוהה: מה יכול לעזור יותר למניעת שואה נוספת: יותר מוזיאונים מפוארים שינציחו את הסבל שלנו, או דור של יהודים גאים ונאמנים שאוהבים את יהדותם ויהיו מוכנים לעשות הכל כדי לשמור עליה?

יהודים גאים ונאמנים הם מוזיאונים חיים. הם זיכרון מהלך לכוחה של האמונה היהודית. הם זוכרים את היטלר, אבל לומדים על השורשים שלהם. הם לא מכבדים את קרבנות השואה בהתנהגות של קורבנות, אלא בחיי יהדות ללא מורא. הם מכבדים את המתים בעזרה לחיים.

אחרי כל זה, זכיתי לא מכבר לפגוש אישה, אשר מתנדבת במוזיאון הנצחת שואה. שמה גב' שניידר, היא מורה לשעבר בתיכון, ובמשך למעלה מ-10 שנים היא מתנדבת כמדריכת סיורים במוזיאון.

שניידר הייתה מלאת התלהבות בדיבורה על חשיבות הנצחת השואה, ואני הסתקרנתי לשמוע דעה נחרצת ונלהבת השונה משלי. ביקרתי במוזיאון בעבר, אז הדברים שהיא תיארה לא הפתיעו אותי: דוגמאות לאימי השואה, הסכנות העולמיות שעולות מדעות קדומות ורוע, חשיבות הסובלנות וכו'. כדי שיהיה מעניין, החלטתי לשתף אותה בספקנות האישית שלי. אתגרתי אותה: שאלתי אם ניסיונה במוזיאון חיזק במשהו את הקשר שלה ליהדות.

שניידר היא שולפת מהירה – היא ענתה שהקשר שלה ליהדות לא בהכרח התחזק, אבל עיניה נפקחו לראות משהו אחר: העולם הלא יהודי.

מה שהכי נוגע ללבה של שניידר, זה לא מה שהמוזיאון עושה ליהודים, אלא מה שהוא עושה ללא יהודים. היא ראתה גלוחי ראש לשעבר משתנים אחרי שראו את הרוע והשנאה שלהם בצורה מוחשית כל כך.

היא ראתה כיצד בתו של נאצי מתייפחת בשקט, משום שלא יכלה להתנער מתחושת האחריות שלה, על הזוועות שבהן לקח אביה חלק.

היא ראתה כיצד נכדו ואשתו של גנדי מצטמררים נוכח אסונו של עם אחר. היא ראתה היספאנים, אפרו-אמריקאים וילדים אסיאתיים, לומדים על שנאה ודעות קדומות, אבל חשוב יותר, על סובלנות – לא רק בתור אידיאל יהודי, אלא כאידיאל אוניברסלי.

מה ששניידר אמרה לי הוא, שאולי השנאה והדעות הקדומות, שבהן נתקלו היהודים בעבר ועדיין נתקלים היום, ברורות לנו, אבל הן לא כל כך ברורות לאחרים. אין לה ספק שזיכרון השואה הוא הזדמנות חשובה ללמד את העולם כמה שיעורים חשובים. חלומה של שניידר הוא שבסופו של דבר, זה יעזור להציל את חייהם של רבים.

שניידר מתלהבת מהרעיון שהיהודים יישארו יהודים על ידי הישארות בחיים. אני מתלהב מהרעיון שיהודים יישארו בחיים על ידי הישארות יהודים.

אולי יש מקום לשתי הגישות.

 

12/7/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) לאה, 28/4/2014 10:58

הנצחה ורווח

שלום רב, המאמר הזה מחדד את לי גם את העובדה שהביקורים שאנו עורכים במחנות ההשמדה מפרנסים לא רע את האנטישמיים בני זמננו. וכל זאת מעבר לדיון האם יש לתת משקל רב להנצחת החורבן.

(5) תמי, 7/4/2013 21:28

כמה שאתה צודק,

המשפט האחרון במאמר כה נכון- שניידר מתלהבת מהרעיון שהיהודים יישארו יהודים על ידי הישארות בחיים. אני מתלהב מהרעיון שיהודים יישארו בחיים על ידי הישארות יהודים.. קראו אותו שנית ושוב פעם. ותודה לברכה שעוררה נקודה חשובה: הניצולים שעברו את המאורעות חיים פעמים רבות בחרפת רעב ובזלזו. ובמקבילך כסף רב מוקדש להנצחתם, זה לא אויילי? הם עדיין כאן, ראוי שניתן לדורות את הזכות לזכור אותם בהדרם ובתפארתם. את ההשתקמות שלהם למרות השנאה מהעולם.

(4) ר.נ, 29/7/2008 10:39

שניידר ובעלי גישה זהה הם סתם מסכנים

זה לא משנה מה הגויים מרגישים עכשיו!! ברגע שלא נתנהג כראוי,נחטא ולא נחזור בתשובה-שזוהי,כמובן, מסקנת השואה, הם יזכירו לנו את זה(ואפשר שע"י רצח ופיגועים כפי שאנו רואים בימנו ממש), כי ככה ה'' מנהיג את העולם!

(3) אנונימי, 14/7/2008 08:23

לזכור וללמד - דור מחבר

בחולון יש בית קטן הטבול בירק הנקרא "בית להיות". זהו בית העדות. במקום זה מגיעים ניצולי חולון ונותנים עדות בפני תלמידים מגן ועד י"ב, חיילים, מורים וגננות. אך זהו לא סתם בית הבא רק להנציח את הקורבנות אלא ללמד את הדור הצעיר להשתמש במסרים ובערכים שהובילו את הקורבנות ואת הניצולים במציאות של היום. מסירות חברות התמודדות, הישרדות, כוח ואמונה בחיים.ומכאן חשיבות ההנצחה.
ציפי קיכלר מנהלת הבית:לזכור ולא לשכוח חשוב, אבל לא מספיק. והגדת לבנך - חשוב מאוד, אבל עדיין לא מספיק. סיפורי העדות הם קול קורא! אל תתנו לשנאה להשתלט עליכם. היו אנושיים. ולכן ראוי להשקיע את המשאבים בחינוך לערכים אלו.

(2) דוריה, 14/7/2008 00:41

לזכור וגם ללמוד

לזכור את השואה מבלי להבין את הכוח שפעל שם במקרה זה דרך הנאצים נותן תחושה שדם קורבנות השואה היה לשוא כי לא למדנו. עלינו להבדיל בן האדם ובין מה שהוא מאפשר לפעול דרכו. דרך השואה ותוצאותיה אנו רואים שכוח הגזענות הוא כוח שטני הגורם לך להאמין שאם תציית -תשרוד- ואז הורג אותך. זהו כוח ששם אותך באשמה- ברצון לחיות בכל מחיר,ואז אתה חי מת כי אתה מיוסר. כוח שרואה דרכך ולא אותך במטרה לניצול מירבי שלך עד מוות.
אין ערך לאדם, אין אמון ואין אמונה,אין תודה ,אין סליחה ,אין אהבה ואין שבת.
הדרך להחזיק את לפיד זיכרון דם קורבנות השואה הוא לא לאפשר לכוח ההפרדה כוח בחיינו-עם עצמנו,באמונתינו ועם היצירה כולה. נקמת דם הקורבנות להכחיד כל ביטוי של גזענות מחיינו אנו. רק ליהדות וערכיה יש את הכילים לכך ובכך נהיה אור לגויים.לעשות הכל להיות בודאות שראינו והבנו את הכוח שפעל בשואה ופועל גם ביננו ונפעל בכל הנחישות: לא עוד!!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub