לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נחוש להילחם: סיפורו של פרטיזן

נחוש להילחם: סיפורו של פרטיזן

בצעירותו, נאלץ בן קאם לקבל את ההחלטות הקשות ביותר שעלולות לעמוד מול אדם בחייו.

מאת

ב-1 בספטמבר 1939, טנקים גרמניים דהרו אל מעבר הגבול הפולני, בעוד שמפציצים גרמניים כיסו את השמיים וריסקו את ערי פולין. ארבעה שבועות לאחר מכן פולין נכנעה, כורעת תחת הכוחות הצבאיים העולים על כוחותיה שלה במידה רבה.

לאחר ניצחונם, הגרמנים כמעט ולא התמהמהו בהכרזת מלחמה על היהודים. עסקים עוקלו, יהודים לא הורשו לצאת לרחובות בין 9 בערב ל-5 בבוקר, יהודים לא הורשו להשתמש בתחבורה הציבורית, הם הוכרחו לענוד סרט זרוע ועליו מגן דוד ואולצו לבצע עבודות כפייה. אבל הגרוע מכל עדיין לא הגיע. "חייבים לחסל את היהודים", קראו שליטיה החדשים של פולין.

המאבק המתמיד נגד שכניו האנטישמיים, הכין את בן היטב למלחמתו כפרטיזן.

בן קאם היה בן 18 בפלישה הגרמנית. עד לאותו שלב, החיים חייכו אליו. היה לו חדר נחמד בדירה נוחה בה חי יחד עם הוריו וארבעת אחיו הצעירים ממנו. הדירה הייתה של סבא שלו, ומשפחתו הרחבה יותר התגוררה באותה בניין. אביו ניהל עסק בשר משגשג שהוחזק על ידי המשפחה במשך דורות. ובכל זאת, האנטישמיות הייתה מאפיין תמידי בחייו. בזיכרונו של בן, הוא ואחיו היהודיים מוורשה היוו תמיד מושא ללגלוג. כפי שהוא מציג זאת: "גידפו אותנו מדי יום – הם קראו לי 'יהודי מלוכלך, יהודי מסריח' – ובכל יום היינו צריכים להילחם". המאבק המתמיד נגד שכניו האנטישמיים, הכין את בן היטב למלחמתו כפרטיזן.

אל תוך הגטו

שנה לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, גורשו יהודי פולין לגטאות - מאולצים בעיקר בשל חוזק השלטון הגרמני, אבל מונעים גם מכוחם של שכנועים שקריים שהם כביכול מתקדמים לעבר חירות סופית. וורשה, עיר הבירה הפולנית, חולקה לאזורים 'אריים' ו'יהודיים' שהופרדו ביניהם בחומה בגובה 3.5 מטר הזרועה בראשה בשברי זכוכית ותיל דוקרני. בתוך שבועות, קרוב לחצי מליון יהודים נעקרו מבתיהם ונדחסו לתוך דירות ב-73 הרחובות שהפכו להיות הגטו היהודי. בני משפחת קאם ארזו מספר תיקי בגדים וכמה מזכרות לקראת המעבר שלהם. הם נפרדו לשלום מדירתם המרווחת בוורשה ועברו לחדר אחד בגטו, יחד עם שבעה בני אדם נוספים.

הגטו עצמו התמלא במהרה ברעב, מחלות ומוות. העונש על הברחת מוצרי מזון או סחורות אחרות אל הגטו היה מוות. למעשה, מייד לאחר שמשפחת קאם עברה אל הגטו, הודיעו הכרוזים שעונש מוות צפוי לכל יהודי שייתפש כשהוא מנסה לצאת מהגטו בלי רשות, בין אם הוא מבריח ובין אם לאו. כפי שבן מסביר, "הם היו הורגים אותך אם מצאו אותך, אבל היית מוכרח לעשות את זה כדי לשרוד". ובן לא רצה רק לשרוד בעצמו, אלא גם לסייע להאכיל את משפחתו. בן התעלם מהוראות הגרמנים והתחיל לעסוק בהברחות, וכשהמלחמה התעצמה והמצב החמיר, רעב ומחלות מלאו את הגטו. העתיד נראה קודר.

מראהו של בן סייע לו: בשערו הבלונדיני, עיניו התכולות, ושליטתו המעולה בפולנית, הוא יכול לנוע בין הפולנים הנוצריים מבלי לעורר חשד. יתרה מזאת, דודתו של בן גרה בחלקה הארי של העיר. אף אחד משכניה לא ידע שהיא יהודייה, מכיוון שבמשך ארבע שנים היא חיה כנוצרייה והייתה נשואה לקצין פולני. גם היא הייתה בלונדינית ותכולת עיניים וויתרה ברצון על בטחונה האישי כדי לסייע לבני משפחתה מעברה היהודי של החומה. לַדודה היה בן שהחזיק בית דפוס והתחיל להדפיס מסמכים מזויפים. בן 'גויס' להעביר את הזיופים. בתמורה, דודתו סיפקה למשפחתו בשר ומרמלאדות. למרות שהעיסוק הזה היה מסוכן, בן נהנה לקרוא תיגר על האויב והִתאווה לתרום יותר כדי לזרז את מפלתו.

הצטרפות לפרטיזנים

באביב 1941, דודתו העבירה אליו מידע מרגש: השמועה אמרה שפרטיזנים נלחמים נגד הגרמנים בסביבות לובלין, בערך 160 ק"מ מוורשה. "לא ידעתי מה זה פרטיזן", משחזר בן, "כל מה שרציתי היה להילחם בגרמנים בגלל מה שהם עשו ליהודים." בן התלהב, ושכנע תשעה מחבריו לברוח יחד איתו מהגטו ולנסות להצטרף ללוחמים. בקושי מלאו לו אז 20 שנים והוא מעולם לא שהה הרחק ממשפחתו אפילו לזמן קצר, אבל לא הוא ולא בני משפחתו שיערו שהפירוד יהיה כה ארוך. "חשבנו שהמלחמה תיגמר בתוך חודשיים. רוסיה, אנגליה וצרפת כבר נכנסו למלחמה, והאמנו שהן הולכות לרסק את היטלר. אז לא צפינו שהמלחמה תימשך".

הבחור הצעיר יצא עם חבריו ללובלין, בלי כל נשק או תחמושת. בעיר קרזניק הם פגשו בגְּרְזֶזוֹר קורזינסקי, מפקד פרטיזאני ששימש קודם כקצין פולני ותיק ומנוסה. קורזינסקי יכול לפסול בקלות את מועמדותם של הבאים, מפני שלא היה להם נשק. כפי שבן מסביר: "אם אין לך רובה, אין לך סיכוי לשרוד". אך מכיוון שקבוצתו של קורזינסקי הייתה קטנה, "בסך הכל 5 עד 8 אנשים", על פי בן, הוא קיבל את הבחורים שתפקידם הראשון היה להשיג נשק. "הרובים לא נדרשו רק כדי להרוג גרמנים, הם סיפקו הגנה מפני בנדיטים פולניים... שהתאוו לרצוח יהודים בדיוק כמו הגרמנים". הרובים שמשו גם כדי להפעיל לחץ על איכרים לספק להם אוכל ו/או מחסה.

לא הייתה בעיה להחזיק רובה – ברגע שהשגת לעצמך אחד. "אז החלטנו להכין מארב למשטרה הפולנית. הם נהגו לרכב על אופניים. אנחנו נכנסנו ליער, וכששלושה שוטרים חלפו לידנו, התנפלנו עליהם ולקחנו את הרובים שלהם".

חיים בבריחה

המעבר מנער עירוני לפרטיזן היה קשה לבן. "כולם ישנו באסמים", הוא מספר. "במשך היום דנו איך לארוב לגרמנים, כיצד להשיג מזון, וכיצד להיפטר מהכינים. מיליוני כינים! לכולם היו כינים. הייתם מעלים בדעתכם שלא התקלחתי או התרחצתי במשך שלוש שנים? כבר שכחתי מה זאת מקלחת".

מיליוני כינים! הייתם מעלים בדעתכם שלא התקלחתי או התרחצתי במשך שלוש שנים?

גרועה יותר ממכת הכינים הייתה הסכנה מבני האדם. יום אחד, בעוד הפרטיזנים אוכלים באסם, המשטרה הפולנית "באה וירתה בחמישה מהם". בעל האסם הלשין עליהם. האירוע גרם לשלושה מחבריו של בן לוותר על חיי הפרטיזנים ולחזור לוורשה. רק בן החליט להישאר עם קורזינסקי, נחוש להילחם עד שייפסקו התקיפות הגרמניות.

בכל זאת, למרות ההחלטיות שלו, גם בן מצא את עצמו פונה לעבר וורשה כעבור זמן קצר. מכתב מאימו, שהגיע באמצעות מערכת סבוכה של שליחים, הבהיר לו שהם גוועים ברעב. בן תפר כיסים במכנסיו וחולצותיו ומילא אותם ב"שעועית, שעועית, שעועית, שעועית ועוד כל מיני דברים". הוא השתמש בנתיבי ההברחה המוכרים והתחמק חזרה אל הגטו. מה שראה מילא אותו אימה. "אנשים – אנשים מתים – שוכבים ברחובות. ילדים מתחננים. אנשים מתחננים. איום. איום". אלפי יהודים כבר גורשו. כפי שאימו סיפרה לו, משפחתו של בן חיה במצוקה איומה. הם התגוררו בחדר בודד עם שלוש משפחות אחרות והיו קרובים לייאוש.

בן שהה רק יומיים בגטו, ולאחר מכן לא פגש עוד את אחיו והוריו. במבט לאחור, הוא מתחרט שלא ניסה לקחת איתו את אחיו הצעירים כשעזב. באותו זמן, בכל אופן, הוא העריך שיהיה בטוח יותר עבורם להישאר מאחור, והוא האמין שבני משפחתו ישרדו. כפי שבן מציג זאת: "אני חושב שהמוח האנושי אינו מסוגל להכיל מה שקרה. שהם ייקחו בני אדם ויחסלו אותם בגז, ויהרגו אותם במיליונים... זה אפילו לא עלה בדעתי."

בחזרה ליער

בן חזר אל הבריגאדה של קורזינסקי מלא בתחושת תכלית מחוזקת, והתנדב למשימה מסוכנת אחת אחרי השניה. בין המסוכנות ביותר היה שחרורו של מחנה עבודה בכפייה. מחנה ינוב לובלסקי היה ממוקם בשדה מרעה בסמוך ליער. בתוכו היו קרוב ל-1,000 יהודים שעבדו על פרויקט השקיה נרחב. הפרטיזנים בצעו מעקבים אחר סדרי המחנה ותכננו את התקפתם. "נשארנו בגיא כל היום עד שהשמש שקעה", בן משחזר, "כשהחשיך, זחלנו אל המחנה". הם חיכו בסבלנות לאות שיסמן את תחילת התקיפה. כשהוא הגיע, הם רצו והרגו את השומרים. המשימה התנהלה בדיוק כמתוכנן. כדי לציין את האירוע בזיכרונו, בן נטל את חפתי זהב של מפקד המחנה, מאוחר יותר תרם אותם למאמץ המלחמה הרוסי.

עם פתיחת מחנה ינוב לובלסקי, היהודים המכונסים שם היו חופשיים לעזוב, אבל תוך סיכון עצמי גבוה. "לא יכולנו לקחת אותם איתנו", הסביר בן. "לא היו לנו רובים. לא היה לנו אוכל". כמה משוכני המחנה רצו ליער, בעוד שאחרים בחרו להישאר במחנה. "הם פחדו. הם לא ידעו מה לעשות, לאן ללכת. הם נשארו שם. למחרת הגרמנים באו ולקחו אותם למקום אחר."

בעוד שנראה לכאורה שבריחה הייתה האופציה הטובה ביותר, חשוב לזכור שהאוכלוסייה המקומית הייתה עוינת, השטח קשה וחסר אמצעי מחיה. במחנה, האסירים ידעו לכל הפחות למה לצפות. גרמניה הייתה במלחמה וחסר לה כוח עבודה. מערכת ההשקיה שהם בנו לא התקרבה לסיומה, והעבודה שלהם הייתה עדיין נחוצה. והכי חשוב, היהודים במחנה לא יכלו לדעת שהגרמנים התכוונו להרוג ולהשמיד את אחרון היהודים. בעוד ששישים מהבורחים הצליחו להינצל מתפישה, כל היתר נלכדו והוצאו להורג.

מספר הלוחמים ביחידת הפרטיזנים הלך וגדל. יום אחד, 16 איש מצאו את דרכם אל הפרטיזנים. "הם היו יהודים פולניים, חיילים-שבויים ממחנה לובלין. הם ברחו, הגיעו ליער ומצאו אותנו. הם היו כל כך מאושרים", מספר בן. אבל האושר הזה היה קצר מועד, מכיוון שקורזינסקי דאג שיירו בהם. במשפט שנערך לו לאחר המלחמה, הגן מפקד הפרטיזנים על ההחלטה וטען שהגברים סרבו למלא פקודה שלו ולהצטרף ליחידה. למרות זאת, בן מאמין שהם נהרגו משום שסירבו למסור לו כסף וזהב שהיו ברשותם.

"כעסתי כי הוא הרג יהודים. בסופו של דבר הוא היה עושה את זה גם לי"

לא משנה מה הייתה המוטיבציה של קורזינסקי, בכל אופן, למקרה הזה היו השלכות ארוכות טווח. בן התפוצץ מזעם, "כעסתי כי הוא הרג יהודים. בסופו של דבר הוא היה עושה את זה גם לי". זמן קצר אחר כך, הוא עזב את היחידה במחאה, כשהוא לוקח איתו כמה מחבריו. מתוך נחישות לנקום את רצח אחיהם היהודים, הם יצאו למתקפה, כשעל הכוונת עמד קורזינסקי עצמו. בקרב שהתפתח סבלו שני הצדדים אבידות בנפש. קבוצתו של בן הבינה בסופו של דבר שיהיה להם מסוכן מדי להישאר באותו אזור, והם החליטו לנוע הלאה.

"שמענו שבאוקראינה הפולנית, מתגבשת תנועה פרטיזנית גדולה, אז הלכנו במשך שבועיים ומצאנו את הקבוצה הפרטיזנית הרוסית." זה היה חורף והיה קר מאוד-מאוד. בן לבש "מעיל שנעשה מעור כבש. מעיל ארוך. וסמרטוטים סביב כפות רגלי, כדי שהן לא יקפאו. הגרוע מכל היה הגשם. אחרי הגשם אתה ספוג במים. אני מתכוון רטוב לגמרי. ואתה אף פעם לא מתקלח, אף פעם לא מתרחץ. אתה מסריח! לא להאמין. כמו נבלה. בדיוק כמו נבלה."

הבריגדה של פיודורוב

המחנה שמצאו היה גדול יותר ממה שציפו: 1,600 לוחמים, פרושים על שטח של כמעט שני קילומטרים. בן וחבריו נכנסו לשטח הזה והתקבלו בברכה כלוחמים חמושים ומנוסים. המפקד, גנרל פיודורוב, קיבל אותם והפך אותם ליחידה נפרדת. בן שמח להיות בין רוסים, מכיוון שהרוסים גילו נכונות רבה יותר לקבל פרטיזנים יהודיים לשורותיהם מאשר הפולנים. חלק מהיהודים הגיעו אפילו לעמדות פיקוד חשובות.

הבריגאדה של פיודורוב התגלתה כאחת היחידות הפרטיזניות המצוידות ביותר מעבר לקו האויב. בסוף 1943, גרמניה הייתה בנסיגה מלאה, מה שאפשר לרוסים להעביר אספקה לפרטיזנים דרך האוויר. בן עדיין מתפעל מהיקף היחידה. "היו לנו ארבעה מכשירי רדיו שונים. כשנזקקנו לעזרה מרוסיה, המטוסים הגיעו. מדי יום הצניחו לנו משלוחים של נשק ותחמושת. היו שם חמישה רופאים. היה להם מקום בו תיקנו נעליים, תיקנו בגדים. הייתה לנו תזמורת. היינו רוקדים." ובמקום לישון באסמים או על קרקע היער, הם ישנו בבונקרים שנקראו זֶמְלִיָאנְקַס. "חפרנו בור", בן מתאר, "עם בערך 50 איש, וכיסינו אותו בעצים. כמו חדר. שכבנו וישנו על קש."

בן ואנשיו קיבלו אימון צבאי מקצועי – גם זאת לראשונה. "הם לימדו אותנו כמו צבא רגיל... להשתמש במכונות ירייה, להשתמש ברימונים, להטמין מוקשים. ...התפקיד העיקרי שלנו היה להרוס את מסילות הרכבת המובילות לחזית המזרחית." המחלקה יצאה בלילה לפוצץ את רכבות המטען שנסעו בין הערים קובל לסרני, הם הטמינו מוקשים מתחת למסילות מבלי שהשומרים הגרמניים יחושו בהם. הם איתרו את לב הקטר – מנוע הרכבת. קטר מנוטרל היה משבש את זרם הציוד, התרופות והכוחות הלוחמים, מחליש את מאמץ המלחמה הגרמני ומקרב את קץ המלחמה. עד סוף 1943, הבריגאדה של פיודורוב השמידה 549 רכבות.

התגובה הגרמנית לפגיעה בקווי האספקה הייתה כריתת היער בסביבת המסילות, הצבת שומרים רבים יותר, ואפילו הצבת קרון ריק לפני הקטר כדי להגן על המנוע. הפרטיזנים נשארו צעד אחד מלפני האסטרטגיות האלה ושינו את הטקטיקות שלהם בהתאם: "קיבלנו מוקשים מגנטיים מרוסיה. לא היינו צריכים לחפור באדמה, היינו פשוט משליכים את המוקש, הוא היה נצמד לרכבת, נוסע בערך 100 מטר ומתפוצץ." המחלקה של בן הייתה מרססת אז את הרכבת התקועה במכונות ירייה ומחרימה את הציוד שהיה אמור לתחזק את מכונת המלחמה הגרמנית. הוא נזכר, "פעם היו שם מתנות חג המולד לחיילים, מבני משפחותיהם. סוודרים, כפפות, עוגות, כל מיני דברים." אובדן מתנות חג יקרות אלה בוודאי השפיע על המוראל הגרמני.

בנוסף לביצוע מעשי חבלה, הבריגאדה של פיודורוב עסקה בסיוע הומניטארי, הם עזרו ליהודים שברחו אל היערות. בכל פעם שמצאו "יהודים שמסתתרים ביער, לקחנו אותם איתנו", אומר בן. "יהודים – זקנים, צעירים, ילדים. לקחנו אותם איתנו והם שרדו את המלחמה."

הקרבות האחרונים

לקראת סוף המלחמה, כשהגרמנים עומדים לקראת תבוסה והחזית הרוסית כמעט משוחררת, נקראו כל הפרטיזנים הפולנים לחזור לפולין כדי להמשיך במאבק שם. "היינו בערך 1,200 אזרחים פולניים, רובנו יהודים... פשוט הלכנו מאוקראינה חזרה לפולין". הפרטיזנים יצרו לעצמם קבוצה חדשה שנקראה על שם פולניה-קומוניסטית ידועה שהתגוררה ברוסיה, ונדה וסילבסקה. הקבוצה המשיכה לקבל אספקה מוצנחת מרוסיה, כולל דברים נצרכים כמו תחמושת, מוקשים, תרופות – אפילו מפקדים. הם קיבלו גם דיווחים סדירים מרדיו מוסקבה. בן עשה לעצמו הרגל יומיומי קבוע להאזין לחדשות וכך התיידד עם האלחוטאי.

לבריגדת ונדה וסילבסקה היו שתי מטרות: לספק נשק לאוכלוסיה המקומית ולהשיג כמות רבה ככל האפשר של לוחמים. כוחותיה נלחמו בגרמנים במה שהתפתח לעתים לקרבות של ממש. אחד מהקרבות האלה התחולל זמן קצר לפני תום המלחמה. "הגרמנים שלחו אלפי חיילים להשמיד אותנו. הקשבנו לחדשות מרוסיה, אז ידענו שהם עומדים להגיע". הנאצים כיתרו את היער, לכדו בתווך את הפרטיזנים ופתחו במתקפה עזה, כשהם משתמשים בכל כלי נשק מהארסנל שלהם. אבל הפרטיזנים עמדו איתן. לבסוף, לאחר 16 שעות מלחמה, הפרטיזנים הצליחו להבקיע את קו האויב הגרמני ולהימלט.

כמה חודשים אחר כך גרמניה נכנעה והמלחמה באה אל קיצה. בכל רחבי אירופה, הניחו הפרטיזנים את נשקם וחזרו לבתיהם. אבל לבן, ולרבים כמותו, לא היה בית אליו יוכלו לחזור.

החלטות

כבר בגיל צעיר מאוד, נאלץ בן לקבל את ההחלטות הקשות ביותר שעלולות לעמוד מול האדם בחייו: לעזוב משפחה שתלויה בך, ללכת לתוך עולם שרוצה להרוג אותך, להחזיק נשק ולהרוג ולהימלט מהמוות הרודף אחריך. בן בחר בכל הסיכונים האלה, על אף שלא יכול היה לדעת לאן יובילו אותו. "באותו רגע", הוא נזכר, "אתה לא חושב. אם תחשוב לא תעשה את זה, כי הרגשות האנושיים לא יניחו לך. אבל גם נקמה, נקמה, נקמה... אני לא יכול לסלוח לאנשים שהרגו תינוקות חפים מפשע, נשים חפות מפשע, אנשים חפים מפשע... הם הרגו את הטובים שבנו."

לא גיבור

בן גאה בכך שלחם עם שלוש קבוצות פרטיזניות שונות ובחלקו בהשמדת 549 הרכבות, שסייעה להבסת הגרמנים. אבל יחד עם זה הוא גם מצטער. "אני מאוד מצטער", הוא מסביר, "שלא הייתה לנערים ונערות יהודיים רבים יותר אותה הזדמנות שהייתה לי."

בן, הניצול היחיד מכל משפחתו, חי כעת בארה"ב ליד שתי בנותיו ושלושת נכדיו. הוא זוכה לשבחים רבים וקיבל אותות כבוד ממשלת פולין וממשלת ישראל. כששואלים אותו אם, בהתחשב בכל מה שעשה במשך המלחמה, הוא גיבור, בן עונה בפשטות: "לא. לא גיבור... יש לי מזל שאני חי ויכול לספר את הסיפור שלנו."

באדיבות קרן החינוך של הפרטיזנים היהודים. http://www.jewishpartisans.org/.

 

14/4/2007

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) אבי, 22/4/2009 07:46

הפרטיזני

אתה ממש גיבור !
אני מצדיע לך על האומץ

(7) , 23/10/2008 08:54

אני כל כך אוהבת אותך אתה גיבור אמיתי ממש ככה אוהבת אותכם!!!!!!!!!!!!!!!!
א-ת-ם ג-י-ב-ו-ר-י-ם

(6) אני, 1/5/2008 13:33

wow

אתה גיבור!!!!!!!!!!!!!!!!! מעריצה אותך על כך :)
גיבור! פשוט ג י ב ו ר ! !

(5) יעל, 18/4/2007 06:34

ירון [4]

אמת. לא חשבתי על זה. אבל מה עם שנות החמישים? השישים? והלאה? אנחנו כבר לא מדינה קטנה מבחינת הצלחותינו הכלכליות. אנחנו קודם כל - מעצמה טכנולוגית. יש לנו כאן מפעלים לתפארת. הייתי בארה"ב בזמן החגים [פעם, לפני שנים] ראיתי כיצד נראה ראש השנה בארה"ב. מסביב יום חול רגיל. אנשים עובדים, הולכים לקניונים, שומעים חדשות. רגיל. יש אוירה קסומה בארץ בחגים. בשבתות. הכרתי גויה מצרפת שלא הפסיקה להתפעל איך נראה יום המנוחה שלנו כאן. בעוד בארצה - גם ביום המנוחה כולם רצים עדיין. כאן גם החילוניים נחים. לא משנה מה הם עושים בזמנם הפרטי- אבל לפחות הם נחים. ומה שם?
צבא הגנה לישראל הוא הצבא שלנו. לא של האמריקאים. אנחנו כאן , מגדלים ילדים ומראים להם את כל המקומות שסופר עליהם בתנ"ך. על הסביבון שלנו כתוב: נס גדול היה פה. לא שם.
כשאני שרה התקוה הלב שלי גואה ! וכשהוא שר את ההמנון האמריקאי? האם האומה הזו היא באמת שלו? האם אמריקה היא באמת בית?
האם גם שם במטוס שרים: הבאנו שלום עליכם" מין תחושת אחווה טבעית שיש תמיד בין יהודים.
מה שאני מנסה להסביר שכאן הוא הבית. אנשי העליה הראשונה הגיעו לכאן מבתים מבוססים וראו חול וביצות. לא לכולם היה קשה ולא כולם הגיעו בגלל הפרעות. אלא מציונות פשוטה.
אני לא כועסת על האדם שעליו כאן מסופר. לא כועסת בכלל על אף אדם שעשה את הבחירה השגויה הזו.
אבל אני עצובה שכך הוא.

(4) ירון, 16/4/2007 06:54

ליעל במס2 ישראל באותה תקופה סגורה

הבריטים לא נתנו ליהודים לעלות פשוטו כמשמעו והפרעות והתקיפות כאן ציירו בקצת החדשות על הארץ תמונה שחורה. הדרכים להגיע לארץ לא היו בעוד שלארה"ב היה זרם פליטים גדול משמעותית וכו'

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub