לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שלח לחמך על פני המים

שלח לחמך על פני המים

25 שנה לאחר שנשכח המעשה - הגיע הגמול. גמול של חיים.

מאת

סבתא שלי הצליחה להימלט מן הגיהינום עלי-אדמות של היטלר, בדרך בלתי נשכחת.

הסיפור הזה מתחיל הרבה לפני שמישהו שמע בכלל על היטלר; הוא מתחיל אפילו לפני ראשית מלחמת העולם הראשונה. באותה תקופה, נערות יהודיות שאפתניות עבדו אצל האריסטוקרטיה הגרמנית לפני נישואיהן, וחסכו כסף כדי להקים בית משל עצמן. וכך, בקיץ 1913, קיבלה סבתי, תרזה בת ה-18, מישרה בבאדן שבגרמניה, כאומנת לשני בנים מיוחסים.

היא לא ידעה ש-25 שנים לאחר מכן, זה יחזק את האמונה שלה ושל בעלה וילדיה לעתיד.

משרת האומנת של סבתא התגלתה כקלה למדי. היא הייתה חופשייה לטייל בגנים מקסימים ומטופחים בקפידה מדי ערב, אם מזג האוויר איפשר זאת. גדרות גבוהות ורחבות הקיפו את הגנים הללו, וספסלים הוצבו במרווחים קבועים, מוקפים בערוגות מסודרות של פרחים ריחניים וצבעוניים.

סבתא סיפרה לי שבאחד הערבים, בדיוק כשהתחיל להחשיך וצללי העצים התחילו ליצור צורות מוזרות, היא שמעה שני גברים משוחחים. הם דיברו על קצין צבא מוכר. סקרנותה הטבעית התעוררה, והיא הקשיבה טוב יותר. אבל כשהיא התחילה לשמוע פרטים של תוכנית להתנקשות בחייו, היא הזדעזעה.

ברגע שהרגישה שתוכל לחמוק בבטחה לזמן מה מן הבית, היא יצאה אל תחנת המשטרה לדווח על מה ששמעו אוזניה. סבתא תרזה זוכרת שהיא הרגישה נבוכה מכך שלמרות שהשוטרים היו אדיבים כלפיה, לא נראה היה שהם לוקחים את הסיפור ברצינות. יותר מזה: כשהיא חזרה לתחנה בהמשך השבוע, אמרו לה שזאת הייתה סתם מתיחה, ושהיא יכולה להפסיק לדאוג. כך, נחרט האירוע בלבה כמין דחף מוגזם, שנבע מתמימות נעורים.

השנים חלפו, והאירוע נשכח. סבתא תרזה נישאה לגבר מוורשה. מכיוון שמשפחתה של סבתי הייתה מתנשאת, מאוד גרמנית ומאוד פטריוטית, הנישואין שלה ליהודי פולני היו בניגוד לרצון המשפחה. למרבה המזל היה לבעלה כסף משל עצמו, אבל בגלל יחסה של משפחתה כלפיו, הם בחרו שלא לגור ליד המשפחה המורחבת, שגרה משני צדיו של גבול הולנד/גרמניה מאז ימי האינקוויזיציה הספרדית. במקום זה, הם עברו לעיר היפה קולון, שם הם ניהלו את ארבעת מפעלי הטקסטיל שלהם וגידלו את ארבעת ילדיהם.

מירוץ ביורוקרטי

נדלג לקיץ 1938, בחודשים המייאשים שקדמו לגירוש היהודים הפולניים שגרו בגרמניה. סבתא שלי הצליחה לחסוך 10,000 מרקים גרמניים, ובהם היא השתמשה כדי לשחד את השומרים הגרמניים בדכאו. כך הרשו לבעלה (הסבא שלי) להיעלם מן המחנה, כשהמשוחד משנה את הניירת כדי לכסות על הבריחה שלו.

הגירוש שאיים על סבא, הזר, גרם לסבתא שלי לתכנן לעזוב את גרמניה. למרבה האירוניה, כל שאר בני המשפחה, "הגרמנים", לא חשו להציל את עצמם, כי אף אחד לא האמין שהמצב יתדרדר עד כדי כך. כל אחד ואחד מהם נרצח.

באמצעות קשרים משפחתיים (הרב הראשי של קולון היה בן דוד רחוק) הצליחה סבתא שלי להשיג אשרות כניסה לפלשתינה. אבל היא נתקלה בקושי להשיג אישור עזיבה מהממשלה הגרמנית. נראה שבתי החרושת שהיו ברשותם, למרות שכבר היו מעוקלים, היו בעלי חשיבות צבאית.

אז, כמו בכל ביורוקרטיה, התרוצצה סבתא שלי ממשרד למשרד ועמדה בתור אחר תור, כדי להחתים אנשים שונים על מסמכים. הפחד הגדול שלה היה שמא פקיד כלשהו, במשרד כלשהו, מסיבה כלשהי (או בלי סיבה), ימנע ממנה לצאת מגרמניה.

בנוסף לכל הדאגות שלה, הייתה סבתא שלי מטופלת אז בשלושה ילדים (כולל האבא המאוד-שובב שלי), ובחודש החמישי להריונה. במשרדים האלה היו הורים וילדים נוספים תורמים לרעש ולמבוכה, וכשהחל חום הקיץ מכה בלי רחמים, היו רגעים שבהם חשה שהיא לא מסוגלת להמשיך הלאה אפילו רגע אחד נוסף.

זוכרת אותי?

לבסוף הגיעה סבתא שלי למשרד האחרון. היא הייתה צריכה לפגוש רק עוד אדם אחד, אבל האדם הזה אמור לתת את החתימה החשובה מכל: זאת שקשורה לחוזים הקודמים שלהם עם הצבא. כשעוקלו המפעלים שלהם, הרבה מסמכים אבדו, ולא הייתה דרך להוכיח שכל התחייבויותיהם מכוח החוזים אכן מולאו. אישור על הדבר היה צריך להיעשות אצל קצין צבא בדרגה גבוהה. במשך ימים היא חרדה מהרגע הזה, כשהיא מנסה לחשוב על איזושהי דרך לתרץ את החסר במסמכים ולהוכיח את יושרה.

כשהיא נקראה לבסוף למשרד, קם מכסאו גבר במדים הדוקים ומגוהצים, מלא מדליות, הלך מסביב לשולחנו ועמד לפניה. אפילו אם הייתה מספיק גבוהה כדי להסתכל עליו ישירות (גובהה היה פחות ממטר וחצי), היא לעולם לא הייתה מעזה לעשות זאת.

הקצין החזיק את צרור המסמכים בידו, ושאל אותה אם שם הנעורים שלה היה ארנדט.

השאלה הזאת הייתה חריגה, וכל דבר חריג היה סיבה לפחד. היא ענתה בחשש "כן".

ואז הושיט הקצין את ידו וחייך. "אני שמח שאני יכול להודות לך סוף סוף. את זוכרת אותי?"

"לא". היא ענתה.

"אני האדם שאת חייו הצלת לפני 25 שנים בבאדן".

סבתא נשארה בלי מלים, אבל לא היה צורך במלים. הקצין רק חייך שוב, והושיט לה את הניירות החתומים.

היא יצאה מהמשרד וחזרה הביתה לסיים את האריזה. תשעה ימים לאחר מכן, עזבו סבא שלי, סבתא שלי שהייתה אז בהריון, וארבעת ילדיהם - את גרמניה.

ההתנקשות שלא התרחשה הצילה שמונה נפשות, כולל זו של הקצין.

לספר ולזכור

גדלתי כשאני מוקפת בזיכרונות מהשואה. ראיתי סרט תיעודי על גטו וורשה כשהייתי בת ארבע, ואני עדיין זוכרת תמונות של אנשים המובילים גופות מתים במריצות. ידעתי על הזוועות הרבה לפני ששמעתי את סיפורה של סבתי – או, באותה מידה, כל סיפור הצלה אחר.

תמיד הייתי גאה ביהדותי ונכונה להילחם על כבודה. מעולם לא נסחפתי לתחושה שקרית של ביטחון, כאילו דבר כמו השואה האיומה לא יכול לקרות שוב בכל מקום שהוא. כשהייתי ילדה נלחמתי באגרופיי, ועכשיו אני נלחמת נגד תעמולה אנטי-יהודית ואנטי-ישראלית, בכתיבה ובאמצעות אתר האינטרנט שלי.

אני מאמינה שכל יהודי שנולד לניצולי שואה, ולילדיהם, הוא התשובה הטובה ביותר להיטלר ולאימי השואה. יש לי שתי בנות, ואני מרגישה בת מזל שזכיתי להיות אחת מאותם יהודים שיש להם סיפור לספר, לשמור על חיי הזיכרונות עבור אותם יהודים שאינם יכולים עוד לדבר.

עם ישראל חי!

22/4/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 5 תגובות ב-4 דיונים

(4) נתן, 2/5/2011 13:25

צאט

סיפור מרתק. אני דור 2 לשואה מחפש צאט בנושא אם את מכירה תודה

(3) רוני, 31/3/2011 15:00

ממש יפה

הסיפורים היו מרתקים ומעניינים

(2) אורית, 19/10/2010 08:32

תודה רבה! סיפור נוגע ללב

וכתוב בצורה נעימה לקריאה.

(1) ארנון שפירא, 2/6/2008 13:26

סיפור יפה מאוד, תודה !

אנונימי, 31/3/2011 15:01

כל הכבוד על הנימוס

תודה רבה

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub