לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




נולדה באושוויץ

נולדה באושוויץ

לידה מופלאה שהתרחשה במחנה המוות אושוויץ

מאת ג'ף היינריך

כבד את אימך. זה המוטו שלאורו השתדלה אנג'לה פולגאר לחיות את חייה, חיים שהחלו במחנה מוות. המקום: אושוויץ-בירקנאו, בדרום פולין. הוריה, יהודים הונגרים, הגיעו למקום בטרנספורט של הנאצים, ב-25 למאי, 1944.

אמה של פולגאר, ורה ביין לבית אוטווֹס, היתה אז בת 25, בחודש השני להריונה.

ברציף הידוע לשמצה, בו נערכו ה"סלקציות", לא נשלחה הגברת ביין, כפי שפולגאר מכנה אותה מתוך כבוד, אל תאי הגזים. במקום זאת היא נשלחה לעבודות פרך, ולאחר מכן הפכה לשפן נסיונות העיקור של רופא המחנה. בין סיפורי השואה המחרידים, זהו אולי סיפור רגיל – למעט פרט אחד. ה"מטופלת" ניצלה, וכך גם התינוקת שלה.

ב-21 לדצמבר נתקפה ביין צירים. היא טיפסה לדרגש העליון במיטת המחנה שלה, ושם, בסיוען של אסירות אחרות, ילדה בחשאי תינוקת.

התינוק היחיד שניצל אף הוא מלבדה, לפי מסמכי מוזיאון אושוויץ, היה הונגרי בשם גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו של רופא רוסי.

התינוקת היתה קטנטנה, במשקל קצת יותר מק"ג. היא היתה חלשה מכדי לבכות, אך חזקה דיה לשתות את מנת החלב הזעומה שזרמה משדי אמה, ובשבועות הבאים היא הצליחה איכשהו לשרוד במחבוא.

חיילי הצבא האדום שחררו את המחנה ב-27 לינואר, 1945. האם והתינוקת היו בין הניצולים – חיזיון נדיר ביותר, כמעט יחיד במינו.

התינוק היחיד שניצל ממחנה המוות, מלבד פולגאר, לפי מסמכי מוזיאון אושוויץ, היה הונגרי בשם גאורגי פאלודי, שנולד ביום השחרור בסיועו של רופא רוסי.

לספר את סיפורה של אמא

כעת החליטה אנג'לה פולגאר כי הגיע הזמן לספר לעולם את סיפורה המופלא של משפחתה. היא לא עושה זאת כדי למשוך את אור הזרקורים; היא אפילו סירבה להצטלם מחשש שיאשימו אותה ביוהרה. היא עושה זאת כדי לכבד את אמהּ, אישה שמעולם לא אהבה לדבר על חייה, משום שחשבה שהדבר יעיק על בתה.

"היא היתה אשה מיוחדת במינה", מספרת פולגאר. "אמי כאבה את כאבם של כל אותם אנשים שאיבדו את ילדיהם. הם איבדו שם את ילדיהם, ואילו היא הביאה ילדה משם. יחד עם זאת, היא לא רצתה להעביר לי את הזכרונות שלה. כך שהיא לא דיברה על זה".

סיפור הזכרונות כעת מהווה הקלה – ממש כשם שהוא חובה. "זה לא עליי, הסיפור הזה. היא עשתה את זה. היא זו שעברה את כל זה".

העובדה שגם האם וגם הבת שרדו היא נס בפני עצמו. כ-1.1 מיליון איש, רובם יהודים, נרצחו באושוויץ, מאז החלה ההשמדה השיטתית במרס 1942 ועד סיומה בנובמבר 1944. מכונת ההשמדה היתה עמוסה ביותר בקיץ שבו נשלחו הוריה של פולגאר ויהודים הונגרים נוספים להישמד, במסה ענקית אחת, יותר מ-132,000 בני-אדם לחודש. כך מדווח החוקר הקנדי, רוברט ג'אן ואן פלט, במחקר המקיף שפרסם על מחנה הריכוז.

"עד סוף יוני, תוך חודשיים בלבד, הגיעה מחצית מיהדות הונגריה – 381,661 נפש – לאושוויץ", כתב ואן פלט ב-1996, בספר שחיבר יחד עם החוקרת האמריקאית דבורה דוֹורק. "מעולם לא היה מרכז ההשמדה של אושוויץ יעיל כל כך".

הם מצטטים ניצול אחר, אלכסנדר אהרמן, שהגיע למחנה בלילה ונבעת ממה שראה ושמע, ובמיוחד מערימות הסמרטוטים והריסות הבנין הבוערות שאותן ראה והריח מבעד לגדר התיל. מבעד ללהבות הוא שמע לפתע קולות ילדים. "שמעתי תינוק בוכה. התינוק בכה במקום כלשהו, במרחק, ולא יכולתי לעצור ולהסתכל. אנחנו המשכנו, והריח היה נורא, צחנה איומה. ידעתי שמה שהיה בתוך האש זז; היו תינוקות בתוך האש".

בסלקציה שנערכה ברציף, נשלחו נשים בהריון נראה-לעין אל מותן; כך גם התינוקות, הילדים, החולים (שמחלתם ניכרה עליהם) והקשישים. אחרים "זכו" לגורל של עבודת פרך או הפכו לשפני ניסיון בניסויים רפואיים.

כמה מהאסירות במחנה C, בו שוכנו הנשים והילדות ההונגריות, הצליחו להגיע ללידה, אך תינוקותיהן נלקחו מהן, ללא יוצא דופן, מייד לאחר מכן, ונרצחו בחניקה - "המתת חסד" – בידי אסירים יהודיים, רופאים שאולצו לעבוד עבור הנאצים.

רוב ההריונות לא הגיעו לכלל לידה; הנוהג הרגיל היה להפיל את העובר בחשאי לפני הלידה, צעד שעשוי היה להציל את חיי האם, שהיתה הופכת טרף קל להשמדה אם הריונה בלט מדי.

אחת מהרופאים שביצעו "שירות" זה באופן קבוע באושוויץ, גינקולוגית בשם גיזלה פרל, תיארה את ההליך, וקשים ממנו, בספר הזכרונות שפירסמה ב-1948, "הייתי רופאה באושוויץ". כשהלכה פרל יום אחד בסמוך לאחת המשרפות, היא חזתה במה שאירע לקבוצה אחת של נשים, שגילו למפקחים הנאצים שלהן - לאחר שהובטחו להן תנאים טובים יותר - כי הן הרות. "קבוצה של אנשי ונשות אס-אס הקיפה אותן והשתעשעה בעינוי הנשים חסרות הישע, עינוי שהמוות היה עדיף עליו", נזכרת פרל בספרה.

"הן הוכו באלות ובשוטים, כלבים שוסו בהן, הן נגררו בשערן ובעטו בבטנן במגפיים גרמניים כבדים. ואז, לאחר שהתעלפו, הושלכו למשרפה, בעודן בחיים".

ורה ביין חמקה מגורל זה. היא הסתירה את הריונה במשך זמן ארוך ביותר. למזלה, היא ילדה שבועות ספורים לפני השחרור בידי הסובייטים, בסתר, וללא כל "עזרה" מידי רופאי המחנה. העובדה שהיא ובתה שרדו היא אולי הערת שוליים בהיסטוריה של השואה, אך הערת שוליים חשובה.

"הישרדות"

"זהו אכן סיפור בלתי שגרתי", אומרת אסתי יערי, אשת קשרי החוץ של מוזיאון יד ושם בירושלים. "היו אמנם גם אחרים", היא אומרת, "כולל ניצולה אחת שנולדה בבוכנוואלד ב-1944, אך מדובר באירוע נדיר".

ההישרדות באושוויץ היתה רק התחלת הסיפור. ל"אנג'י" הקטנה, כפי שאמה קראה לה, היה המזל לשרוד את הארועים הכאוטיים שהתרחשו לאחר המלחמה, ולהתגבר על התזונה הלקויה שלה בראשית דרכה, שהחלישה את עצמותיה.

היה לה גם המזל והיא זכתה לאישור רשמי על בואה לעולם: תעודת לידה שהשיג לה אביה המאמץ לפני שהמשפחה עזבה את פולין.

התעודה, שהונפקה ב-1945 באושווינצים, השם הפולני של אושוויץ, העניקה לה את השם "אנג'לה ביין". שם המשפחה היה זה של אביה הביולוגי, טיבור ביין, עורך-דין שנפטר כתוצאה מהתנאים הלקויים במחנה.

"אושוויץ" נרשם כמקום הלידה שלה – מקום שלא היה קיים יותר בשמו הגרמני, פרט להיותו שם נרדף למכונת השמדה. אושוויץ קיים כיום רק כמוזיאון, ואנג'לה פולגאר מעולם לא חזרה לשם.

היא מחזיקה העתק של תעודת הלידה שלה, שהונפקה בידי הרשויות הסובייטיות בעיר בה חיתה, סרוספאטאק שבמזרח הונגריה. כהוכחה נוספת היא מביאה את תעודת ההוראה ההונגרית הרשמית שלה, משנת 1966, שגם בה מופיע "אושוויץ" כמקום הלידה שלה.

לאחר השחרור ב-1945, חזרה אמה ברגל להונגריה, במסלול עוקף שעבר בחלקים של פולין, רומניה וביילורוסיה. שם נישאה ורה ביין מחדש. בעלה השני של ורה, סנדור פולגאר - אף הוא ניצול אושוויץ, היה בעליה של חנות טקסטיל ומבוגר בדור מוורה. הוא אימץ את פולגאר והפך לאביה "האמיתי", היחיד שהכירה מימיה.

אך 12 שנים לאחר מכן הוא נפטר, ושוב היו האם והבת נתונות לחסדי הגורל. לאחר שהתאוששו ממכת המחץ שהנחתה בריה"מ על המדינה לאחר המרד ב-1956, ובעזרתו של קרוב משפחה בקנדה, שהיה מוכן לתמוך בהן - הן החלו לתכנן את עקירתן מהונגריה. ורה עזבה ב-1966, ואנג'לה הגיעה אחריה, ב-1973, עם בתה שלה, קטי. הן התיישבו בטורנטו, שם עבדה ורה כגננת וכמנהלת חשבונות. אנג'לה עברה למונטריאול, שם הקימה משפחה, וב-1996 הצטרפה אליה ורה.

במשך זמן רב נשמרה ההיסטוריה המשפחתית – ואושוויץ בפרט – בסוד. הפעם היחידה בה נחשפה לציבור היה בקטע זיכרון קצר, שאנג'לה פולגאר הכתיבה לגיסתה, מורה בגימלאות ממונטריאול בשם מריאן פולגאר. הוא התפרסם בכתב עת ציוני קטן בניו-יורק בשנת 2000.

ואז, בינואר האחרון, לאחר מתקפה תקשורתית שציינה שישים שנה לשחרור אושוויץ, החליטה פולגאר כי הגיעה העת לספר את סיפורה לעולם. פולגאר חשפה גם מקור יקר ערך נוסף: קלטת אודיו ישנה בה מתארת אמה את הזמן בו חייתה באושוויץ. היה זה "ראיון" שהעניקה ורה לנכדתה, קטי, ב-1984, לעבודה שהגישה קטי בבית הספר התיכון שלה. הקלטת, ובה המלים האחרונות שהשמיעה בנושא זה, תירשם בקרוב כחלק מהארכיון של מוזיאון אושוויץ-בירקנאו בפולין.

זוהי עדות מתומצתת וחריפה ביותר: מלים שנאמרו לפני למעלה מ-20 שנה בדיאלוג בין-דורי בן שלושים דקות, שבו המרואיינת, כך נדמה, מעדיפה שלא לספר לנערה התמימה כמה נוראה יכולה להיות ההיסטוריה.

"עדות מוקלטת"

"כואב לי לדבר על זה", אומרת ורה בשלב מסוים, כשנכדתה קטי מבקשת ממנה להיכנס לפרטים. "הייתי כל כך סקרנית לשמוע מה שהיה לה לומר", נזכרת קטי, כיום דוקטורנטית העוסקת בחקר הסרטן.

"אמה שלי גוננה עליי מאוד", היא מספרת, "היא לא נתנה לי לקרוא ספרי שואה, כך שזה היה ניסיון חד-פעמי לראות מה סבתי תוכל לספר לי. מה שהיה מדהים הוא, שהיא אף פעם לא התייחסה לנושא במרירות. היא פשוט המשיכה בחייה".

הקלטת מתחילה כשוורה מתארת את הבלבול שחשה כשהגיעה לאושוויץ במאי 1944. היא זוכרת איך ד"ר יוזף מנגלה הנודע לשמצה שלח אותה לצד שמאל לאחר שביצע בה בדיקה על הרציף, בעוד שאחרים נשלחו לצד ימין, אל מותם. בחששה שמא תופרד מכל השאר, ומבלי להיות מודעת למזלה הטוב, היא זוכרת כיצד אמרה לד"ר מנגלה שהיא הרה, בתקווה שיחמול עליה וישאיר אותה עם השאר.

"אווזה טיפשה", לעג לה ד"ר מנגלה, ופקד עליה לעשות כדבריו. בהיותה בריאה וחזקה, ורה היתה תוספת משובחת לכוח העבודה של המחנה. מנגלה לא שלח אותה אל מותה, לא בשלב זה. זרועה השמאלית קועקעה במספר הסידורי A-6075. ואז נשלחה למשמרת הלילה במחסן הגדול שבמחנה A, שהכיל ערימות של חפצים שהוחרמו מקורבנות אושוויץ והאסירים במחנה.

המחסן כונה "קנדה" על שם מדינת השפע, משום שהיה כה עשיר בחפצים מגוונים וגם בעלי ערך. עבודתה של ורה היתה מיון בגדים, נעליים, כלי מיטה – כל דבר שהגרמנים יכלו לשמור לעצמם.

לאחר מכן נשלחה לעבודת מטבח, שם אכלה קליפות תפו"א, מקור תזונה דל אך חיוני עבורה ועבור העובר שבבטנה. עוד כללה תזונתה היומית תחליף קפה בבוקר, "משהו חם, מרק עשוי מעשב" לארוחת צהריים, ולארוחת ערב פרוסת לחם עם קמצוץ מרגרינה וכתם ריבה עליו.

ואז החלה עבודת הפרך שמחוץ למחנה: בניית דרכים ועבודה בשדה. ורה הועברה למחנה B2, ואז למחנה C, שם הכירה ילדים, ביחוד תאומים, ששימשו בניסויים רפואיים שערכו מנגלה ועמיתיו הרופאים, לפני שהושמדו. היה זה רק ענין של זמן, לפני שתהפוך לשפן ניסיונות בעצמה.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידי הצוות של פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור.

באוקטובר, בחודש השביעי להריונה, נבחרה בידי הצוות של פרופ' קארל קלאוברג לניסויי עיקור. הם הזריקו חומר קאוסטי צורב לתוך צוואר הרחם שלה. ממש מאחוריו, בתוך הרחם, היה העובר.

"זו אני שהייתי שם", מתפעמת פולגאר היום. "המחטים נכנסו פנימה, אני זזתי ימינה, ואז שמאלה. מי יודע מה עוד הם נתנו לה?"

העובר שרד איכשהו. עם תום הניסויים, נשלחה "המטופלת" אל הצריף, ואז נשכחה מלב הרופאים.

"מנגלה שכח אותה, משום מה", אומרת פולגאר. "הייתי כל כך קטנה, ההריון לא בלט לעין. זה היה המזל שלה. אחרת היו מחסלים אותה וגם אותי".

חודש לאחר מכן, ניגשה לוורה במחנה "רופאה יהודיה", ככל הנראה הגינקולוגית גיזלה פרל. בפיה היתה אזהרה והצעה. היא סיפרה לה שאימהות טריות "נעלמות" לרוב עם פרי בטנן לאחר הלידה – הן נשלחות לתאי הגזים. היא הציעה לוורה להפיל את הוולד.

"הבטחתי לה לחשוב על זה, כי היא ממש התעקשה על זה", נזכרת ורה בקלטת. "היא אמרה שאני צעירה מכדי למות בתאי הגזים, ושהיא רוצה להציל אותי". אך באותו לילה, ראתה ורה את אמה בחלום. "היא אמרה לי: 'ורושקה, את בחודש השמיני להריונך, ואל תעשי את זה, כי העובר חי ומוכן להיוולד. תאמיני באלוקים וה' יהיה עמך. אולי יקרה נס. אל תעשי את זה'."

למחרת, חזרה ורה לרופאה עם תשובתה: היא מתכוונת ללדת. הלידה התרחשה ב-21 לדצמבר, בצריף שבמחנה C. "חשתי כאב והודעתי למשגיחת האסירים בבלוק שיש לי התכווצויות וכאבים. היא ביקשה מני לטפס על הדרגש העליון, וכך עזרה לי ללדת את אמא שלך", אמרה ורה לנכדתה בקלטת. "היא ידעה כיצד לעשות זאת, כי היא היתה בת של רופא, וידעה משהו על סטריליות ואיך לעזור לאשה בצירים. היא הביאה מים חמים ומצעים נקיים. היא חיטאה זוג מספריים במים חמים לפני שחתכה את חבל הטבור", היא אומרת, "כך שהכול הלך די בקלות". התינוקת שקלה כקילוגרם אחד. "אמא היתה כל כך חלשה וקטנה, שהיא לא בכתה. כך שאף אחד לא ידע שהיא נולדה".

שלוש שעות לאחר הלידה, נאלצה ורה להשאיר את התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

שלוש שעות לאחר הלידה, נאלצה ורה להשאיר את התינוקת בדרגש ולצאת בקור, החוצה, למסדר.

בתה עדיין נדהמת מהעובדה שהיא הייתה מסוגלת לעשות זאת. "איזה אומץ, איזה כוח עצום היא הייתה צריכה כדי לעשות את זה", אומרת פולגאר. "תזכור, זה היה בדצמבר. היה קור כלבים, ולא היו להם מעילים או נעליים הולמות, רק קבקבי עץ שגרמו להם להחליק על הקרח".

"החיים שלאחר המוות"

זמן קצר לפני השחרור, אירע הארוע המפחיד האחרון. בצעקות "שנל! שנל!" ("מהר! מהר!") דחקו הגרמנים בניצולים ששרדו, וביניהם ורה, לרוץ אל תוך מנהרה מתחת למחנה, ואמרו להם שיושמדו מיד. הדבר לא התרחש בסופו של דבר, אך עד יומה האחרון פחדה ורה פחד מוות ממנהרות; פעם אחת, כשנלכדה בקרון רכבת תחתית בטורונטו, בין תחנות, איבדה את עשתונותיה, וצרחה שיוציאו אותה.

לאחר ארוע מבהיל זה, התרחש נס נוסף.

ביום השחרור נולד ילד נוסף באושוויץ, גיורגי פאלודי. אמו היא שעזרה לוורה ללדת את התינוקת שלה; כעת יכלה ורה להחזיר לה טובה.

לאם לא היה די חלב להניק את בנה, וורה עשתה זאת עבורה. היתה זו תחילתה של ידידות ארוכת ימים. שתי המשפחות: פאלודי ובנה, ביין ובתה, דבקו זו בזו בחודשים הקרובים, במהלך מסען חזרה להונגריה. ורה הניקה את שני הילדים ועזרה לפאלודי למצוא את בעלה ולחזור לעיר הולדתם, מישקולץ. המלחמה נגמרה. כעת החל תהליך השיקום. גם לאחר השחרור, לא היו לרבים תקוות שאנג'לה הקטנה תאריך ימים – פרט לוורה עצמה.

בבודפסט, יעצה לה אמה של ורה לתת לתינוקת למות. כך אמרו גם הרופאים המקומיים בהם נועצה, עד שאחד מהם בדק את התינוקת באופן יסודי. "הוא אחז בי כמו בתרנגולת, ברגליים, עם הראש למטה. הוא רצה לראות אם אני ארים את הראש. הרמתי. ואז הוא אמר: 'אנחנו יכולים לתת לה לחיות'". הבעיה הגדולה ביותר באותן שנים ראשונות היתה עצמותיה. "הן היו מאוד חלשות, ולא הרשו לי ללכת. שמו אותי בעגלה, ואבי לקח אותי לבית הספר ובחזרה מדי יום", היא אומרת.

זרים נעצו בה מבטים ברחוב. "כולם הסתכלו עליי... ואמרו: 'זו בובה, לא תינוק'. הם קראו לאמי משוגעת, כי חשבו שהיא רק מעמידה פנים שיש לה תינוקת". אך עם הזמן, בעזרת תזונה טובה וטיפול הולם, התחזקו עצמותיה של הילדה, ובגיל שש היתה מסוגלת, סוף סוף, ללכת ללא סיוע. "הירושה" שהותירו לה שנותיה הראשונות עדיין לא נעלמה לחלוטין. היא קטנה במידותיה, גובהה פחות ממטר וחצי והיא גוררת את רגליה. אבל זה לא מרפה את ידיה. בימים אלה היא נוסעת הלוך ושוב לשיעורי מחשב במונטריאול, וגופה – או עברה – אינם מגבילים אותה.

שישים שנה חלפו מאז הלידה, והיא חושבת הרבה על אמה. היא זוכרת אותה, על ערש דווי, לפני 13 שנים, בבית חולים בטורונטו. היה זה סיום עצוב ואכזרי לחיים יוצאי דופן. סרטן הריאות ועמוד השדרה התפשט בכל גופה של וורה. כשעמדה למות, ושכבה משותקת במיטתה, ראתה חזיונות מימי אושוויץ. "היא היתה אומרת: 'מנגלה בפתח'", אומרת פולגאר. "זה היה נורא. לא היתה כמות של מורפיום שיכלה לסלק את הסיוטים האלה ממנה, ברגעי גסיסתה".

ורה פולגאר, לשעבר ורה ביין, שנולדה בשם ורוניקה אוטווֹס, נפטרה בגיל 73 ב-28 בינואר 1992, יום לאחר יום השנה לשחרור אושוויץ. "היא לא רצתה למות ב-27 לינואר", אמרה פולגאר. "היא המשיכה את הסבל עד היום למחרת".

היא זוכרת דברים רבים מחיי אמה: העינויים שעברה, כושר הסבל שלה, הכאב שהסתירה במשך שנים רבות כל כך תחת מסיכה של אופטימיות, וחלום ההתחדשות של ניצולת שואה.

"היא הייתה אשה מקסימה, אף פעם לא מדוכאת", אומרת פולגאר, "אבל עמוק בפנים, זה תמיד היה שם".

כמו המספר שהיה מקועקע על זרועה, כך הותיר אושוויץ חותם בל יימחה בנפשה של ורה. כעת, הודות לבתה, גם סיפורה לא יימחה מדפי ההיסטוריה.

*המאמר הופיע לראשונה בעיתון CanWest Newspapers

25/2/2006

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 19 תגובות ב-19 דיונים

(19) שמעון משה, 3/3/2013 21:37

שמעתי הסיפור ממקור ראשון

רק אתמול בערב ישבנו עם אנג'לה המכונה אנגי בביתנו ושמענו בתדהמה את סיפורה הנפלא ועוד. אין מילים שיתארו את כוחות הנפש של גיבורי השואה

(18) חוליה, 9/7/2012 07:55

וואו איזה כח!!!

זה לא נורמלי איך הם עברו את זה . זה הזוי . השואה תופסת אותי יותר צמידי, במיוחד שיש לי בת שנה ו שמונה חודשים וכל הזמן חושבת על זה ומשווה אליה . איך הסתדרו עם ילדים. זה הורג לחשוב על זה. כל הכבוד!!!

(17) דור שלישי לשואה, 16/4/2012 05:32

וואו!!!

איזה כושר הישרדות!! איזה השגחה אלוקית!!! כתבה עוצרת נשימה, לא יכולה להרגע. מנסה להשים את עצמי במקום ורה הזו ולא מצליחה לקלוט איך היא שרדה איך היא עברה את נסיונות העיקור שרק מהמחשבה עליהם בא למות. איך היא עברה הריון שלם בכזו רעב ועבודת פרך ופחד וילדה והניקה את ביתה?!! סיפור עוצמתי ומרגש.

(16) נינה ברמן, 12/6/2010 12:03

כוח הישרדות ואמונה

מדהים לדעת שבכל הזמנים בכל רחבי העולם היה שנאת יהודים ובכל זאת יהודים שמרו על אמונתם ושרדו. כך גם בשואה האיומה כוח הישרדות ואמונה החזיקו ודבקו באלו ששרדו את השואה, אני קוראה הרבה על הימים הנוראים הללו על מלחמת העולם השניה ובכלל על היהודים בתקופה ההיא, נוכחתי לדעת שסיפורי הגבורה שינם כיום ביד ושם זה לא עוד סיפור שסופר על ידי ניצול שואה זה חיים שלמים ושחיו 5 שנים כל יום ביומו זה מחשבות פחדים רעב על כל זה קשה לכתוב יותר נכון להעביר. כמובן הסיפור הזה וכל מה שנוגע לילדים בשואה בכלל שובר לב ומכעיס עד דמאות. הנס הגודל זה שעם יהודי חי וקיים ואף אחד לעולם לא יצליח למחוק אותנו ואת ההיסטוריה של העם היהודי הגאהההה .. בשם כל האימאות כל הילדים, תינוקות גברים נשים וזקנים יהיה זכרם ברוך, לכל אלה ששרדו את שנות השואה שיזכו לאריכות ימים לבני משפתיהם. ולכלבים אשר תרמו למותם של כל חסרי ישע ימח שמם אמן. לא נשכח ולא נסלח לעולם !!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!

(15) אנונימי, 2/6/2010 14:47

יכלו הדפים ואתרי האינטרנט הרבים

יכלו הדפים והקולמוסים ואתרי האינטרנט הרבים ולא יכלו הסיפורים והזוועות שהתרחשו שם רק ה' יוכל לשלם להם רק הוא בורא כל הנפשות יביא את המזור והמרפא לעם ישראל, איך אפשר להבין כיצד היה עדין רצון לחיות??? זה לא נס? השיקום שלאחר השואה הוא נס ופלא, כיצד עצמות ושלדי אדם שרוח חיים עדיין מפעמת בקרבם קורמים עור וגידים ויש להם כן יש להם רצון ותקווה להשתקם!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub