לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"סבתא, ספרי לי על חייך!"

"כל מה שקיבלתי מא-לוהים היה לטובה. כל אלה היו חלק מהנסים שהוא עשה עמי על מנת להציל את חיי."

מאת שיינה מדווד

תשעה באב, שנת רנ"ב (1492) היה היום האחרון בו יהודי ספרד נדרשו לעזוב את ארצם, עקב צו גירוש שהוצא נגדם. למרות היותו יום אבל לאומי, בקשו רבני הדור "תכינו לכם כלי נגינה", וכך הקהילה היהודית עזבה את ספרד, כשמוסיקאים מנגנים ברקע. באופן זה בקשו הרבנים להעניק לפליטים תקווה. הם בקשו ללמדם, שישנו רק מקום אחד בעולם, עליו בוכים כשנדרשים לעזוב אותו – 'ירושלים'.

הציווי "תכינו לכם כלי נגינה", כלומר התחילו מחדש בתקווה מחודשת!, היה צו ליהודים משך כל שנות גלותם. בהיסטוריה הלא רחוקה, קיימות דוגמאות מרגשות ומדהימות לציווי זה, השייכות לחלק מיוחד בעמינו, לניצולי השואה. הם, שחזו במוות פעמים אין ספור ועברו עינויים פיזיים בלתי נתפסים בדעת אנוש, נזקקו לתעצומות נפש מסוג אחר. הם נדרשו להתמודד עם ניסיונות טרגיים, ובד בבד לאסוף את רסיסי הנפש והגוף ולבנות חיים חדשים.

גברת לאה קאופמן מהווה דוגמה מופלאה לגבורה זו מכל הבחינות. מוצפת בחלומות בעתה של אימה ואובדן, שבורה ורצוצה, יתומה מאב ואם וחסרת כל אמצעים, הגיעה לקנדה ושם הצליחה לשקם את חייה. כאמא גאה לשלושה בנים, כמחנכת מוכשרת ופעילה בקהילה היהודית, קרה לה את אשר קרה לרבים השיכים לקבוצה זו – העבר ננעל בזיכרונה על סוגר ובריח. חמישים שנה לא חשפה ולא טפח קטן ביותר מהקורות אותה בימי השואה הנוראה.

יתכן וסיפורה היה דומם לנצח, אלמלא הצורך הדחוף שחשה לספר ולחשוף, שהעולם לא ישכח ולא יכחיש. בגבורה עילאית היא מספרת את סיפורה, כמי שנטלה על עצמה שליחות. בזאת היא משמשת כפה לא רק לעצמה, אלא גם עבור מאות אלפי הקולות שנשתתקו. עיקר סיפורה הוא על מקום הנקרא טראנסניסטריה, שניצוליו המעטים נותרו אילמים מהזוועה.

צהריים במונטריאול

צהרים במונטריאול. גברת קאופמן עמדה במטבח להכין ארוחת ערב, כשבנה בן הארבע רץ לתוך הבית בוכה. "אמא, אמא, את יודעת מה הנאצים עשו לילדים בשואה?" הוא חיבק את אימו וכסה את פניו בסינרה. פתאום אחיו הגדול יותר, סת' שהיה בחדר סמוך והכין את שיעורי הבית שלו, יצא החוצה, משך אותו בכתפו והכניסו לחדר השינה.

"דוד," הוא אמר בקול בוגר משמונה שנותיו, "אף פעם אל תשוחח עם אמא על המלחמה או על הנאצים!"

היא הסתכלה עמוק בעיניו שהעידו על בלבול, ואמרה: "אני לא רוצה לדעת, אני פשוט לא רוצה לדעת."

אמם תמכה את עצמה על שיש המטבח ללא יכולת תזוזה. היא נזכרה פתאום באירוע מסוים, שהתרחש לפני שנה, כשהייתה עם סת' בחנות ספרים בעיר. שם, על הדלפק הם ראו ספר גדול ממדים, עם כותרת גדולה ובולטת: טראנסניסטריה. סת' משך את ידה ואמר, "אמא... זה לא המקום איפה שהיית? את לא רוצה לקנות את הספר?" בבהילות מה היא הוציאה אותו מהחנות וכשהיו בחוץ התכופפה אליו, הסתכלה עמוק בעיניו שהעידו על בלבול, ואמרה: "אני לא רוצה לדעת, אני פשוט לא רוצה לדעת."

עכשיו בעמדה ליד הכיור, כשהשמש זורחת בחלונות ופרחי הגרניום האדומים פורחים בעציצים, גברת קאופמן אילצה את עצמה להרים את מקלף הירקות ולהמשיך בהכנות לארוחת הערב. טרם נישואיה גמלה בליבה ההחלטה, שלא להכביד על ילדיה בסבלה. היא רצתה לגדלם כילדים רגילים. אודות השואה היא תדבר רק בשפה אחת: שפת הדממה.

סיפורה של סבתא

השנים חלפו לאחר אותו אירוע. הבנים גדלו, נישאו וגידלו משפחות משלהם. בפסח 1991 הקאופמנים התארחו בליל הסדר בביתו של סת', שהיה עכשיו רופא ומנהיג בקהילה היהודית. דור חדש של יהודים גדל והתפתח, לאושרם הגדול של ההורים.

באחד מימי חול המועד, טליה בת השמונה, נגשה לסבתא לאה ואמרה, "סבתא, שבי איתי בבקשה." גברת קאופמן התיישבה ברצון על הספה ליד נכדתה הקטנה שאהבה כל כך. אך כלל לא הייתה מוכנה למילים הבאות שלה.

"סבתא, ספרי לי בבקשה מה קרה לך כשהיית ילדה."

"רק רגע טליה," ענתה בהתרגשות, "אני כבר חוזרת לשבת איתך." גברת קאופמן נגשה לבנה ולחשה באוזנו, "מה אני עושה? טליה רוצה לדעת."

"אימא," אמר בנה, ומבטו הרצין, "בבקשה אל תחזרי על הטעות שעשית אתנו. ספרי לה. השתמשי בכושר שיפוטך. אני סומך עליך."

גברת קאופמן שבה והתיישבה על הספה, נטלה את ידה של נכדתה והחלה לדבר.

"את יודעת טליה, קשה לנו להבין כיצד א-לוהים מנהיג את עולמו. דברים רבים שקרו עימי היו עצובים מאוד, אבל ראי – אנחנו כאן ביחד. אני רוצה שתדעי, שאמנם איננו יודעים את סיבותיו ודרך הנהגתו, אך הא-ל תמיד עשה לי ולאנשים רבים ניסים שלא יאומנו. הוא נהיה כמן שותף ועוזר מכל הבחינות.

אימי, סבתא-רבה שלך, הייתה מיילדת ואישה חשובה בקהילה. היא סייעה לכל אחד שביקש את עזרתה, יהודי וגוי ללא אבחנה. כך שבקטנותי, פעמים רבות התעוררתי מדפיקות על חלוננו. קריאות של – "ברכה, בואי מהר! אנחנו זקוקים לך ללידה!" ו"בום! בום!" על החלון, היו דבר שבשגרה. אימי היטיבה לעזור ולסייע גם כשמישהו היה חולה. היא התמצאה בתרופות ומרקחות, בכוסות רוח ואפילו בעלוקות, שנועדו להוציא דם עכור מגוף החולה. היא למדה זאת מאימה, סבתא שלי, שגם היא הייתה מרפאה.

נס ההצלה הראשון

על כל פנים, אני זוכרת לילה אחד בהיותי בערך בגילך. מישהו דפק על החלון, אבל הפעם זו לא הייתה קריאה דחופה המעידה על הצורך בעזרתה של אימי. הייתה זו קריאה דחופה להזהיר ולהתריע את משפחתי מפני החיילים הקרבים. אימי העירה אותי ואת אחיי והלבישה אותנו בשכבות של בגדים. כשיצאנו מהבית והלכנו לכביש, פגשנו בהרבה משפחות נוספות, כולן ברחו.

נדדנו לעיר אחרת ומצאנו מקלט בבית ריק. נשארנו שם כמה ימים והתכוננו לכבוד שבת. ובשבת, כשישבנו מסביב לשולחן עם תריסי עץ מוגפים, שמענו פתאום דפיקות חזקות על התריסים ועל הדלת. אימי ואבי הורו לנו לברוח ולהתחבא, ואנחנו הילדים מלאנו אחר בקשתם.

לאחר רגעים ספורים חיילים פרצו מהדלת הקדמית. הם ראו את הצלחות על השולחן והמפקד שלהם צעק, "איפה כולם?"

הורי לא ענו.

ואז הגיע האיום, "אם הם לא יוצאים, נירה בכם".

הרובים שלהם והיו מוכנים ללחוץ על ההדק, כשפתאום המפקד שלהם צעק, "תורידו את הרובים!"

הורי קראו לנו לחזור לחדר. החיילים העמידו את כל שבעת הילדים בטור צפוף, אחד אחרי השני, כשהגבוה מבינינו עומד בסוף והקטן מלפנים. כך יכלו להרוג אותנו רק בכדור אחד. נפרדנו לשלום אחד מהשני. הם הכינו את הרובים שלהם והיו מוכנים ללחוץ על ההדק, כשפתאום המפקד שלהם צעק, "תורידו את הרובים!"

"מדוע?" שאלו החיילים שכבר השתוקקו ללחוץ על ההדק.

"תורידו את הרובים!" הוא שב וצעק. עד היום אני יכולה לשמוע את קולו בתוך ראשי. ואז, בקול שקט יותר הוא אמר "אני לא יכול להרוג אותם. האישה הזאת הייתה שותפה בלידתי והצילה את חיי פעמים רבות. אני לא יכול להרוג אותם. בואו נלך."

זו הייתה הפעם הראשונה שניצלתי. אבל זו עתידה הייתה להיות, רק ההתחלה של דברים קשים מנשוא. החיילים הרומניים התנהגו באכזריות כלפי היהודים, כפו עלינו בכוח לנדוד בחורף הקר ממקום למקום. נדרשנו לישון מעל לערמות שחת ועל גבי קרקע קפואה. הרבה אנשים חלו ומתו מהקור.

מנת העוף האחרונה

אחד המקומות שעצרנו בו היה בקרבת מאפיה. הריח המגרה של הלחם הטרי רק החמיר את מצוקת הרעב שלנו. למרות שהייתי עדיין קטנה כבר הייתי לוחמת. אמרתי לעצמי, "צריך למצוא את הדרך שנוכל לעזור לעצמנו." כולם שכבו, אבל אני ישבתי והסתכלתי על הדלת של המאפיה. ראיתי שילדה קטנה יצאה מהמאפיה וקראתי לה ברומנית. היא הייתה בהלם. היא כנראה מעולם לא דברה עם ילדה יהודיה. אבל כמו רוב הילדים, היא הייתה סקרנית, לכן היא התקרבה ושאלה אותי, "מה את רוצה?"

אמרתי לה, "בת כמה את?" התברר שהייתה בגילי. "לאן את הולכת?" שאלתי אותה.

"לבית הספר," היא ענתה.

"את אוהבת ללכת לבית הספר?"

"אני שונאת, משום שאני לא חכמה."

"באיזה כיתה את?" שאלתי.

היא אמרה לי, ואז הצעתי לה להביא לי את הספרים שלה, והיא אכן הביאה. העפתי מבט אחד על מה שהיא למדה ואמרתי לעצמי, אני אהיה המורה שלה! פניתי אליה ואמרתי, "אל תלכי לבית הספר היום. תשבי עימי ואני אעזור לך. מחר תדעי את הכל."

היא ישבה איתי ועזרתי לה. לאחר מכן, היא חזרה לביתה וספרה לאימה. אימה הייתה כל כך מרוצה שהיא שלחה לי כיכר לחם. וכך, כל זמן שהיינו שם, היה לנו לחם בכל יום.

אמי רצתה שיהיה לנו עוף לשבת והגתה רעיון כיצד להשיג אותו. מגיל צעיר היו לנו חורים באוזניים. היינו ארבע אחיות ואימי, וכך היו לנו חמישה זוגות עגילים מזהב. כשהלכנו, הרומנים עמדו בצד הכביש כדי להחליף דברים. אימי החליפה את כל העגילים תמורת עוף. היא שלחה אותי עם העוף לשוחט. כשהחזרתי לה את העוף השחוט, היא ניקתה אותו מנוצות ופתחה אותו. הכבד לא היה נראה לה ראוי ולכן היא שלחה אותי בחזרה לשוחט, שבדק את הכבד והודיע: "העוף לא כשר".

בזמן הזה היינו מאוד רעבים, אבל אימי אמרה באידיש "ילדיי עוף זה אסור באכילה".

אימי, אחיי ואחיותיי לא זכו לאכול עוד עוף בחייהם.

הנדודים ממשיכים

מזג האוויר התקרר עוד יותר ועמו הפקודה לשוב וללכת. תמיד חיפשתי דרכים כיצד להישאר בחיים. כשהלכנו, התבוננתי בפניהם של החיילים הרומניים. שמתי לב, שלאחד מהם שאחז בסוס רתום לעגלה, לא היו פנים אכזריות כל כך. נגשתי אליו ושאלתי אותו, "מה תרוויח אם אני אמות?"

הוא הביט בי ושאל, "מה את רוצה ילדה קטנה?"

אמרתי לו, "אני רוצה לחיות. תרשה לי לשבת בעגלה שלך."

הוא התכופף, הרים אותי, עטף אותי בשמיכות והשיב אותי על העגלה. כך עברתי את הצעדה. מדי פעם אחי הגדול בא לבדוק אם אני בסדר, סיפר לי את החדשות מהמשפחה והביא לי דברים קטנים לאכול.

כל מה שהיה לאכול, אף פעם לא היה בו מספיק כדי להשתיק את הרעב.

מאוחר יותר, בזכות עורי הבהיר, שערי הבלונדיני והרוסית השגורה בפי, ברחתי כדי למצוא משפחות רוסיות ביער. נהגתי לספר לאותן המשפחות ש"אני ילדה רוסיה, אין לי משפחה ואני רעבה מאוד," וכך הייתי מקבלת חתיכות לחם. לפעמים אף היו לוקחים אותי לשדותיהם, כדי שאוכל לחפש כמה תפוחי אדמה, אך כל מה שהיה לאכול, אף פעם לא היה בו מספיק כדי להשתיק את הרעב.

ילדי האוקראיניים נודעו באכזריותם. כשהם תפסו ילד יהודי הם בקשו ממנו,"יהודי תגיד קוקורויסה." בשפה שלהם 'תירס'. כדי להגיד את זה, נדרשו לדעת איך להוציא את ה-'ר' בצורה טובה. ברוך ה', אני עברתי את הבדיקה הזו פעמים רבות בהצלחה.

אחיי ואחיותיי נפטרו בזה אחר זה. רק אימי ואני נותרנו בחיים, עד שביום קר ונמהר, גם אימי נפטרה, ונותרתי לבדי.

בבית הקפה

"ניסיתי להגיע למוגילוב, כי קיוויתי למצוא שם קרובי משפחה. חודשים הלכתי לבדי, דואגת לעצמי. יום אחד הגעתי לבית קפה קטן השייך לאישה אחת. בקשתי ממנה אוכל והיא הבטיחה לתת לי תמורת הדחת כלים. הסכמתי והיא שלחה אותי למשאבה בחצר עם הצלחות המלוכלכות. ניסיתי לעשות זאת כמיטב יכולתי והחזרתי לה את הצלחות. ואז פנתה אלי, "הדיחי גם את הצד השני." ושלחה אותי בחזרה. כך למדתי להדיח כלים! ברגע שהיא הבינה שאפשר לסמוך עלי, היא נתנה לי לעזור לה כל יום.

יום אחד היא באה אלי ואמרה, "מה דעתך לבוא אלי הביתה ותוכלי לישון שם?" זו הייתה הפתעה! בלי להסס עניתי לה, "הייתי רוצה בזאת מאד!"

בלילה הראשון שהייתי שם, היה לי חלום מפחיד וצעקתי בשנתי באידיש. האישה העירה אותי ואמרה, "לידיה" – כך קראתי לעצמי כי השם לידיה קרוב ללאה – "מדוע צעקת בשפה שלא הבנתי?"

נאלצתי לגלות לה שאני יהודיה, והיא אמרה, "סודך שמור אצלי. רק אל תגידי זאת לאף אחד." ומאז נשארתי אצלה.

יום אחד קבוצה של חיילים גרמניים נכנסה למסעדה ולאחר שהם סיימו לאכול, הם שדדו, הפכו את המקום, שברו את הצלחות ואת הרהיטים. בעלת הבית הייתה היסטרית ואני מפוחדת. לאחר שנרגענו אמרתי לה, "מדם בבושקה, הם תכננו את זה!"

היא שאלה אותי,"כיצד את יודעת?"

השבתי לה, "הבנתי מה הם אמרו אחד לשני. הם לא חפצו לשלם, לכן הם תכננו את הכל." היא התחילה להתגלגל מצחוק וחשבתי שהיא השתגעה. שאלתי אותה, "מה לא בסדר?" והיא חבקה ונשקה אותי ופנתה אלי במילים נרגשות, "לידיה, לעולם אינך צריכה לדאוג עוד. את תהיי הילדה שלי." וכך סיכמנו בינינו על סימן סודי שאאותת לה, כשאני שומעת את הגרמנים מתכננים לעשות נזק. כשזה קרה, מדם בבושקה הייתה חוצה את הכביש וחוזרת בלוויית כמות נכבדה של חיילים אוקראיניים, וכשהגרמנים ראו את החיילים, מהרו לשלם את החשבון ועזבו. העסק שלה הצליח ומצבי היה טוב.

פתאום, המצב השתנה. בפינה ליד בית הקפה היה בית מרקחת. יום אחד הרוקח בא לבית הקפה, כשהוא שיכור ואמר, "את מצליחה כי היא יהודיה" – הוא הצביע עלי – "והיא מבינה מה הם אומרים." מאז היינו בכוננות. אך מה שקרה לאחר מכן, היה גרוע אף יותר ממה שיכולתי לצפות לו.

יום אחד שני קאפו-ים יהודיים נכנסו למסעדה. הם עבדו בשביל הגרמנים. היה ידוע להם שאני יהודיה, הם חטפו אותי והעמיסו אותי על הרכבת למחנה הריכוז פיצ'יאורה. הייתי בהלם! איך יהודים יכלו לעולל לי דבר כזה?

כשהגעתי למחנה נכנסתי לתוך הצריפים ובדקתי את המצב. הבנתי שעלי לברוח. כולם נראו שם עומדים למות והחלטתי שזה לא מקום בשבילי. יצאתי והסתכלתי מסביב. קרוב לשער הראשי היה שיח קטן. נשכבתי קרוב לשיח. הבטתי בשומר והוא הביט בי, ולאחר כמה ימים מתחת לשיח, הגיעה הרגע, שהשער היה פתוח והשומר לא עקב אחרי. קמתי והלכתי ישר החוצה. אמרתי לעצמי, "אם אני נשארת בחיים אני צריכה לזכור את היום הזה.

חזרתי לעיר, לבית הקפה עד תום המלחמה, ולאחר המלחמה הגרתי לקנדה."

חיים במתנה

גברת קאופמן אחזה בשתי ידיה את ידה של טליה, התבוננה בפניה של נכדתה וראתה הרבה שאלות ועצב עמוק בעיניים.

"טליה, אני אוסיף לך דבר נוסף, ונסתפק בכך בינתיים, בסדר?"

טליה נדה בראשה וסבתא המשיכה.

"לאחר המלחמה, השתחררתי והייתי תלמידה של תופרת, אך התברר לי שהיא לא מעונינת ללמד אותי כיצד משתמשים בחוט ומחט. כוונתה האמיתית הייתה לנצל אותי, שאעמוד בשבילה בתור לקבלת אוכל ומצרכים, כי היינו תחת הכיבוש הרוסי.

יום אחד בהיותי בחצר האחורית לאבק את השטיח, התקרב אלי איש ושאל, "את לאה?"

"כן", עניתי .

"אני אחיך!" הוא אמר לתדהמתי.

לשמחתי הרבה הוא אסף אותי אליו ועזר לי להתקבל בבית יתומים, שהיה ממוקם באגף החדש של בנין בית החולים. מדובר היה במקום מיוחד לילדים מבוקרשט, שחיכו להפליג לארץ ישראל.

לילה לפני ההפלגה, תקפו אותי כאבי בטן עזים. הרופאים בדקו ומצאו שהתוספתן התפוצץ.

המתנו שם מספר חודשים, עד שלילה לפני ההפלגה, תקפו אותי כאבי בטן עזים. הרופאים בדקו ומצאו שהתוספתן התפוצץ וכמובן שנלקחתי לבית החולים, בו שהיתי חסרת הכרה. זה היה אחד מהניסים שא-לוהים עשה איתי. בית היתומים, שהיה ממוקם באגף בית החולים, איפשר שיטפלו בי במהירות. המנתח הראשי קבע, שכבר אין טעם לנתח אותי, אך מנתח אורטופדי שהיה נוכח אמר לו, "אתה מרים ידיים, אבל אני רוצה לנסות!" והוא ניתח אותי. בימים ההם, ימי טרום הפניצילין, תוספתן שמתפוצץ היה דבר מסוכן מאוד.

המנתח הכניס צינורות כדי לנקז את הדלקת ולמרות שהייתי בלי הכרה חודש ימים, החלמתי ולעומת זאת, האונייה שהפליגה לארץ ישראל, מעולם לא הגיעה ליעדה, טורפדו פגע בה. עד עצם היום הזה, אף אחד אינו יודע מי עולל זאת, אולי הרוסים, הגרמנים או הבריטים. אני על כל פנים ניצלתי. התוספתן שהתפוצץ הציל את חיי!

בכי של מלאכים

"את רואה טליה", סיימה גברת קאופמן. "כל מה שקיבלתי מא-לוהים היה לטובה. העובדה שדברתי הרבה שפות, היכולת שלי לקרוא במהירות את פניהם של האנשים ולהבין אותם, אפילו מחלתי – כל אלה היו חלק מהנסים שנעשו לי על מנת להציל את חיי."

גברת קאופמן קמה ממקומה וטליה פנתה לשחק. כל אותו יום גברת קאופמן שאלה את עצמה, "האם נהגתי כראוי? אולי הכבדתי בסיפורי על גילה הצעיר?" היא התבוננה היטב בנכדתה ולמחרת קבלה את התשובה, כשטליה נגשה אליה ואמרה, "סבתא, הייתי רוצה לומר לך משהו."

"בסדר חמודה. אני פה. מה את רוצה לומר לי?"

"סבתא, ביום פטירתך ירד גשם חזק מאוד." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

"סבתא, ביום פטירתך ירד גשם חזק מאוד." דברה בהדגשה ופניה הרצינו.

"טליה, מדוע ירד גשם חזק מאוד?"

"כי כל המלאכים שנשלחו כדי להיות שותפים לעזרתך, לשמירתך, ימררו בבכי כי לא יהיה באפשרותם עוד להשגיח עליך."
  

 

5/2/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 27 תגובות ב-26 דיונים

(26) ידידיה בלוך, 23/4/2015 17:43

מרשים מאד

זה הותיר בי רושם עמוק זה היה מעניין. האם זה אמיתי?

(25) מוטי, 16/7/2013 14:15

ברשותינו יש את הספר שלה עם הסיפור המלא

שם הספר "לחיות! לזכור! לספר לעולם!" כל מילה שם בסלע, איני נוהג לבכות אבל שקראתי את הספר מצאתי את עצמי בוכה ללא הפוגה. ספר המספר במלא העוצמה את סיפור הנצחיות היהודית. מומלץ מאוד.

(24) רבקה, 9/8/2011 13:46

רסי

פור הינו מדהים....ממש יפה

(23) חנה הורוביץ, 1/5/2011 21:15

איבדתי את האמונה

פעם ראשונה שאני רואה את דברי החזון איש. סבא שלי ניצול שואה והוא סיפר שלאחר השואה הוא איבד את האמונה, אבל נשארה לו הערכה לאנשים דתיים. כשהוא רוצה בטלוויזיה את הרב לאו הוא מתיישב מהר לראות ולשמוע אותו. ישר כח על האמונה. חיזקת אותי.

רחל ידיד, 20/2/2012 12:53

משפחתה של אימי משפחת לאופר מרומניה בוקובינה הלכו ימים רבים לטרנסיסטריה במחנה הם איבדו שני אחים סבלו מרעב קשה מחלות כמו טיפוס הבטן ועוד הסיפור של גב' קאופמן מדהים ויפה מאוד וטוב שסיפרה אותו

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub