לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ה'שביעי של פסח' של סבא שלי

ה'שביעי של פסח' של סבא שלי

סיפור חייו של סבא שלי, וסיפור ערב הפסח של מוישהל'ה ואביו מגטו וורשא, תמיד שזורים יחדיו בנפשי.

מאת

בכל ליל סדר, היה סבא שלי מתיישב לשולחן באנחה כבדה ומפטיר: "היום, ליל הסדר, ירדתי לקאנאל [תעלה, ביידיש]".

בכל יום מימות החג, היה סופר: "יום אחד", "שני ימים", "שלושה ימים", ובשביעי של פסח, הוא היה יושב, מחזיק את ראשו בכפות ידיו ולוחש: "היום, שביעי של פסח, מלאו כך וכך שנים, ליציאתי מן הקאנאל".

סבא נולד בתשעה באב, בוורשא, בירת פולין, מיד כשתמה מלחמת העולם הראשונה. סבא היה ילד שלישי ובן ראשון בבית.

ילדות מאושרת, היתה לסבא. הורים אוהבים, משפחה חמה, עסק מבוסס וחיים טובים.

לא רחוק מהם, גרה משפחה פולניה, שמצבה היה בכי רע. אב שיכור, שחבט בכל מי שנקרה בדרכו, אם שלא התמודדה עם המצב וילד אחד קטן, שהסתובב רעב, מוזנח ומלוכלך ברחובות.

משפחתו של סבא, חסה על הילד. "יאשק", קראו לו. מדי פעם הכניסו אותו הביתה, נתנו לו לחם, השקו אותו במרק חם ותחבו לידיו פרוטות, שיוכל לכל הפחות, לקנות לעצמו אוכל, במקום להתפאר בגניבותיו המקצועיות בשוק.

עם השנים, גדל יאשק, והפך לבן בית. אפילו 'משרה' סידרו לו. מדי שבת, הוא הגיע לשמש כ"גוי של שבת", ומיד בצאתה, התייצב לקבל את משכורתו.

הימים חלפו, הזמן עבר, ופולין נכבשה במלחמת בזק על ידי גרמניה הנאצית.

מהר מאד, מצא עצמו סבא בתוך הגטו, תר אחר מזון לילדי אחיותיו הגדולות, שאת שמותיהם הוא לא הצליח לזכור. רק את הזעקות לאוכל, את זעקות הבכי המיוסר: 'מאמע, מאמע' הוא זכר.

בודד, נשאר סבא בגטו. יחידי ממשפחה עניפה.

אביו נעלם באחת האקציות, אמו גוועה בזרועותיו ממחלת הטיפוס ואחיותיו נשלחו עם ילדיהן ברכבת לטרבלינקה. בודד, נשאר סבא בגטו. יחידי ממשפחה עניפה.

עם פרוץ המרד, החלה וורשא לבעור. הגרמנים, כשראו שלא יוכלו לכבוש את הגטו, הבעירו בית אחר בית, וכך, אילצו את השוהים בו, לבחור בין לצאת החוצה וליפול בידיהם המרצחות, או להישרף חיים באש המשתוללת.

בליל הסדר, ירד סבא לביוב. הוא תיאר לנו בשפה קולחת וציורית, את התעלות, מהן מורכב הביוב המרכזי של וורשא. "זוהי עיר שלמה מתחת לאדמה. אם לא מתמצאים, הולכים לאיבוד."

"סבא, איך אפשר? מה אכלת שם?" תמהנו. "א קאשע", הוא היה מפטיר. "אכלתי מה שיש לאכול בביוב. מה יש לשאול בכלל..."

שבעה ימים שהה סבא בביוב. תעה בתעלות. בשביעי של פסח, הוא לא יכול היה יותר, והחליט לנסות לצאת.

הוא תר אחר מקום 'טוב', לבדוק דרכו, אם אפשר לצאת, וכשמצא, טיפס בברזילים המשמשים לסולם את עובדי התברואה. הרים מעט את מכסה הביוב, והציץ החוצה.

בצד אחד של הרחוב, עמדו שני גרמנים בגבם אליו. בצד השני, הוא ראה את יאשק, הנער הפולני, שהיה אצלם בן בית, מביט היישר אליו ומזהה אותו.

יאשק, סימן לסבא להמתין תחת מכסה הביוב, וסבא, ששמח שהמזל משחק לו, סגר את המכסה וחיכה תחתיו.

זמן קצר מאד חלף, והמכסה הורם בבת אחת. שני חיילים גרמנים, משכו אותו בברוטליות החוצה.

זמן קצר מאד חלף, והמכסה הורם בבת אחת. שני חיילים גרמנים, משכו אותו בברוטליות החוצה. לצידם, ניצב מחייך ומצביע, ה"גוי של שבת": "יודען... [יהודי בגרמנית]" – תפסתי עבורכם, יהודי...

סבא נשלח למיידאנק, מספר כחול הוטבע על זרועו, ובניסי ניסים שרד את המלחמה, הקים משפחה ועלה לארץ.

סבא נפטר צעיר לימים, אבל לכולנו השאיר חרוט בזיכרון, את הפסח האחרון שלו, בוורשא. מדי פסח, הוא ספר מחדש את השנים וסיפר את סיפורו.

"בליל הסדר – ירדתי לביוב. בשביעי של פסח – יצאתי ממנו"
 

***

לפני לא מעט שנים, שמעתי שיר, שתפס אותי מיד וחשבתי עליו הרבה, למן הרגע הראשון בו הוא התנגן בקלטת, ולא בכדי.

עד היום, כשחג הפסח מתקרב, ומכל מקום מורגשת תכונה רבה, צצים להם השיר וסיפורו של סבא, בזיכרוני. וכשידיי עוסקות בקירצוף התנור ובניקוי יסודי של ארונות המטבח, ראשי ומחשבותיי פנויים לחלוטין, למחשבות המפליגות להן, ללא סוף.

הנה מילות השיר, בתרגום חופשי מאנגלית:

ה"סדר" האחרון בגטו וורשא

מוישהל'ה, מוישהל'ה האחרון בגטו וורשא, שואל את אביו 'מה נשתנה'.
"מה נשתנה הלילה הזה", מדוע הלילה הזה ארוך וכל כך שונה מכל לילה אחר, שלפניו.
כשמוישהל'ה שואל את כל הקושיות, שמיים וארץ עוצרים את נשימתם.
המלאכים חוששים מלהשמיע קול רחש, והאב, אביו של מוישהל'ה, רוצה לענות: "עבדים היינו..."

מוישה'לה אומר: "אבא'לה, עוד קושיה אחת ברשותי, ואני מבקש שתענה לי עליה:
"אני רוצה לדעת, אבא'לה, האם אחיה בשנה הבאה, כדי לשאול 'מה נשתנה'? האם יישאר ילד יהודי בעולם, שישאל מה נשתנה? האם יהיה אבא יהודי, בעולם כולו, שיוכל לענות לבנו 'עבדים היינו'?"

והאבא, עונה: "אני לא יודע, מוישהל'ה. אינני יודע אם אחיה. אינני יודע, אם אתה תחיה. אני רק יודע, שתמיד יהיה מוישהל'ה אחד, במקום כלשהו בעולם, שישאל 'מה נשתנה'.
אני לא יודע, אם אנחנו נחיה ונסב ל'סדר' הבא. אבל אני יודע, שאלוקים הבטיח: "כי בשם קודשך נשבעת לו שלא יכבה נרו לעולם ועד".

בתור ילדה, ניסיתי לדמיין את הקטע הזה, ולשוות לו צורה ודמות מול עיניי:

ילד יהודי קטן, יושב עם אביו ל'סדר פסח'. איפה אמא של מוישהל'ה? אולי נהרגה בהפגזה?! אולי גוועה ברעב?! אולי האש, שהוצתה ביד זדונית, אחזה בה?!

'ליל הסדר', מצטייר בעיני כל אחד, עם שולחן ערוך ומפואר, עם מיטב הכלים והמלבושים, עם אוכל ויין כיד המלך, עם אפיקומן ואגוזים, עם ילדים נרגשים, עם הגדות וריח של ניקיון.

מה היה "להם", בליל הסדר האחרון, בגטו וורשא?

מחבוא קטן ונסתר בעליית גג, או בונקר מוצנע מתחת לאדמה, תפוחי אדמה שהבאישו מזמן ואולי, במקרה הטוב, שארית של מצה קטנה.

אבא של מוישהל'ה, מקשיב ועונה: פעם קראו לו פרעה, היום שמו היטלר... אך רצונם תמיד זהה: להשמיד ולמחות כל זכר לעם היהודי.

במקום לקרוא את ההגדה בנחת ולספר ביציאת מצרים – חיי היומיום שלהם היו ב"דם ואש ותמרות עשן".

מרור, לא טעמו כזית פעם אחת בשנה. אכלו ממנו, במנות גדושות. בבוקר, בצהרים ובערב, שבעה ימים בשבוע.

במקום ריח נקי, ריח של גופות. ריח של מוות.

במקום בגדים חדשים ונעליים מצוחצחות, טלאי צהוב על בגדים עלובים, שידעו זמנים טובים יותר.

ובתוך הגיהנום, עומד מוישהל'ה ושואל, כמו ילדים בכל הדורות שלפניו, שואל בשמם של מיליון וחצי ילדים שקולם לא נשמע, שואל בתמימות של ילד: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות..."

אבא של מוישהל'ה, מקשיב. עונה את התשובה שכל האבות היהודים בעולם עונים: 'עבדים היינו לפרעה במצרים... שבכל דור ודור, עומדים עלינו לכלותנו'. פעם קראו לו פרעה, היום שמו היטלר, מחר שמו ערפאת ובן-לאדן. רצונם תמיד זהה: להשמיד ולמחות כל זכר לעם היהודי.

מוישה'לה יקירי, גם אם אתה ואני לא נחיה כדי לראות את "והיא שעמדה", איך שהקדוש ברוך הוא מצילנו מידם, הבטחה יש לנו ממנו. שבועה. תמיד יהיה מוישהל'ה, תמיד יהיה אבא למוישהל'ה. במקום אחר בעולם, תהיה לנו תקומה. נמשיך לחיות ולהתקיים. ילדים ימשיכו לשאול 'מה נשתנה', ואבות יענו 'עבדים היינו'...

ותמיד, כשאני מגיעה לקטע הזה, אני רואה כמעט במוחש, איך אבא של מוישה'לה מחבק אותו חזק וחונק את הדמעות. אני רואה את סבא, מציץ מן הביוב, בדרך למיידאנק. את שלושתם, מקווים ומייחלים, 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה'.

27/3/2004

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 14 תגובות ב-14 דיונים

(14) מרים ספקטור, 16/4/2017 12:55

ריגשת אותי מאד ...כבת להורים ניצולי שואה הרגשתי את הירדות הקיומיות הפחד מהעתיד גם אם המצב טוב .. וחיזקת את האמונה שגם אם חרב חדה מןנחת על צוארו של אדם אל יתיאש מםן הרחמים כל טוב לך

(13) שרה פרנקל, 5/3/2013 12:10

את השואה יש לזכור ולהזכיר תמיד

מליוני יהודים ניספו בשואה. הנאצים ימח שמם הרגו בהם ללא רחמים. עלינו לזכור אותם תמיד ולהזכירם , שהרי אנו חיים היום בארץ ישראל שלנו בזכותם. (דרך אגב, ורשה כותבים כך ולא עם אלף בסוף).

(12) גרציה, 5/3/2013 12:09

השביעי של פסח של סבא שלי

זה סיפור נוגע ללב

(11) ליליאנה, 5/3/2013 12:08

סיפור עצוב

כואב לראות איך ילד שקיבל כל כך הרבה מאדם זר החזיר לאותו אדם בצורה אכזרית וכפוית טובה.

(10) הודיה, 4/4/2011 14:17

כפיות טובה

אין לו רגש? נותנים לך הכל, וזה מה שאתה מחזיר? רק גויים יכולים להתנהג בכפיות טובה כזאת!!!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub