לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




"אחותי את"

מסיבת אירוסין אי שם בצרפת ופתאום, ללא הכנה מוקדמת, אנה הקאפו מולי.

מאת

"תזהי אותי לפי הצלקת בסנטר." היא אמרה לי בשיחת הטלפון שקדמה לפגישה שלנו. "ד"ר מנגלה דחף אותי, נפלתי על הרצפה, הסנטר נפתח והוא רק עמד שם וצחק".

ינטל שפיצר לא שוכחת את היום בו עמדה מול ד"ר מנגלה באוושוויץ. גם לא את צריף העץ העלוב, את הדרגשים בהם הצטופפה עם חברותיה, ובטח שלא את אנה. הזיכרונות מלווים אותה מידי בוקר מאז שנת 1938, כשהייתה ילדה בת 11. ינטל זכתה להינצל מהתופת ומחזירה כעת מלחמה שערה לזיכרונות הנוראים. כל תמונה מן העבר, מכוסה עתה בתמונה מן ההווה – המבורך בכמאה נכדים ונינים.

מסיבת אירוסין

"זה מה שנותן לי כוח". היא מנופפת למולי במחברת ובה רשימת ימי ההולדת של כל אחד מצאצאיה. ינטל מתגוררת בבולטימור שבארה"ב ומקפידה להגיע לכל שמחה שבני משפחתה עורכים בארץ, מה שאפשר לנו לערוך את הפגישה הנוכחית. אנחנו ישובות במסעדה ירושלמית וינטל מוסיפה לספר: "את ממשיכה את החיים, מנסה לדחוק הצידה תמונות מבעיתות, לפעמים בהצלחה ולפעמים...", ינטל עצרה לרגע את שטף דיבורה, "כמו באותה מסיבת אירוסין, בה התמונה המבעיתה מכולם נגלתה לעיני, מבלי שציפיתי..."

אני מביטה בה, בעיניה הבהירות ולבושה המטופח, לא ניכר בה שהיא "משם", אוד מוצל מאש. היא מחזירה לי מבט מצועף וממשיכה את סיפורה המצמרר.

"זה התרחש לפני 15 שנה, כשחברתי, גם היא ניצולת שואה, אירסה את בתה בצרפת. גם אז החלטתי שאסור שכיסאי ב'שולחן שלנו' יהיה ריק, אז קניתי כרטיס טיסה והגעתי. מיד כשנכנסתי לאולם, חיפשתי את השולחן של "המספרים הירוקים". אנחנו, ניצולות צריף 267 נהגנו להגיע לשמחות אחת של השניה ותמיד דאגנו לשולחן פרטי משלנו. "הסתובבתי בין השולחנות, עניתי לברכות שלום שהופנו לעברי ולא תיארתי לעצמי מה מחכה לי בדקות הקרובות. התיישבתי והבטתי בנכנסות, כשאני ממתינה בציפייה לחברות שלי מ"שם". אנחנו, הבנות שנותרנו, הקפדנו לשמור על קשר כל השנים ובוודאי שלא להפסיד את השמחות המשפחתיות. זאת הייתה הנקמה הגדולה בגרמנים – אנחנו כאן, ממשיכות את העם היהודי.

לפתע", הוסיפה ינטל בהתרגשות, "נצמדתי למקומי. זאת היא! קשה אמנם לזהותה, אולם ללא צל של ספק זאת היא!"

אני זוכרת היטב את האולם, שקולות השמחה בקעו ממנו ואת השפה הצרפתית שנשמעה כבליל של מלים לא מובנות. המשכתי לחפש אחר פרצופים מוכרים. כך המשכתי לשבת, כשכל אחת שנכנסה בפתח זוכה למבטי, המנסה לקלוט נצנוץ מוכר מהעבר. לפתע", הוסיפה ינטל בהתרגשות, "נצמדתי למקומי. זאת היא! קשה אמנם לזהותה, אולם ללא צל של ספק זאת היא! מבטינו הצטלב, בחלקיק שניה פענחתי את האיתות ששדרה. "אל תגלי את זהותי לשאר הבנות שכאן", זאת היא – אנה ה"קאפו". דמות שמחקתי מזיכרוני. ואז, בבת אחת, נזרקתי לעולם מושגים שונה לגמרי. כבר לא ראיתי את הכלה הזוהרת, לא שמעתי את קולות השירה. קולות מן העבר עלו וצפו. חשתי מחנק."

אנה הקאפו

"שמעת על המושג "קאפו"? היא מפנה אלי שאלה, מתנערת לרגע מזיכרונותיה ומיד צוללת בחזרה.

"אנה הייתה הקאפו שלנו, או יותר נכון, מושא השנאה שלנו. אנה, יהודיה בדיוק כמותנו ושייכת לאותו שורש ממנו צמחנו, וזה אולי מה שהכי כואב בכל הסיפור. מן כאב שחודר מבעד למעטה השנאה אליה.

פחדנו ממנה, כל הבנות בצריף. סלדנו מהמראה שלה, מהקול שלה ובעיקר מהמכות שלה. כשהיא הייתה נכנסת לצריף, בנעליה השחורות והמבריקות, שאבזם זהב בצדן, היינו רועדות. "את אחותי", רציתי לומר לה, "אחות לכודה. ממש כמו כולנו בכלא הגדול הזה ואולי אף בכלא גדול עוד יותר, אין לך לא תומך ולא אוהב ולו אחד."

בצריף באושוויץ, למרות הכפור והתנאים המחפירים, הקפדנו לעודד אחת את השניה. שכבנו זו לצד זו, בנות יהודיות שפעם הייתה להן זהות, הורים ומשפחה, והיא, אנה, רמסה בכוח את התקווה והאמונה שלנו."

עיניה של ינטל הצטעפו בדמעות ולמרות השנים שחלפו, נדמה היה כי היא חיה אותם מחדש.

אנה, הקאפו היהודיה, לא שמעה את קולה הדומם של ינטל והצליפה בבנות ללא רחם. מכה בהן ללא סיבה ומנסה לשווא למצוא חן בעיני מפקד המחנה הנאצי. ניכר בה, בינטל, שקשה לה לשחזר את שארע.

"ההחלטה נפלה באותו ערב". המשיכה ינטל לספר. "מיד לאחר שאנה עזבה את הצריף, כשהיא מתלוננת על רמת הניקיון השוררת בו, החל דיון סוער בין הבנות.

"אני לא מוכנה לכך יותר!", צעקה מרים, כשהורידים בצווארה הדק בולטים מכעס.

"איך יתכן, יהודיה בת גילנו. איפה הרחמנות היהודית?" החרתה אחריה אלקה.

רציתי לברוח, אבל איך אפשר לברוח כשהכל סביב נעול במנעולים, חזקים הרבה יותר ממנעולים רגילים?.

"אני, הקטנה שבחבורה שתקתי ולא התערבתי", משחזרת ינטל ועיניה נעצמות לרגע. "לאחר דין ודברים נפלה ההחלטה – בבוקר, כשאנה תגיע, כולן יתנפלו עליה, יעטפו אותה עם השמיכות ויפליאו בה את מכותיהן. באותו לילה הבנות הלכו לישון מתוחות וקמו השכם בבוקר. אני, התחבאתי בצללית המיטה, התכווצתי בין שני דרגשים, כשאוזן אחת שומעת מלמולים נרגשים ואוזן שניה שומעת את הצרחות האמיתיות. רציתי לברוח, אבל איך אפשר לברוח כשהכל סביב נעול במנעולים, חזקים הרבה יותר ממנעולים רגילים?.

"את ...את.." פנתה אלי אחת מהבנות, שמה לב שאני נמנעת מלהשתתף בביצוע.

"אל תגלי", עיניה מאימות.

רעדתי מפחד, כשאנה עשתה את דרכה פנימה אל הצריף העלוב. צעקה חנוקה. קשה לי לתאר את מה שקרה. עצמתי עיניים חזק, הבנות עטפו את אנה בשמיכה כדי שלא תזהה את מבצעות המעשה. רק כשנשמעו צעדים מתקרבים, עזבו אותה גונחת על הרצפה ומהרו לעבודת הפרך שלהן.

"אני לא יודעת למה, משהו בי ריחם עליה. ניגשתי אליה, כשהיא שוכבת שם בהלם, מכווצת מהמכות. הגשתי לה מעט מים והייתי חייבת ללכת. כעבור מספר שעות קראו לנו, עמדנו שם בעצמות מפוקקות, תלויות על גוף כשק בלי נפח. נשכחה השנאה, נשכחו דקות האימה, נעלם הזעם. נשארנו רק עם סיפוק שנובע מעליבות החיים. לא נותר כל כאב, רק הרגשת ניצחון מרירה.

אף אחת מאתנו לא פצתה פה בזמן שחקרו אותנו. המכות התעופפו בלי חשבון ולבסוף שולחנו בחזרה ללא ארוחה. כולנו הרגשנו אומללות כל כך, מפלס האשמה עלה. וזהו. מאז לא ראינו את אנה הקאפו."

סערת רגשות

"את רוצה לשתות?" שאלתי ברוך, כשאני מוזגת לינטל כוס מים.

"לא, אני רוצה להמשיך לספר לך". ענתה היא בהחלטיות והמשיכה לספר. היא סיפרה, הטייפ המשיך להקליט ואני, אני רק המשכתי לרעוד. היא הצליחה לשאוב אותי לשם, למסיבת האירוסין, למפגש עם אנה.

"איך עמדת מול המפגש הזה? מה חשת באותו רגע?", שאלתי מזועזעת.

"סערת רגשות התחוללה בלבי פנימה. קרעיו של צילום נתאחה במוחי, העבר נתחלף לרגע בהווה, כן, גם אז ידעתי אבל שתקתי.. אז, כשהבטתי בבנות שהתגודדו בפינת החדר, כשראיתי את הגופות המהלכות, מתמלאות באנרגיה מורעלת שנבעה מכוח השנאה.

אנה התקרבה לעברי. כבר לא אותה בחורה צעירה בוטחת בעצמה, אלא אישה שאותות הגיל נכרו בה היטב. עיניים כבויות וקמטים, לא רק מזקנה.

"ינטל, שלום", היא אמרה לי. ריחמתי עליה, שתקתי. מה יכולתי לומר לה? מסיבת אירוסין אי שם בצרפת ופתאום, ללא הכנה מוקדמת, אנה הקאפו מולי. אנה השפילה את עיניה, כשסומק עז מציף את לחייה החוורות. היא נטלה את ידי ולחצה אותה בחזקה ואז נשברה. בכי מר וסוער פרץ מתוכה. משכתי אותה בעדינות לעבר המסדרון שהיה ריק מאנשים, כדי לא למשוך תשומת לב יתירה.

"ינטל את בטח שונאת אותי, כועסת עלי... ראיתי שזיהית אותי ישר כשנכנסתי..." קטעי הברות ויבבות מגרונה.

"לא, אני לא", רציתי לומר ולא אמרתי, רק חבקתי את אנה המסכנה.

שקענו בערפל הזמן, עד כי הקרואים החלו ללכת וגם אנחנו יצאנו אל הלילה הקר.

שקענו בערפל הזמן, עד כי הקרואים החלו ללכת וגם אנחנו יצאנו אל הלילה הקר.

"יש לי בקשה אליך", פנתה אלי אנה, כשבריסיה עדיין תלויות הדמעות.

"עברתי סדרת בדיקות בבית החולים לפני שבוע, גילו לי משהו במוח והחליטו שצריך לנתח אותי. הניתוח נקבע לעוד שבוע ויד ההשגחה, יד ההשגחה היא שהפגישה אותי אתך. אני מפחדת ללכת לבד, בבקשה בואי איתי..."

רציתי לשאול אותה מדוע היא לבד, אבל שתקתי. המשכתי לשתוק גם כשרשמה את כתובתה. קבענו שאבוא אליה לילה לפני הניתוח. בימים הבאים לא יכולתי להתרכז במאום והודעתי למשפחה שאתעכב עוד מספר ימים. שמחתי שאני בצרפת, רחוקה מהבית. לפחות הילדים שלי לא רואים אותי שרויה בבלבול בו הייתי נתונה. לא הייתי מסוגלת לשתף אותם בלבטים.

בקשה בלתי אפשרית

"התלבטת?", שאלתי, מנסה לרדת לעומק נפשה.

"כן ולא," הייתה התשובה. "ידעתי שלא אוכל לסרב לבקשה שלה. מצד שני, האבזמים, הנעלים השחורות והמבריקות, העונשים הקשים שהייתה מטילה עלינו – נלחמו עם רגשות הרחמים."

ינטל נעצרה לרגע מסיפורה, הוציאה תמונה מהתיק, תמונה שלה לצדה של אנה בחלוק לבן בבית החולים. "אנה הייתה אמורה להתאשפז לילה קודם בבית החולים. בשעות הצהרים מצאתי את עצמי נוסעת לכתובת שהיא רשמה לי. לא ראיתי את האנשים ברחוב, הכל היה מעורפל עבורי. עליתי במדרגות, מחפשת את שמה על הדלת. היא פתחה לי נבוכה מעט.

בבית שררה אפלולית, למרות זאת קלטו עיני תמונה משפחתית. אנה, לצדה אדם שנראה כבעלה ושני ילדים. בן ובת. אנה עמדה לצדי, בעוד עיני מנסות לפענח את הקשר בין התמונה למציאות.

"הם כבר לא פה, אני לבד!"

עיני נצמדו לתמונה, בעוד קולה הסדוק של אנה נשמע עמום.

אנה נחנקה לרגע והתיישבה על הספה שידעה ימים טובים יותר. "הם כבר לא פה. כל אחד מהם נפטר באופן טראגי".

"גם אני התחתנתי מספר שנים אחרי השואה. המצפון יסר אותי במשך שנים. נחמתי את עצמי שלולא נהגתי כך לא הייתי יכולה להמשיך את שם משפחתי. צחוק הגורל...", אנה נחנקה לרגע והתיישבה על הספה שידעה ימים טובים יותר. "הם כבר לא פה. כל אחד מהם נפטר באופן טראגי, קשה לי לספר למה. אני רק יכולה לספר לך על הפחד. פחד ששטף אותי שוב ושוב, שאני האחראית למותם. לבסוף הגעתי לביתו של רב העיר, הוא ואשתו עטפו אותי בחום והשיבו לי מעט את הרצון לחיות. בעידודם התחלתי להתנדב בבית אבות, להעניק חום לאילו שאין להם משפחה ובכך אולי לכפר מעט על מעשי". אנה העבירה ידה על התמונה כמלטפת אותה למחילה ולפרידה.

"ינטל איך עמדת מול הסיפור שלה?", שאלתי בתהייה.

"לא עמדתי, פשוט הקשבתי. חבקתי אותה ושאלתי אותה היכן התיק כדי לארוז את הדברים שצריך לקחת. היא אספה את הדברים שלה לשק קטן בצבע חום, שתי ידיה היו כמתעופפות בין החפצים עד שרוקנה את השידה. בשקית קטנה אחרת שמה חפצים שונים ואת תמונת יקיריה והגישה לי אותם.

"שקית הזיכרונות שלי, הניחי אותם בחדר הסמוך." בקשה ממני. יצאנו מהבית בשתיקה.

"אחותי את"

בערב שלפני הניתוח ישנתי לצידה בבית החולים, כשהיא פתחה את סגור ליבה בפני:

"ינטל, אני מפחדת, כל כך מפחדת מהניתוח, ואם ...", מיד הסיתי אותה.

"אולי זה יכפר ולו אך במקצת על חטאי כלפיכם... תסלחי לי." עיניה בערו בחשכה, היא בכתה. כל כך אהבתי אותה באותו רגע, כאילו הינו אחיות כל השנים. "אחותי שלי, אחותי את", דמעותיי נמהלו בדמעותיה של אנה. בבוקר כשנכנס הרופא, נגלה לעיניו מחזה מוזר מעט, 2 נשים בגיל מתקדם, מרוגשות באופן שקשה לתאר.

"את אחותה?" שאל אותי הרופא.

"כן", עניתי לו.

הפחד לבש צורה מאיימת.

"אל תעזבי לי את היד...". אנה התחננה. וינטל לא עזבה, עד שהזריקו לאנה זריקת טשטוש.

"ינטל", צעקה אנה מתוך טשטוש. "יש לי הרגשה רעה, רעה מאד, את סולחת לי? תצעקי שאת סולחת, תבקשי מכולם לסלוח לי". ואז אנה נרדמה. החומר כבר החל בפעולתו. ידה של אנה בתוך ידה של ינטל וכמו ליבה שלה בתוך ליבה של השניה. הרופא ביקש מינטל לצאת, הם צריכים להיכנס לחדר הניתוח.

"לכי לנוח, תחזרי בעוד כמה שעות מדובר בניתוח מסובך", בקשה ממני האחות. ממשיכה ינטל לשחזר. וינטל התעקשה. "הבטחתי לאחותי שאהיה לצידה, לא אעזוב את אחותי". כן, שמעתי את אשר הצהרתי לאחות המחלקה, אמרתי "אחותי" ואכן, אנה הפכה תוך שעות מספר לאחותי, אחותי ממש. השעות חלפו בעצלתיים, ריחם החריף של התרופות טשטש אותי במקצת, ריחפתי במעין מנהרת זמן וכנראה שלבסוף נרדמתי. כשהתעוררתי מצאתי את עצמי מכוסה בשמיכת צמר, כנראה אחד מהצוות כיסה אותי.

"אנה, אנה", נזכרתי.

רגעים רבים לא ימחו מלבי, ואילו הרגע הזה מכסה על שאר הרגעים. אחות ורופא התקרבו לעברי.

"אחות ,אחות", קראתי לעבר אחות, בקשתי ממנה לברר מה קורה. רגעים רבים לא ימחו מלבי, ואילו הרגע הזה מכסה על שאר הרגעים. אחות ורופא התקרבו לעברי.

"אחותך", כך היא אמרה. יותר נכון לאטה את המלים באיטיות מפחידה.

"אחותך לא התעוררה!".

ואז ככה, באמצע המסעדה, ינטל בכתה.

"אנה בקשה סליחה, לא הפסיקה לבקש סליחה, נוצר בינינו קשר נדיר בזמן כה קצר, ואני כאן, אחרי שנים, מתקשה להתנתק ממנה... ועכשיו, אחרי שספרתי לך אני מקווה שיוקל לי ואצליח לגלות שוב מעט שלווה, עד כמה שהיא קיימת עבור ניצולת צריף 267."
 

***

ינטל שפיצר שרדה את הגהנום של אושוויץ. הוריה, שבעת אחיה ושאר בני משפחתה הומתו על קידוש ה'. לאחר השואה התחתנה עם שריד מוצל מאש כמוה ולאחר שנישאו, עברו לארץ, חיו כאן מספר שנים והיגרו לארה"ב. היא זכתה לילדים תלמידי חכמים, כולם נשואים ורובם מתגוררים בארץ. כיום היא סבתא וסבתא רבא, לנכדים ונינים רבים, שמסבים לה אושר רב.

בעלה משמש כמשגיח באחת הישיבות בבולטימור, ואילו היא הולכת מידי יום, לבית אבות, שם תמצאו אותה מתנדבת ומבלה שעות עם זקנות גלמודות.

"השעות האלה הן הנחמה שלי ונר זיכרון לאחותי אנה"...

29/1/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 24 תגובות ב-22 דיונים

(22) עדי, 17/7/2017 18:03

בלתי נתפס

מרגש מאד ,איזה סיפור עצמתי וחזק ובעיקר כמה כח יש בה בסליחה

(21) הקר, 27/3/2015 08:31

נצח ישראל לא ישקר!

(20) אשר יונגרייס, 6/8/2013 06:26

וואו פשוט תודה על הסיפור

באמת מחזק לראות על כוחה של מחילה ושל חמלה, במיוחד עכשיו באלול, ה' יזכה אותנו להצליח להגיע לרמת מחילה כזו ובכך גם ימחל לנו על כל פשעינו.

(19) נטע, 15/1/2013 16:30

מי האשם

הנאצים באכזריותם השתמשו ביהודים לקאפו והצליחו להרוס גם את הנשמה של מי ששימש כקאפו וגם יצרו פירוד והפרדה ורגשות קשים בין יהודי ליהודי. זו הייתה תוכנית חכמה כי הרי לא היו להם חסרים עובדים שישמשו בתפקיד זה או חיילים. לכן צריך להתייחס בחמלה גם לקאפו שהפכו לכלי בידי הנאצים וגם לקורבנותיהם. כולם הם קורבנות וחוץ מזה אי אפשר לשפוט אדם לפני שנגיע למקומו. קל לנו במקום הבטוח יחסית שלנו לשפוט את הקאפו ולהגיד שאנחנו היינו בוחרים אחרת אבל אין לנו ידיעה בטוחה שזה נכון! וגם אם זה נכון אז לקאפו מגיעה חמלה שבעתיים על הכשל בעת מבחן. צריך לזכור שאנחנו עם אחד.

(18) יעל, 2/5/2011 18:15

מצמרר

הסיפור האישי מצמרר מאוד קשה להשאר אדישים לשמע הדברים. חשוב מאוד להמשיך ולתעד עוד ועוד סיפורי ניצולים על מנת הנחיל זאת לדורות הבאים.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub