לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




משואה לגאולה

משואה לגאולה

איך להנגיש את יום השואה לסטודנטים צעירים ברוסיה?

מאת

לרבים מאתנו "יום השואה" מסמל יום של צער וכאב מוחשי.

אם אתם נמנים על בני הדור השני לזוועות השואה, והוריכם דברו וספרו, אז קל לכם להתחבר ולכאוב. אך לרבים מאתנו, יום השואה מנוכר ורחוק. במיוחד לצעירים ביננו ברוח ובנפש, המשקיעים את כל משאביהם בבניית עתידם בארץ ישראל (בתקווה שלא ירדו לברלין אחרי מחאת ה"מילקי", או לאנגליה לקבלת לימודים חינם אין כסף).

ניסיתי לחשוב כיצד להנגיש ולחבר את הסטודנטים המוסקבאים ליום השואה. לרובם, הקונוטציה למאורע זה הינו גבורה וגאווה. הרוסים גאים ובטוחים בנצחונם במערכה. חלקם נסעו למחנות ולגטאות במסגרת העמקת הזהות היהודית, הזדעזעו מן המראות, אך בעצם ציינו כי קשה להם לחשוב בשפה של בת ימינו – מהי שואה?

להסביר קשה, להמחיש - פשוט בלתי אפשרי. אך בזעיר אנפין.

חילקתי אותם לקבוצות של חמש. כל קבוצה קיבלה "כובע". היו לנו: קבוצת סטודנטים שהציגו מייסדים של תנועת בני נוער יהודית מצליחה בבוסטון, קבוצת מדענים המפתחת תרופה למחלה חשוכת מרפא, סגל משפטנים המתמחים בפלילים ובפגיעה בקטינים, וועידת רבנים המקובלת על כל יהודי התפוצות.

המשימה של הקבוצות היתה זהה. עליהם לכתוב מטרות, אמצעים, תקציב, הצלחות בפועל ותוכנית עבודה להמשך. מדהים היה לראות את המשתתפים נכנסים לנעלי הדמות אותה הם אמורים לייצג. חשבו, דנו, התפלפלו והציגו את דבריהם לכולנו. ללא עוררין, עבודתם היתה מושלמת. לאחר מחיאות הכפיים וקריאות העידוד, ביקשתי מכל קבוצה להחזיק את ניירות העבודה, ולקרוע אותם לגזרים.

הם לא האמינו שאני רצינית.

הם לא היו מסוגלים.

הם ביקשו לוותר על התרגיל, ולעבור למסקנה.

לא ויתרתי.

הם קרעו את הנייר לגזרים, לחלקם היו דמעות בזוויות העיניים.

בשלב הבא – כל קבוצה העבירה את גזרי הנייר שלה לקבוצה הסמוכה, וזו האחרונה ניסתה להדביק את הקרעים בנייר דבק. לאחר פסיפס של שני חלקים עד שלושה כולם התיאשו. העבודה היתה עבודת נמלים וכמעט בלתי אפשרית.

הבנתם?

וזו היתה רק חתיכת נייר.

כעת תסבירו לי, כיצד סבא של בעלי שאיבד את אשתו ושמונת ילדיו על האדמה שספגה דם קדושים, אזר כוחות נפש, עלה ארצה, נישא בשנית והוליד שוב ילדים? בנה את הריסות חייו מחדש אחרי החורבן הגדול?

לא בכדי יום השואה נקבע לשלהי חודש ניסן, כשמייד לאחריו חודש אייר בו אנו מציינים ומוקירים את עצמאותה של ארץ ישראל. בחג הפסח, בו פסח אלוקים על בתי היהודים אנו חוגגים את יציאתנו מעבדות לחרות. האחראי הבלעדי על חרות זו – הוא ריבונו של עולם.  "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ-מִצְרַיִם, בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָל-בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם, מֵאָדָם וְעַד-בְּהֵמָה; וּבְכָל-אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְהוָה" (שמות, פרק יב).

חודש אייר מסוגל אף הוא לחרות, אך בניגוד לניסן בו אלוקים גאל את עמו לחרות, באייר, הגאולה היא בבחינת "אתערותא דלתתא" (התעוררות של בני אדם בעולם הזה). כפי שאנחנו רואים במקור הבא: "וַיְהִי אֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם וְלֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂת הַפֶּסַח בַּיּוֹם הַהוּא, וַיִּקְרְבוּ לִפְנֵי מֹשֶׁה וְלִפְנֵי אַהֲרֹן בַּיּוֹם הַהוּא. וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָהֵמָּה אֵלָיו: אֲנַחְנוּ טְמֵאִים לְנֶפֶשׁ אָדָם, לָמָּה נִגָּרַע לְבִלְתִּי הַקְרִיב אֶת-קָרְבַּן ה' בְּמֹעֲדוֹ בְּתוֹך בְּנֵי יִשְׂרָאֵל?" (חומש במדבר, פרק ט')

לו היו ניגשים לשאול את דעתי, הייתי פוסקת כי בשנה הבאה יקריבו את הפסח במועדו, ובשנה זו, לא נורא – "עבר זמנו, בטל קרבנו".

מסתבר, שמשה רבנו סבר אחרת...

"וַיְדַבֵּר ה' אֶל-מֹשֶׁה לֵּאמֹר דַּבֵּר אֶל-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה, לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם, וְעָשָׂה פֶסַח לַה'. בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר יוֹם בֵּין הָעַרְבַּיִם יַעֲשׂוּ אֹתוֹ, עַל-מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ. לֹא יַשְׁאִירוּ מִמֶּנּוּ עַד בֹּקֶר וְעֶצֶם לֹא יִשְׁבְּרוּ-בוֹ, כְּכָל חֻקַּת הַפֶּסַח יַעֲשׂוּ אֹתוֹ." (חומש במדבר, שם).

משה סבר כי יש לטענתם מקום, והוא שאל את האל מה יעשו האנשים אשר לא יכלו לקיים את הפסח במועדו?! תשובתו מפתיעה: משום שהם רוצים להגאל, וביוזמתם הם פנו אליך, לפיכך, שיחגגו את הפסח בחודש אייר.

* * *

אנשים אשר היו רחוקים, כואבים, נדכאים ולא חגגו את הפסח, לא ויתרו. נלחמו. נגשו למנהיג לבקש הזדמנות נוספת. לפתוח דף נוסף של גאולה בספר הדורות. וההזדמנות ניתנה. בחודש אייר. צדיקים אשר ראו בעיניהם את התופת האיומה ואבדו את היקרים להם – לא ויתרו. נלחמו, נאחזו חזק באמונתם הפנימית שנותרה, הוסיפו לספר הגאולה את העמוד החשוב של עוצמת הגאולה בחודש אייר.

 

עוד לא אבדה תקוותם. אנו פירות עמלם.

10/4/2018

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 2 תגובות ב-2 דיונים

(2) יוסי, 25/4/2018 15:42

בהחלט חשוב ביותר

חומר למחשבה

(1) אנונימי, 11/4/2018 12:34

זיכרון שלא שוכחים

כתבה מצויינת על יום השואה 2018

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub