לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




היכן היה האדם בשואה?

היכן היה האדם בשואה?

דווקא בתקופה שהאכזריות קבעה לה שיאים חדשים ובלתי נתפסים, מתברר יותר מאי פעם שיש לשאלה הנואשת הזו תשובה.

מאת

נסו לרגע לדמיין ילדה בת 13 שמחה ועליזה שגדלה בעולם רגוע ובטוח עם בית חם, משפחה אוהבת וכל מה שצריך. ילדה שחולמת על עתיד ורוד כפי שהעולם סביבה מציע לה. זוהי סבתא שלי, שנולדה בוורשה, וניסתה כמו כל אחת אחרת לחיות את החלום. מעולם לא הטרידו אותה חששות כמו מה יקרה אם תפרוץ שריפה בבית. היא אמנם ידעה שלא כל הפולנים סביבה אוהבי יהודים בהכרח, אבל היא גם ידעה שבעידן המודרני הנוכחי, תמיד יהיה מי שיבוא בסוף להציל אותה. הרי אנו כבר לא בימי הביניים ולא מתמודדים מול ברברים או צלבנים פרימיטיביים צמאי דם. הרי אפילו כאשר התחוללו פרעות נגד היהודים ברוסיה היו אלו מעצמות המערב שהטילו את כל כובד משקלם נגד הפרעות הללו. אני מניח שסבתא לא חששה למות מאיזו מחלה. טובי הרופאים היו אז בבתי החולים בוורשה, יהודים ושאינם יהודים. היא גם לא חששה למות ברעב. כמו כל אדם אחר במדינה מתוקנת מערבית היא ידעה שהמדינה לא תיתן לה למות ברעב.

היא חיה את החלום עד שפלשו הנאצים לפולין. בגיל 15 חרב עליה עולמה. העולם שלה, זה שהיא הכירה, בטחה בו וסמכה עליו, קרס אל תוך עצמו לנגד עיניה. ועמו חרב גם הביטחון האישי הבסיסי והאמונה באדם.

יחד עם כל משפחתה והקהילה היהודית, היא הוכנסה לגטו נורא. בו החלה לגווע ברעב מתמשך. תוך זמן קצר אנשים פשוט קרסו ברחובות מחוסר תזונה. איש לא בא להגיש להם עזרה. סבתא שלי מספרת על הפעם שבו היא התגנבה ל"שטח הארי" ונחרדה לראות שהשוק פעיל, אנשים הולכים לחיי מסחר רגילים והחשמליות נוסעות שם כרגיל. "זו אותה וורשה שהכרתי אותה לפני המלחמה" היא כותבת בספרה האוטוביוגרפי "כתמים כהים בשלג": "תנועה רבה, המולה. לא ניכר כאן כלל שלא הרחק קבורים חצי מיליון אנשים בקבר המוני, אחדים מהם גוועים מתים ברגע זה, והנותרים נידונים גם הם לאותו סוף." בחוץ חיו הפולנים חיים תקינים, נורמליים. אם מישהו היה מתעלף שם באמצע הרחוב, מן הסתם היו מזעיקים מיד אמבולנס. אם זה היה קורה לה שנה קודם, גם עבורה היו מזעיקים אמבולנס. בכל זאת בני-אדם.

לא עוד. היום היא יהודייה מסומנת שראשה שווה קילו סוכר ועוד קצת קמח.

היכן היה האדם בשואה?

החיים בגיטו היו נוראים ומזוויעים. אבל גם שם היה סוג של חיים. סבתא מספרת שהיא, עם קבוצת חברות היו לומדות יחד עברית ומקצועות נוספים. אבל המשפט שמשך במיוחד את תשומת ליבי בסיפור שלה היה על הקבוצה הסודית הקטנה שהייתה שם.

"מידי שבוע", כך היא מספרת, "עבדנו על 'מידה' אחת. פעם על מידת האמת. שבוע הקפדנו לומר רק את האמת. בשבוע שלאחר מכן בחרנו את מידת הענוה, וכך הלאה. זו הייתה התקופה היפה ביותר בחיי", היא מספרת, כאילו זה מובן מאליו. בלי הקדמה מיוחדת. פשוט זיכרון שבצבץ בה על אי-של-שפיות שהיה לה במרתף החנוק יחד עם קבוצה של בנות גילה. אי של אנושיות, בו יציר כפיו של האל לא נכנע לטירוף התת-אנושי שהשתולל סביבו והמשיך לחיות כאדם.

כנראה אף לא הרגישה במהלומה שהנחיתה לי על התודעה. בלתי נתפס לכנות במילים "התקופה היפה בחיי" את גטו וורשה, התגשמות הגיהנום עלי אדמות. אבל כך הסיחה לפי תומה, בכנות, כשהיא חוזרת לאותה נערה צעירה ורעבה שהסתובבה שם.

גטו ורשה נמחק מעל פני האדמה היום לפני 73 שנים. בכ"ז בניסן תש"ג נלקחה גם סבתא שלי ברכבת האחרונה מוורשה ללובלין. עיר פולנית יפה. ממרפסות הבתים שבפאתי העיר ניתן לראות מחנה ענק ומגודר ובתוכו צריפים חומים ארוכים. מיידנק. סבתא לא הגיעה ברכבת עד לשם. הרכבת עצרה בלובלין ומשם הם המשיכו ברגל, בריצה ובהצלפות, אל תוך המחנה. אי אפשר היה לפספס את זה. הרוב פשוט ראו ושתקו.

אז היכן היה האדם בשואה?

במיידנק, כך היא מספרת, גזזו את כל שערותיהן והכניסו אותן למקלחות. היא ואחותה, אסתר, עמדו משני צידיה של אמא שלהן וניסו בכל כוחן לשמור עליה שלא תילקח. זה לא צלח. שם, בארובה הענקית המיתמרת במקום עד היום ואשר נראית היטב מהעיר לובלין נחנקה אמה למוות יחד עם עוד 200,000 איש, מחציתם יהודים.

השמועות המוזרות על מחנה ובו "מקלחות חשמליות" שבו חונקים אלפי בני אדם ושורפים את גופותיהם הגיעו לסבתי בגטו כבר ב-1942, אולם אף אחד לא התייחס ברצינות לבדיות האלה. כך כותבת סבתא בספר: "היתכן הדבר?! היתכן?! הרי זה עובר כל דמיון פרוע, היכן האנושיות?! התרבות? במאה ה-20? ואם דברים אלה קיימים אמנם אצל הגרמנים, האם לא יפחדו לפחות מפני העולם החופשי? קיימות תחנות רדיו מחתרתיות, קיימים מרגלים בשטח הכבוש והם יודיעו. לא! הזוועה הזאת לא תיתכן! אלף פעמים: לא! ואפילו נניח שזו האמת, אז ברגע שישמעו על כך שם, מעבר לגבולות צלב הקרס – מיד יבואו ויצילו, מחר מחרתים יפציצו את ברלין... הרי לא ירשו שישמידו עם חף מפשע וחסר הגנה, זקנים וילדים. הרי זה מגוחך. אנשים הם סוף סוף אנשים עם לב אנוש, הרי גם להם יש ילדים כמו פסק'ה ושלמה שלנו, גם להם יש אמא כמו אמא שלנו."

לא, סבתא. אנשים הם לא 'סוף סוף אנשים עם לב אנוש'. העידן המודני, ההומאניות והנאורות לא עמדו לנו. גם לא הדמוקרטיה שהעלתה את היטלר לשלטון. סבתא וכמוה עוד ששה מיליון חשבו שכל אלו יגנו עליהם. גם כשהם חוו דברים נוראים ואיומים, הם לא העלו בדעתם חניקה שיטתית ורצח יזום בסדר גודל המוני. אבל הוא התקיים. לא בבונקרים ובמרתפים, כי אם במחנה ענק הניצב בגלוי על פני קילומטרים רבים מתחת לאף של לובלין. בכל יום עברו מטוסי בעלות הברית מעל אושוויץ. אף פצצה לא נפלה שם למרות שכולם ידעו אז מה תהיה המשמעות של פצצה אחת כזו. רישומי המחנה כבר היו אז בידי ההנהגה של בעלות הברית. גם חברת הרכבות הממשלתית של צרפת הסיעה יהודים להשמדה, וקצינים צרפתים בשטח פולין החופשית השתתפו באופן אקטיבי בהליך הרצחני. שלא לדבר על חלקם של הליטאים, ההונגרים, האוקראינים ואחרים באופן אקטיבי בהשמדה.

אז היכן היה האדם בשואה? היכן היתה ההומאניות, הנאורות והדמוקרטיה?

את התשובה לשאלה קיבלתי שוב אצל סבתא שלי. אצל אותה נערה קטנה בת 16 בטירוף של הגטו, בזמן שהנאורות הרגמנית איבדה מזמן צלם אנוש אבל היא ועוד קבוצת ילדות עובדות יחד על "תיקון המידות". אצל אותה אמא שהלכה יחד עם בנה לתאי הגזים כי "הרשו לה", והיא לא תשלח ילד לבד בדרכו האחרונה. ביאנוש קורצ'אק שצעד מרצונו באקציה הראשונה של גטו ורשה בתשעה באב תש"ב ושיקר, זו הפעם הראשונה בחייו, לחניכיו בבית היתומים כשהוא מספר להם שהם יוצאים לטיול ארוך. באבא האומלל בגטו קובנה שהבן שלו נלקח לאקציה יחד עם עוד 999 ילדים. הוא ידע שהוא יוכל לשחד את הקאפו ולשחרר את בנו, אבל הוא גם ידע שהמכסה של ה-1,000 ילדים לא תשתנה. אם הבן שלו יהיה בחוץ, ילד אחר יהיה בפנים. בצר לו הוא פנה לרב אפרים אשרי כדי לברר אם מותר לו. הרב, בכנות, לא ידע לפסוק תשובה. "אם הרב לא עונה לי תשובה" ענה האיש "כנראה שזה אסור". "לא" אמר הרב "זו שאלה מורכבת, אין ספרים לפני ובאמת איני יודע." "אם כך" ענה האיש "אני לא אציל את בני. לא ארצח ילד אחר כדי שהוא יחיה".

אין שום מקבילה לגבורה העל-אנושית הזו. זהו יהלום זוהר המפאר את כל ההיסטוריה האנושית. המצדיק ומגדיר מחדש את המונח צלם אנוש. דווקא באותן השנים בהן האכזריות קבעה לה שיאים חדשים ובלתי נתפסים, גם החמלה והאנושיות הגיעו לעוצמות שאי אפשר להתחרות איתן. בשואה התגלו גבורה וגבהות נפש המעניקים מימד חדש ועמוק למילה אדם ומשכתבים מחדש את כל מה שידענו על אנושיות והומאניות. הם לא הלכו כצאן לטבח. הם צעדו בקומה זקופה ושמרו בגאוה על צלם האלוקים שבקרבם.

ומי יכול לתאר זאת טוב יותר אם לא סבתא, הגב' פוריה סוקל, אז ילדה בת 16 על הרציף של האומשלג-פלאץ, כיכר השילוחים הנורא בוורשה המוכרת-לשעבר, כשהיא ממתינה לרכבת לאחר חיסול הגטו הבוער. "איזו הרגשה נפלאה זו למות בביטחון שאין הורגים אותי על שגנבתי או שרצחתי. לא, איש אינו חושד בי במעשים אלה. ממיתים אותי אך ורק מפני שאני יהודיה! מי ידמה לי? על כך לבכות? רגש זה מילא את כל ישותי. יכולתי להבין אז את רבי עקיבא שאמר: "כל ימי הייתי מצטער, מתי יבוא דבר זה לידי ואקיימנו." 

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-5 דיונים

(5) יעל, 21/4/2017 12:09

אמת

נוגע באמת הצרופה האלוקית המתגלה בעולם התחתון, בעולם בו אנו חיים.

(4) רבקה, 5/5/2016 13:50

תודה רבה! סבתא שלך היא בנאדם מדהים!

בכל ספרי השואה שקראתי, לא זוכרת תיאור של נערה ששמחה למות על קידוש השם. רק על היותה יהודיה. זה מראה על החינוך הנפלא שהיא קבלה.

אהרן קרביץ, 7/5/2016 18:49

כמה את צודקת

תודה על תגובתך.
זה כל כך נכון, וזה המעט שאנחנו יודעים. מי יודע מה עוד היה שם ואלו עוד משפחות מפוארות וחינוך נפלא היה שם. כמה עצוב שכל כך מעט מתוך זה הצליח לשרוד עד אלינו. האם נוכל לשער כמה גדול החלל שנפער בארובות מיידנק?

(3) עוזי, 5/5/2016 11:42

יפה ונכון! אבל...

זה נכון שישנם סיפורי גבורה רבים אבל צריך לזכור שיותר קל להיות גיבור בצד הנרדף.. האם היום כשאנחנו ה"גיבורים", אנחנו מתנהגים כמו שציפינו מהעולם אז? האם מישהו מוכן לוותר על רכב יוקרה בשביל שימותו פחות ילדים סורים? או בחבל דרפור? האם מישהו בכלל מתעניין! בהשמדת עם שמתרחשת בכמה מקומות באפריקה?? אז אני שואל: איפה אנחנו???

נני, 7/5/2016 21:26

אין שום דבר שאפשר להשוות בצורה כלשהי לשואה

לא בשיטתיות של ההשמדה, לא בהיקף שלה, לא בעובדה שאין שום רקע להשמדה מלבד שנאה תהומית לכל בני הגזע, לא בזמינות והשתיקה של הנוכחים העומדים ליד. לא אמרתי שהיום כולנו צדיקים וקדושים, אבל כיום הסיוע הראשון שמגיע הוא לפליטים, והעולם רועש על תינוק סורי שטבע. בשואה ספינה שלמה של מגרים מהמבורג עשתה סיבוב בכל נמלי העולם וחזרה כלעומת שבאה לגרמניה. מיותר לציין שצאצאי המפליגים בה לא גרים היום בארץ :(

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub