רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

כעשבים שוטים נחשבנו

כ״ז בניסן ה׳תשע״ח כ״ז בניסן ה׳תשע״ח 12/04/2018 | מאת יהודית דיקמן

יום השואה בתקופה שלאחר חג הפסח: תובנות לגבי תהליך עיצוב דמותנו האישית והלאומית מעבדות לחירות, משואה לגבורה.

ששה מיליון,
ששה מליון שאינם איתנו עוד,
שמסכת חייהם נגדעה באכזריות שאין מילים לתארה,
בשטניות שלמוח אנושי אין כלים להכיל.
איך יכול היה חייל להטיח תינוק אל הקיר?
איך יכול היה לירות צרור בנערות פורחות, ולהמשיך אל חדר האוכל?
איך יכול היה לסגור את הדלת של תאי הגז, על קבוצת אנשים מבוהלת עד מוות, להשען עליה ולעשן?

בעיניו, ובעיני כל חבריו החיילים, לא היו אלו בני אדם,
הם היו אבק, מטרד, קוצים, שיש לבערם מן העולם.
וממש כמו שבימי ראשון עישב בקפדנות את גינתו,
וטרח מאוד בגיזום הגדר החיה שלו,
בימים שני, שלישי, רביעי, חמישי ואף שישי ושבת,
עמל בדייקנות ברצינות ובשקדנות על ביצוע תכנית טיהור העולם.

זה היה נורא,
משום שזה היה כל כך רציני, כל כך שקדני, כל כך מחושב,
וזה היה נורא כי היהודים באמת נחשבו בעיניו ככלום.
וזה היה עוד יותר נורא כי היו יהודים שהתחילו גם להאמין בכך,
וחדלו להיות בני חורין,

כי חירות היא מצב נפשי שלא תלוי בתנאים החיצוניים,
חירות היא הנאמנות המוחלטת להכרה המוסרית בעקרונות הטוב.
ששום מציאות חיים בלתי אפשרית, דיכוי והשפלה לא מכופפים ומעוותים אותה.
ועוד יותר- דווקא התופת היא זו שהעמידה במבחן את הרוח- וחישלה אותה.

ויקטור פרנקל מספר על אנשים שעברו מצריף לצריף כדי לעודד את רוחם של האנשים,
על כאלה שהפרישו מפרוסתם האחרונה לרעבים יותר מהם,
על אלו שתמכו ונשאו על כפיים מזי רעב שכמותם,
על אלו שהסתכנו והדליקו נרות חנוכה, אפו מצות או הניחו תפילין מתחת לאפם של הצוררים.
הם היו מועטים, אך גם בהם היה כדי להוכיח שאפשר לקחת מהאדם הכל חוץ מדבר אחד- את היכולת לבחור את עמדתו; את חירותו הפנימית.

במצרים היו בני ישראל עבדים לפרעה,
לא רק גופם היה רצוץ מעבודת הפרך, נפשם גם היתה חבולה.
הם האמינו במה שהאמינו משעבדיהם,
הם הסכינו למבנה החברתי המעוות שלהם,
אלוקים הוציא אותם ממצרים,
אך הם היו צריכים להוציא את מצרים מתוכם.

הם היו צריכים לשחרר את רוחם מהגלות,
להשתחרר מהתפיסות המוטעות, שהקטינו את עצמם בעיניהם.
להאמין שהם ראויים, שיש בתוכם הכוחות והיכולת לצמוח,
שיש אופק רחב יותר מחלום על מנוחה,
הם היו צריכים להרחיב את שאיפותיהם.
הם בנו בתוכם מערך נפשי תודעתי חדש,
הם הצמיחו בתוכם את הכוח להתקדם ולעלות בסולם של עליה רוחנית ושלמות אנושית,
שהתורה שניתנה לאחר חמישים יום מגלמת בתוכה.
הם ספרו כל יום מיום היציאה ועד לחג השבועות,
והזכירו לעצמם בספירה את ההתנערות הפנימית הנדרשת מהם.

יום הזכרון לשואה ולגבורה שמגיע ימים מספר לאחר חג החירות,
בא גם להזכיר לנו,
שבכל שנה ושנה, מאותו פסח שהיה במצרים,
אנחנו נדרשים לבדק בית מחדש,
לעבודה פנימית מדויקת;
כי ספירת העומר לא נס ליחה,
והמעמקים והגבהים שרוחו של האדם יכולה לנסוק או לצנוח אליהם, לא השתנו
למרות ואולי בגלל שהיום אנו טסים במטוסים מארץ לארץ, ולא על גבי גמלים,
והתקשורת בין אדם לאדם חכמה ומתקדמת ולא נעשית באמצעות יונים,
והכל מהיר ומורכב, ודוחק ומבקש תוצאות מיידיות,

בכל ערב, לאחר שמנצנצים הכוכבים בשמיים,
אנחנו נדרשים להפסיק הכל,
לציין את היום שעבר מאז חג הפסח,
ולהרהר קמעא במהות הפנימית שלנו,
ולנסות להתנער ולזנוח הרגלים ותגובות לא ראויות,
כי זוהי גבורה,
ושם נמצאת החירות האמיתית.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן