רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

השואה

אישה גיבורה

כ״ג בניסן ה׳תשע״ב כ״ג בניסן ה׳תשע״ב 15/04/2012 | מאת גולדי רוזנברג

גברת גיבר לימדה אותי כמה חשוב לשמור על כבוד האדם, ואפילו של ילדה מעצבנת כמוני.

הגברת רוז גיבר, סגנית המנהל בבית הספר שלנו, הייתה לאגדה. בעוד שהמנהל שלנו, הרב גודמן, היה מתוק מדבש, דבר מאוד נחמד כשלעצמו, גברת גיבר הייתה הקמב"צית שדאגה שכל התוכניות יתקתקו, שהילדים יתקדמו ושכולנו נתנהג כמו שצריך. פניה חורצו בקמטים עדינים, היא הייתה המורה לזמרה של בית הספר, ולימדה אותנו מארשים צבאיים - מהמנון חיל הים, כולל כל המנון אפשרי - כשהיא לוחצת על רגליות הפסנתר בהתלהבות יתרה ומעודדת אותנו לשיר את המנון המדינה "יותר בקול!".

גברת גיבר שמשה גם בתור מורה ממלאת מקום כשלא נמצא פיתרון אחר. מוטיב אחד חזר על עצמו בכל השיעורים שלה. היא אהבה את המשנה מפרקי אבות, "איזהו גיבור? הכובש את יצרו". כל פעם היא הייתה מספרת לנו סיפור על בחור שהתמודד עם הרצון להרביץ אפילו כשהתגרו בו. ובקול מלא התפעמות היא הייתה מסכמת - "והוא היה בחור גיבור באמת." נראה לי ששמענו את הסיפור הזה מאות פעמים.

אני הייתי קטנטונת, אבל מה שהיה חסר לי בגובה היה לי באופי. שנה אחת במיוחד, הייתה מאוד מאתגרת לכל הנוגעים בדבר. המורה שלי הייתה – ואני יכולה לומר זאת כעת עם חוכמת החיים של אישה בוגרת – לא שפויה. היא התלבשה עלי, ולא היו לה גבולות. בכל פעם שהיא נכנסה לכיתה, התעוררו בינינו ויכוח וניגודי רצונות. די מהר, היא שלחה אותי לסוף הכיתה, הרחק משאר התלמידים, ואני התאמתי את עצמי ועקבתי אחר התעבותם של העננים מבעד לחלון או שיחקתי במשחק מיני-גולף שולחני, שמי שישב שם קודם צייר על השולחן בכישרון רב. לא לשים לב למורה, זאת אומרת להיכשל במבחנים שלה. בשלב כלשהו, המורה בקשה ממני להחתים את אמא שלי על מבחן שנכשלתי בו.

אמא שלי, מנהלת לשעבר, ציפתה מילדיה לחוש באותו צימאון לידע כמו שהיה לה, ודרשה ציונים טובים יותר מ'נכשל'. הדבר האחרון שרציתי היה להציג בפני אמי את המבחן הגרוע. ואז, בעזרת עט ומבחן ישן, זייפתי את החתימה של אמא. לאמא שלי היה כתב יד זורם, מסודר ואמנותי. כתב היד שלי לעומת זאת, יצר צורה מעוותת שנראתה יותר כמו עקבות של תרנגולים המתרוצצים בלי ראש. בואו נאמר רק שניסיון הזיוף שלי היה הרבה פחות ממקצועי. ומכיוון שלא הייתי בדיוק ילדה עם ראש על הכתפיים, הנחתי שעובדה זאת תחמוק מעיניה של מורתי, והגשתי לה את המבחן "החתום" שלי במלוא הביטחון.

כל הרוצחים בבתי הכלא השמורים ביותר התחילו במעשים כמו שלך

נראה שכל הזעם השתחרר ממוסרותיו. "את יודעת", אמרה המורה. "כל הרוצחים בבתי הכלא השמורים ביותר התחילו במעשים כמו שלך. את רק בתחילת דרכך להיות אחת מהם. את מושחתת! את זייפת את החתימה של אמא שלך."

מול אכזריות כזאת לא נותרה לי ברירה אלא להמשיך ולהסתבך בשקר עוד יותר גדול. " אמא שלי כן חתמה על המבחן."

"באמת?"

"כן. היא חתמה!" התעקשתי.

"עופי מהכיתה!" המורה ציוותה. "לכי למזכירות. אני אגיע לשם אחרי השיעור, ואז נתקשר לאמא שלך ונשאל אותה למה החתימה שלה לא נראית כמו תמיד."

יצאתי החוצה, אבל לא למזכירות. בשלב זה החלטתי שקץ חיי מתקרב במהירות. אני ילדה מושחתת, בדרך להיות הרוצחת הסדרתית הבאה. זה כשלעצמו לא כל כך הפחיד אותי. אבל עמדתי להתעמת עם אמי הקשוחה כפלדה - וזה כבר הפחיד אותי באמת. לא רציתי לחזור הביתה ולהתמודד עם תוצאותיה של הרמאות שלי. וכך, כשאני מאמינה שהעולם מתקרב לסופו, עמדתי קפואה ולחוצה ברמה בלתי ניתנת לתיאור, ליד דלת הכיתה.

בדיוק אז החליטה גברת רוז גיבר לסרוק את המסדרונות ופגשה בגולדי, ששוב לא התנהגה יפה, עומדת בפרוזדור. "מה את עושה כאן?" היא ירתה לעברי כשהתקרבה.

מתוך היסטריה מוחלטת, בלי שהבחנתי בכך, התחילו הידיים שלי לסובב את תליון הזהב הכבד שגברת גיבר ענדה על השרשרת שלה

עמדנו שם בפרוזדור, וכל המילים ברחו ממני. לא יכולתי לספר לה כלום, בגלל ששיחת הטלפון לאמא שלי תתקרב תוך כדי כך ברגע נוסף. הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת מרוב פחד. התחלתי לבכות, ומתוך היסטריה מוחלטת, בלי שהבחנתי בכך, התחילו הידיים שלי לסובב את תליון הזהב הכבד שגברת גיבר ענדה על השרשרת שלה. "אהה... אהה..." גמגמתי. "כואבת לי הבטן". ואפילו כשבכיתי, ידיי המשיכו לסובב את התליון הכבד הזה שוב ושוב ושוב.

גברת גיבר לא רק לימדה את עיקרון הגבורה – אלא גם דגלה בו באמת. למרות שידיי נצמדו בכוח לתליון שלה, וכרכו אותו במעגלים, היא לא השפילה את מבטה. כל אדם אחר היה מסלק את הידיים שלי, או מביט בהן בגבות מורמות. גברת גיבר המשיכה להסתכל לי בעיניים, והעמידה פנים שהיא לא שמה לב. היא המשיכה את השיחה ברוגע, וגילתה יותר משהבטן שלי כואבת, וששוב הסתבכתי.

היא נתנה לי טישו, ליטפה את כתפי ואמרה ברכות, "בואי למשרד ונברר מה קורה." בשלב זה הבנתי שאולי יש סיכויים שאני אשרוד את הבלגן, והמודעות התחילה לחלחל שוב לתוכי. וואו! המוח שלי קלט. הידיים שלי מחזיקות את השרשרת של סגנית המנהל שלי. תעזבי אותה גולדי! ההלם לגלות מה שאני עושה הקפיא אותי, ולקח זמן עד שהמוח שלי הצליח לשלוח אל ידיי מסרים עקביים מספיק כדי שהן יסירו את עצמן מהשרשרת ויצנחו לצידי גופי.

המשכו של הסיפור לא היה מרגש במיוחד – שיחת הטלפון והעמידה מול אמי, אולם יחד עם החמימות של גברת גיבר שריככה את כל העניין. במבט לאחור לא מפתיע שהעימות שלי עם אמי לא היה דרסטי כמו שחששתי. הדרישה היחידה של אמי הייתה שעליי להודות שאני יודעת שמה שעשיתי היה שגוי, ולהסביר מדוע מבחינתי, מהנקודה המוסרית האישית שלי, זה לא היה מעשה נכון. למורה, מצידה, ודאי נאמר להפסיק עם העימותים האלה. ובמשך שאר השנה שררה בינינו הפסקת אש לא נעימה. היא התעלמה ממני ואני השבתי לה טובה תחת טובה.

גברת גיבר לימדה אותי אחד מהשיעורים החשובים ביותר על רגישות, ועל חשיבות השליטה באינסטינקטים שלנו, כדי לעשות כל מה שאפשר על מנת לשמור על כבודו של אדם - ואפילו של ילדים חצופים ובעייתיים כמוני. רוז גיבר הייתה נאה דורשת ונאה מקיימת, היא גברה על האינסטינקטים שלה ומעולם לא הסתכלה על משהו שהיה עלול להביך את האחר.

ובכן זאת הייתה אישה גיבורה.

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן