אגדת עם פולנית עתיקה מספרת על דרקון בשם סמוק שהיה משוטט ברחובות קראקוב, מחפש אחר הטרף החביב עליו - עלמות חן צעירות - וזורע הרס ואימה בכל מקום בו עבר. בספרה המרתק שמתאר את קורותיה בשואה – הרוח שגברה על הדרקון – מתארת גברת פרל בניש את מפגשה של הקהילה היהודית בפולין עם הדרקון הנאצי של המאה ה-20, ואת ניצחונן של צעירות שהעזו להילחם במפלצת.

גברת בניש, שנולדה וגדלה בקראקוב, מתארת את אומץ הלב הנדיר ואת ההקרבה העצמית שגילו בני משפחתה ובני קהילה אחרים בימי השואה. סיפור חייה מהווה תיעוד נדיר לגבורתם של חלק מהקרבנות עצמם, ולעוצמה ולאומץ הנדירים שגילתה קבוצה של עשר ידידות, שכונו ה"צענער שאפט" - העשירייה, שתמכו זו בזו באימי הגטאות, הגירושים ומחנות המוות.

העשירייה הייתה מורכבת מנשים צעירות בגילאי 16-26, כולל גברת בניש עצמה, שכולן היו חברות לעבודה ומורות בבתי-הספר של "בית יעקב" בקראקוב והסביבה. גברת בניש מתארת בפרוטרוט כיצד סיכנו נשים אלה את עצמן שוב ושוב כדי לעזור לאחרים, וכדי לשמור על נאמנותן למסורת אבותן. חמושות בערכים ובעקרונות יהודיים שהוחדרו בהן, הן הצליחו להפוך להיות דמויות מופת לאומץ ואלטרואיזם, אפילו בלב ליבו של הגהנום.

בספרו המפורסם "אדם מחפש משמעות" כותב ויקטור פרנקל, "...רוב האנשים במחנות הריכוז האמינו שההזדמנויות האמיתיות של החיים חלפו. ובכל זאת במציאות היו הזדמנות ואתגר. האדם היה יכול לצאת מנצח מהתנסויות אלה ולהפוך את החיים לניצחון פנימי..." נשות העשירייה הפכו הוכחה חיה לסוג ניצחון הרוח אותו מתאר ויקטור פרנקל בסיוט של מחנות המוות.

בראיון שנערך בביתה, סיפרה גברת בניש על חברותיה לעשירייה ועל כמה מהלקחים שהיא למדה מניסיונה האישי בשואה.

האם תוכלי לתת לנו דוגמא למעשה אמיץ של בנות העשירייה?

אחד התפקידים שלנו בפלאשוב היה לנקות את המטבח, כך שלפעמים היינו מצליחות להשיג מעט קמח. היינו מערבבות אותו במים ומכינות מצות על גבי התנור. אמנם נאסר עלינו להיכנס למחנות הגברים, אבל רצינו להעביר את המצות לגברים שעבדו במה שכונה "הספריה". היו הרבה רבנים גדולים במחנה, וחלק מהם היו ממונים על מיון ספרים וכתבי יד. תאמינו או לא, הגרמנים רצו לשמור על ספרים יהודיים. אז מאוחר בלילה היינו מתגנבות כדי להביא להם את המצות ולפעמים כמה קלחי לפת, חתיכת לחם או כל מה שהצלחנו להניח עליו את היד. זה היה טיול מסוכן משום שהיינו צריכות להתגנב על פני החיילים בעמדות השמירה, שרק חיכו להזדמנות ללחוץ על ההדק. בכל יום בת אחרת הייתה מסכנת את חייה להביא את המזון הזה לגברים, כדי שהם לא יגוועו ברעב.

המפלצת לא ויתר - הוא רץ מצריף לצריף וחיפש אותנו, אבל בנס הוא לא הצליח

לילה אחד גילה אותנו וילי, חייל האס.אס הכי מפחיד במחנה – בשל התחביב שלו לעקור את עיני קרבנותיו – ואנחנו נמלטנו באימה. היינו מעבר לחשש שיירו בנו – פשוט לא רצינו שהוא יתפוס אותנו בחיים. הוא רדף אחרינו, אבל תודה לא-ל, הצלחנו לחמוק ממנו. הגענו לצריף שלנו וזינקנו לדרגשים. המפלצת לא ויתר - הוא רץ מצריף לצריף וחיפש אותנו, אבל בנס הוא לא הצליח למצוא אותנו.

מה לדעתך גרם לבנות העשירייה לנהוג באומץ רב כל כך?

אספר לך סיפור. הגענו לאושויץ-בירקנאו ונלקחנו לקרמטוריום עם דלתות עץ חומות שעליהן היה כתוב 'די-סאונה' (בית מרחץ). היה זה יום ששי אחר הצהריים ואנחנו רק הגענו מפלאשוב. היינו שם כ- 2,000 בנות, וכולנו ידענו מה עומד לבוא. הייתה שם גדר חשמלית, וחלק מהבנות נגשו אל הגדר. הן אמרו, "מה זה משנה מוות בהתחשמלות או בגז? למה להאריך את הסיוט? הבה נסיים את הייסורים." אז אמרתי להן, "התורה אומרת לנו, "ובחרת בחיים" (דברים ל, יט). בנות, אנחנו צריכות לבחור בחיים! לא משנה מה הם יעשו לנו, אנחנו צריכות לבחור בחיים", וכך עשינו – בחרנו בחיים. חיכינו שהדלתות ייפתחו, אך הן מעולם לא נפתחו עבורנו – איננו יודעות למה. בבוקר, בשבת הצעידו אותנו למחנה הנשים.

בספרך את מתארת המון אירועים יוצאי דופן בהם השתתפה חברתך רבקה הורוביץ שהייתה איתך במשך המלחמה. האם תוכלי לספר לנו עליה?

מעולם לא הייתה גיבורה כמו רבקה הורוביץ-פינקוסביץ. היא הייתה מורה ומנהיגה בבית יעקב. היא הייתה חכמה ואמיצה. יום אחד בפלאשוב, תפרנו מדים לגרמנים. ליד מכונת התפירה שלי ניצבה המכונה של ארמה. ארמה התחילה לגלות סימני דיכאון, ואנחנו ניסינו לעודד מעט את רוחה. פתאום הדלת נפתחה והאוברשארפיהרר יוהן המפחיד נכנס עם שני אנשי אס.אס. כולנו נעמדנו בדריכות, אבל ארמה המשיכה לשבת, שקועה במחשבותיה ואדישה לנעשה סביבה. ניסיתי להזהיר אותה בבעיטה, ארמה תתעוררי התפללתי, אבל היא לא זזה.

ודאי היו שם אלפי נשים, אבל הוא הבחין בה מייד. הוא ניגש ישר אליה וכיוון את אקדחו לרקתה – כולנו ידענו כמה הוא נהנה לירות בבני אדם. פתאום, רבקה, שישבה לידינו, זינקה ממקומה ונעמדה ביניהם. "הר-אוברשארפיהרר" היא אמרה, "היא לא אחראית למעשיה, היא מְשׁוּגֶע." היא לא הצליחה להיזכר במילה הגרמנית למשוגעת, ולכן אמרה אותה ביידיש. הוא לא הבין מה זה משוגֶע, אבל הוא היה המום מכך שלבחורה יהודייה יש אומץ לפנות אליו ולבקש ממנו לא לירות בחברה שלה. והוא לא ירה בה. הוא הניח את האקדח שלו ויצא משם. זאת הייתה רבקה.

את כותבת גם על הזמן בו רבקה הורוביץ ניסתה להציל את חייך באחת הסלקציות בבירקנאו. מה את זוכרת מאותו מקרה?

כבר קיבלתי בגדים, אולם בנוסף להם השגתי מעיל גברי גדול. ודאי נראיתי נורא, משום שכשהגעתי לרודולף פרנץ הס שהיה אחראי על הסלקציה הוא הצביע לצד שמאל שמשמעותו מוות – הקרמטוריום. רבקה נשלחה לימין, אבל היא התגנבה לטור השמאלי כדי להצטרף אלי. התחננתי אליה שתחזור, אבל היא סירבה. "אני לא אשאיר אותך לבד", היא אמרה. "אני לא מוותרת. אנחנו חייבות להמשיך להילחם".

אחרינו הגיעה רוחקה שאנצר - ימינה, ואחריה שרה בלאוגרונד - שמאלה. רוחקה רצה אחרי שרה לשמאל. יתר העשירייה עברו את הסלקציה בשלום, אבל ארבעתנו היינו בצד שמאל, ואז רבקה החזירה אותנו לאמצע הטור. פחדתי שרודולף הס יזהה אותנו, אבל לרבקה לא היה אכפת. כשהגענו אליו שוב הדבר חזר על עצמו. את שרה ואותי הוא שלח לשמאל, ואת רבקה ורוחקה לימין. אבל הן שוב באו אחרינו לשמאל.

צעקתי בתסכול, "למה אתן באות איתנו למות?! את לא מפסידה רק את החיים שלך אלא גם את החיים של הדורות העתידיים. אין לך שום זכות לעשות את זה. תחזרו לצד השני אליו את שייכת!" שרה ואני צעקנו, בכינו והתחננו בפניהן, אבל הן כבר החליטו. רבקה גררה אותנו לסוף הטור אבל כשהגענו להס בפעם השלישית, התסריט חזר על עצמו, ושוב רבקה ורוחקה באו אחרינו. בשלב זה הסלקציה הסתיימה. הבנות שנבחרו לחיות נלקחו לצריף וארבעתנו נשארנו מאחור בצריף המוות עם כל הנשים שנגזר דינן.

ומה קרה אז?

באותו ערב... זה היה שבת... מישהו נקש על דלת הצריף. הבלוק-אלטסטה פתחה אותה ואל הצריף נכנסו חברתנו טילי רינדר, שהייתה מוכרת לכולנו בתור המלאך הלבן של אושויץ, וטוני כץ, עוד מלאך. הן אמרו לנו: "בנות, מהר. בואו אחרינו ותישארו בין הצללים. ה' ישמור עלינו." הבלוק-אלטסטע פתחה את הדלת ונתנה לנו לצאת עם המצילות שלנו. עקבנו אחריהן, נצמדות לקירות ונזהרות מאורות הזרקורים. ואז היינו צריכות לחצות את רחבת המסדרים הגדולה שהייתה מוצפת באור מכל עמדות השמירה. לשומרים ניתנה הוראה לירות בכל מי שנראה שם.

ואז היינו צריכות לחצות את רחבת המסדרים הגדולה שהייתה מוצפת באור מכל עמדות השמירה. לשומרים ניתנה הוראה לירות בכל מי שנראה שם

היינו מבועתות – כבר לא כל כך על עצמנו, מכיוון שדיננו נגזר בכל אופן, אלא על מצילותינו. התפללתי על חייהן. תודה לא-ל הצלחנו לחצות את הרחבה ועמדנו מול צריפי המגורים. אף אחת לא אמרה מילה. הכל סודר מראש. הבלוק-אלטסטע הפנתה אותנו לדרגשים שלנו, ואנו התאחדנו בשמחה עם יתר בנות העשירייה.

את כותבת על גבורתה של צילה אורליאן שהייתה מורה בבית יעקב לפני המלחמה, ושכל הזמן צעדה על חבל דק בין חיים למוות במטרה לעזור לאחרים. מה עולה לך בראש כשאת חושבת על צילה?

אני אפילו לא יודעת איפה להתחיל לגבי צילה. אילו היה נותר בי כוח הייתי כותבת עליה ספר. באושוויץ, אפילו הגרמנים קראו לה "אורליאן" – צילה הייתה האסירה היחידה שנקראה בשם. כל מי שהכיר אותה העריך אותה. יום ששי אחד היא הדליקה נר שבת ובירכה. כל הנשים בצריף עקבו אחריה, וזה נתן להן תקווה שהן ימשיכו לחיות. כולן עמדו שם ופתאום הן שמעו פסיעות של שומר אס.אס מתקרבות לצריף. כולן נכנסו להיסטריה. צילה, צילה! תכבי את הנר!"

וצילה אמרה ברוגע, "זה נר השבת שלי, אני לא מעלה בדעתי לכבות אותו."

כולן ברחו מהצריף. הוא נכנס והסתכל עליה ועל הנר. היא המשיכה להביט בנר שלה. הוא עמד שם והסתכל, ואז יצא.

האם את יכולה לספר לנו על הפעם שבה צילה הצילה 20 נשים ממנגלה?

כשהגענו לאושויץ היינו 2,000 נשים, אבל מנגלה בחר 20, כולל את דודתי סבינה, והן נלקחו. שאלתי את צילה אם היא יכולה לעזור להן. "אם מנגלה בחר אותן, גורלן נגזר", היא אמרה. "אבל אם הוא ישים אותם בבלוק 25, אולי יש עוד סיכוי לנס. בואי נתפלל ונקווה".

למחרת צילה הביטה מבעד לחלון המרפאה בה היא עבדה, וראתה את ד"ר קליין, הרופא הגרמני הממונה על בלוק 25. היא מיהרה החוצה ואמרה לו, "אתמול לקחו בטעות שתיים מהאחיות שלי לבלוק 25. בבקשה תן לי אישור בכתב לשחרר אותן."

"אני חדש פה", הוא אמר, "בבקשה תעזבי אותי".

אני לא מסוגלת לדמיין איך היה לצילה אומץ לעשות את זה, בתוך הגיהינום הנאצי

צילה המשיכה להתעקש, והוא סירב. בדרך חזרה למרפאה היא נתקלה באס.אס אאופזהרין, הרופאה הראשית. צילה אמרה לה. "דיברתי עכשיו עם ד"ר קליין וביקשתי ממנו לשחרר כמה מהאחיות שלי שנלקחו לבלוק 25 בטעות. אולי את מוכנה לסדר עבורי את השחרור?"

"כן, ראיתי שאת מדברת איתו עכשיו", אמרה לה הרופאה. "לכי למזכירה שלי ברונקה, ותני לה את השמות". צילה הלכה לברונקה ונתנה לה את שמות כל 20 הנשים. בדרך נס, כולן שוחררו והוחזרו לצריף שלנו! כשאני חושבת על זה עכשיו, אני לא מסוגלת לדמיין איך היה לצילה אומץ לעשות את זה, בתוך הגיהינום הנאצי.

האם את יכולה לספר לנו איך הצליחה רבקה הורוביץ לשחרר מהכלא את חברתה בלקה גרוספלד?

היה מפקד גסטאפו בשם הנדקה שהפך לאימתה של קרקוב. הוא היה חוטף גברים יהודיים מבתיהם ועוצר אותם ללא סיבה. כל מי שניסה להתערב למענם היה נחשב שותף לעבירה ונעצר גם כן. באחד הימים פרצו הבריונים של הנדקה לביתה של חברתי בלקה גרוספלד, וחיפשו את אביה. מכיוון שהוא לא היה בבית, הם לקחו את בלקה במקומו, הכניסו אותה לכלא ושם חקרו אותה. בלקה הייתה שם מספר חודשים, ואפילו הדוד שלה, אדם בעל השפעה רבה, לא הצליח לשחרר אותה. המצב הגיע לנקודה שלא יכולנו לסבול זאת יותר, אז רבקה ואני החלטנו לנסות לשחרר אותה בעצמנו, ולשם כך ללכת לדבר עם הנדקה.

בוקר אחד הלכנו לבנין הגסטאפו. כשהגענו ראינו שלט: "הכניסה ליהודים וכלבים אסורה". נכנסנו בכל אופן והשומר הכעוס צעק, "יהודיות! אתן לא רואות את השלט?"

"כן, אנחנו רואות", עניתי, "אבל יש לנו מידע חשוב עבור הנדקה ". אני לא יודעת למה אמרתי את זה. א-לוהים הכניס את המילים האלה לפי. הם תמיד חיפשו מידע על אנשים, אז זאת הייתה סיבה טובה להרשות לנו להיכנס.

הפנו אותנו למשרדו של הנדקה, ואחרי שהמזכירה לקחה את שמותינו, היא הכניסה אותנו לכספת גדולה ונעלה את הדלת. היה שם כל כך חשוך ולא היה לנו צל של מושג מה עומד לקרות. האם היא תיקח אותנו להנדקה, או שישימו אותנו בכלא יחד עם בלקה?

חיכינו וחיכינו ולבסוף דלת הפלדה נפתחה ולקחו אותנו להנדקה. רבקה לא דברה גרמנית, אז אני הייתי צריכה לפנות אליו, אבל באיזה תואר אפנה אליו? אוברשארפיהרר? ואולי הוא רק אונטרשאפיהרר. אבל אם אני אקרא לו אונטרשאפיהרר והוא אוברשארפיהרר אז הוא עלול לכעוס. מצאתי את עצמי פונה אליו בתואר 'הֶר דוקטור'. וזה הצליח. אני לא יודעת מה גרם לי לומר זאת, אבל התואר מצא חן בעיניו. הוא אמר לנו לשבת, דבר בלתי רגיל בהחלט, ושאל אותי מדוע באנו. התחלתי לדבר על בלקה, והוא אמר שהיא בחורה עקשנית במיוחד ושאל מדוע היא מסרבת לגלות היכן נמצא אביה.

"היא לא יודעת איפה הוא וגם לא רוצה לדעת", אמרתי לו. "אבא שלה שיכור. הוא אף פעם לא חוזר הביתה. היא מפרנסת את המשפחה שלה בתפירה. היא כל כך ישרה. בבקשה תן לה לחזור הביתה." אחר כך הוא שאל אותנו עוד כמה שאלות ואמר לנו לחזור הביתה. שבועיים אחר כך בלקה חזרה אל הגטו.

מה הניע אותך ואת חברותיך לעשירייה לנהוג בכזו הקרבה עצמית ולהסתכן בעינויים ובמוות?

זאת דרך החיים בה גדלנו והחינוך שקיבלנו. לימדו אותנו לעזור לזולת ולא משנה באיזה מחיר. אנחנו כאן כדי לתת - אנחנו חיים כדי לתת. כל עוד אתה נותן, אתה חי. אם אתה מפסיק לתת, אתה מפסיק לחיות - אתה סתם קיים.

האם את חושבת שיש קשר בין האמונה הדתית החזקה שלכן לבין זה שניצלתן?

כן. חונכתי להאמין בא-לוהים שכל מה שהוא עושה זה לטובתנו. אנחנו מתפללים בזמנים קשים ואת יודעת... אני לא צריכה לומר לך שלפעמים אנחנו מתפללים ולא מקבלים תשובה מייד. מאוד קשה לעבור תקופה כזאת. אבל אנחנו עברנו אותה. יש בתהילים, בפרק ל', פסוק שהייתי חוזרת עליו במחנות: "לערב ילין בכי ולבוקר רינה!" חיינו לילות רבים, אבל האמנו שהבוקר בוא יבוא. האמנו שא-לוהים רוצה שנחיה, שנעיד, שנספר לעולם כמה נפלאים היו בני עמנו במשך המלחמה. ואני אכן סיפרתי לעולם.

מה המסר שלך לצעירים היום?

פעמים רבות אני מדברת בפני בני נוער ומספרת להם על הבנות והבנים שסיכנו את חייהם כדי להציל אחרים, לתת למישהו חתיכת לחם או לוותר על פיסת הלחם שלהם למישהו שהיה יותר רעב מהם. אני מדברת אל בני הנוער האלה ומספרת להם על הגדולה שנמצאת בתוכם; כמה טוב לב, יופי ואהבה מצויים בתוכם; כמה רצון לעזור לזולת ולהביא טוב וצדק לעולם. אני אומרת להם שהם לא פחות גדולים מהנערות של העשירייה. ואני פשוט מתפללת לא-לוהים שהוא לא ינסה אותם בדרך בה הוא ניסה אותנו.

במה את חושבת שנבחנתם?

הם עברו את כל העינויים האלה ולא הפכו לחיות כמו המענים שלהם. הם היו גדולים יותר ממלאכים

כל הטילות, הצילות והרבקות, הנשים והגברים ענקי הרוח הללו שסיכנו את חייהם למען הזולת - הם היו גדולים יותר ממלאכים. הם עברו את כל העינויים האלה ולא הפכו לחיות כמו המענים שלהם. הם עברו את זה והתחילו חיים חדשים. הם רצו לתת, לחיות, לבנות עתיד לעם ישראל. הם הולידו ילדים ונכדים. האם זה לא נפלא? האם הם לא יותר ממלאכים? המלאכים לא ראו איך מענים את הוריהם. הם לא ראו ילדים קטנים בוכים לאימותיהם. הם לא ראו אמהות רצות אחרי משאית שלקחה את ילדיהן לתאי הגזים. המלאכים לא עונו... האנשים האלה כן! האנשים שעברו את העינויים והמשיכו לשמור על אמונתם ועל הערכים שלהם - הם היו גדולים יותר ממלאכים.

מה קרה למשפחתך?

משפחתי עברה לסלומניקי. שכנה פולניה הלשינה לגסטאפו שמשפחה יהודית מתגוררת בביתנו, והם לקחו אותם ביום ששי אחד כשעבדתי בקרקוב. הם רצחו את הוריי, את אחי שמשון ואת אשתו פייגע, את אחי בעריש, את אחי אברהם חיים, את אחי אשר ואת אחותי היחידה בילה מלכה. חייהם נגדעו באכזריות במחנה המוות בלזק ביוני 1942. רק אחי מנדק ואני ניצלנו.

איך את מצליחה לשמור על שמחה למרות כל מה שעברת?

אני שומרת על השמחה בזה שאני משמחת אחרים. אני מאמינה שהגענו לכאן כדי לשמח אחד את השני. הלכתי גם למסיבת סיום מקסימה כאן בתיכון של בית יעקב. אני מסתכלת ורואה את הבנות היהודיות האלה, ואני זוכרת שאחרי המלחמה בקושי יכולתי ללכת, אבל הלכתי מצריף לצריף וחיפשתי ילדות, ולא מצאתי אפילו ילדה אחת. תודה לא-ל, עכשיו אנחנו רואים ילדות יהודיות מקסימות מסיימות את לימודיהן, דורות נפלאים כאלה. זה מאוד משמח אותי.

אילו היית יכול למחות מליבך את כל הזיכרונות הקשים מהשואה, האם היית עושה זאת?

לא. לא הייתי עושה את זה, משום שאפילו באוניברסיטת העינויים למדתי המון. צמחתי מזה. אני לא רוצה לשכוח את זה. אני רוצה ללמד את ילדיי על זה. אני רוצה לספר לילדיי ולכל הדורות הבאים מהו אדם – כיצד אדם יכול ליפול עמוק לתוך מעמקי הרשע, וכיצד הוא יכול לרומם את עצמו לגבהים נשגבים ולהפוך ליותר ממלאך. אני רוצה לספר לילדיי מה עשתה לנו המדינה הגרמנית ה"תרבותית". אני רוצה ללמד את הילדים שהם צריכים להתגאות ביהדותם.

*תודה לדינה רייז שהציגה אותי לפרל בניש וארגנה את הראיון.