לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




בחג השבועות סבתי הגיעה לאושוויץ

בחג השבועות סבתי הגיעה לאושוויץ

"תזכרי טוב את היום הזה", אמרה אחראית הבלוק לסבתי, "הוא יהיה יום הזיכרון של הורייך". וכך היה.

מאת

בחג השבועות היא תמיד הדליקה את הנרות. כל כך הרבה נרות, שנמסו לשלוליות בכוסיות הכסף הדקיקות שלהם. השלהבות הקטנות היו כחולות-חיוורות כמו הוורידים שעל גב כף-ידה. עבורי הם היו חסרי-שמות ונטולי-פנים, סתם נרות מרצדים שמפיצים אור. אך לא כך עבורה.

עבורה נרות אלה היו אנשים. הם היו בני משפחה - לפעמים משפחות שלמות - שעבדו, התמודדו, חיו ומתו. דודות ודודים, בני-דודים עמם היא שיחקה והשתתפה ורבה וצחקה. עבורה הזיכרון היה חובה מקודשת.

במטבח חמים ועליז - עוגות גבינה מצטננות על השיש ובלינצ'ס מיטגנים בעליזות במחבת. אבל כאן, בחשכה הקרה של פינת האוכל, ליד שולחן המהגוני הארוך, סבתי יושבת לדבר. ידיה רועדות קלות בחיקה, אבל קולה נשאר יציב כשהיא מדברת.

תזכרי טוב את היום הזה, הוא יהיה יום הזיכרון של הורייך. וכך היה

"את יודעת, בשביל יהודי הונגריה שבועות הוא יום מיוחד. אבל לא מיוחד לטובה, מיוחד לרעה. את מבינה למה? משום שביום הזה הגענו. לשם. לאושוויץ". היא מספרת שכאשר היא נכנסה לצריפים, מסוחררת ונבוכה, הבלוקאלטסטר (האחראית על הבלוק) אמרה לה בקשיחות: תזכרי טוב את היום הזה, הוא יהיה היארצייט (יום השנה) של הורייך.

וכך היה.

היא זוכרת את נביחות הכלבים ואת העשן השחור והסמיך ואת הצעקות. היא זוכרת את הירידה הממושכת מהרציף. לידה עמדה אישה שהחזיקה בריבה ביתית, אחרת אחזה בסיכת בגד עתיקה. סבתא שלי אחזה היטב בידיה את תינוקה: "כזה ילד מקסים, כל כך בלונדיני", היא אומרת, "לחייו היו רכות כקטיפה".

היא זוכרת את האישה במדים המפוספסים והמרופטים, שרכנה לעברה ולחשה באוזנה: תני את התינוק לאמא שלך, כך יהיה טוב יותר לשניהם. היא זוכרת את עקצוצי הצריבה של קרקפתה שזה עתה גולחה ואת הנעליים המסודרות בקפידה לאורך הקיר. היא ראתה את תינוקה מסמן לה באצבעותיו הזעירות, ממבטחי חיבוקה של סבתו, כאילו אומר לה, בואי אמא. היא קראה לעברו, אני באה פטר. חכה! אני באה. היא אמרה שהיא ניסתה להגיע אליו. רק מאוחר יותר היא גילתה שהאיש בחליפה המהודרת שעמד בראש הטורים, האיש עם מקל ההליכה הכבד, היה יוסף מנגלה.

היא סיפרה שהיא השתמשה בגרמנית הטובה ביותר שלה ובקולה המהוקצע ביותר כשפנתה אליו: "ביטע, איך וויל מיט מיין קינד גייען" – בבקשה אני רוצה ללכת עם הילד שלי. היא סיפרה שכל ההדר התנדף מפניו כשהוא צחק עליה, וענה: "גיי מיט דיינר שווסטרן, די בליטע ז'ודיש קי" – לכי עם אחיותייך, פרה יהודייה שמנה. ואז המשיך לנופף בידו בעצלות, ימינה, שמאלה, והאם ובנה הופרדו לנצח.

"מי רוצח תינוקות?" היא שואלת אותי עכשיו, כשאגרופיה נקפצים ומתרפים. "הילד אפילו עדיין לא ידע שהוא יהודי".

היא מספרת איך פגשה שם את הדוד שלה. התפקיד שלו היה להוציא גופות מתאי הגזים ולהכניס אותן לקרמטוריום. בעיניו, היא אומרת, הייתה ריקנות אינסופית. הוא אמר לה שיום אחד הוא שרף את אשתו ואת שלושת ילדיו הקטנים. הוא גם סיפר לה שהוא מצא סידור והחביא אותו. הוא רצה לתת לה אותו אבל היא סירבה, משום שהיא פחדה להחזיק אותו. בסוף היא שמרה דף אחד מהסידור.

היא סיפרה שהיא עטפה את הדף בבד ובפלסטיק, והסתירה אותו בפיה. והוא נדד איתן, מתחת ללשונן, כשהן עברו מטור לטור, ממפקד למפקד, ממחנה למחנה, במשך חודשים. "לקחנו את העמוד עם תפילת הדרך"... האם הן לא היו באמת "היהודי הנודד"?

היא עבדה יחפה בשלג, גשם וברד, ופרקה לבני בטון מרכבת.

"בתקופת החגים שלהם", היא אומרת בשקט, "הם היו מאוד שמחים. השמחה הזאת גרמה להם להיות קצת יותר רכים, אפילו כלפינו, ובתור מתנה הם נתנו לנו קוביות סבון. ואנחנו לא ידענו... זאת לא הייתה אשמתנו." כשהן חזרו בסוף הביתה, לבודפשט, החברה קדישא גילו להן ממה הסבון הזה יוצר. סיפרו להן שהוא הופק משומן יהודי, מבשר גופם של יהודים. ואז, הן עטפו בתכריכים את השבבים הקטנים שנותרו וקברו אותם. שאריות גופם של אלה שלא חזרו הביתה.

אני מקשיבה בעיניים מושפלות, ואצבעותיי משוטטות על מפת התחרה.

"מה היה שווה שם בן אדם?" היא שואלת אותי. כשקולה מעובה מצער ובוז. "לא היינו בני אדם, היינו חיות. נראינו ככה והיינו ככה. כשהיינו עוברות לידם הם היו יורקים עלינו". לפעמים הקצינים היו מביאים חברים למחנה, ועורכים שם מסיבות קטנות. "ראינו אותם. אנשים אלגנטיים עם מעילי פרווה ומגבעות, ובכינו. פעם, גם אנחנו היינו בני אדם, אבל עכשיו רחצנו את עצמנו במים מהשירותים."

היא סיפרה שהן כל הזמן היו סוקרות בעיניהן את הקרקע, בתקווה למצוא חתיכות פחם או עץ שרוף, שיוכלו להקל על אלה שסבלו מכאבי בטן. היא אמרה שהן חיטטו בדירי החזירים של הקצינים וחיפשו קליפות סלק, כדי לשפשף בהן את הלחיים. לפעמים, היא אמרה, לחי ורודה יכלה להיות ההבדל בין חיים למוות. "גם גנבנו. כל מה שיכולנו להניח עליו את היד, גנבנו."

היא אמרה שזאת חכמת נשים, האינטואיציה המיוחדת לחיי עבדות, הידע איך להישאר בחיים. היא אמרה שהגברים לא ידעו את הסודות האלה לכן הם מתו. "הם היו גדולים מאיתנו וחזקים מאיתנו, אבל הם לא ידעו איך להציל את עצמם". בכל יום, עגלות הובילו ערמות של גברים מתים אל הבורות.

היא זכרה את המסדרים – שעות של עמידה בַּמקום בקור הצורב, שעות של ספירה, וספירה חוזרת. היא זכרה את המטוסים שטסו מלמעלה. "בסוף, לא היה לנו מה לעשות. לא עבודה, לא כלום".

"על מה דיברתן?" אני שואלת אותה.

"דיברנו על דברים שנשים תמיד מדברות. מתכונים וגינות, התינוקות שלנו והאימהות שלנו". מעל לראשיהן, היא אומרת, "השמים היו זרועים במטוסים. אבל הם לא באו בשבילנו".

בבוקר, כל המחנה היה אפור, מכוסה בשכבה דקה של אפר. "הוא היה בשיער שלך, הוא היה בפה שלך. ועם ריח נורא!"

היא שותקת לזמן מה, שוקלת את דבריה. "נראה לי שהיום הכי גרוע היה כשהם הביאו את גטו לודז' ". במשך כל אותו יום וכל אותו לילה, המחנה היה מלא ביללות נשים, ובקולות בכי של ילדים. אחר כך נותרה רק דממה. בבוקר, היא אומרת, כל המחנה היה אפור, מכוסה בשכבה דקה של אפר. "הוא היה בשיער שלך, הוא היה בפה שלך. ועם ריח נורא! למעלה, בשמים יכולת לראות, עדיין, את הלהבות בוערות." היא משפילה לרגע את מבטה אל העור הדק של ידיה. "כולם, מתו באותו לילה".

יום אחד התמוטט בחצר סוסו של אחד הקצינים, ובאותו לילה הן יצאו למגרש ולקחו את ראשו. בחושך, על דרגשיהן הצרים, הן אכלו את בשר הלסת של הסוס. היא מספרת שהיא ואחותה ניקו את החניכיים, עד שלא נותר בהם כלום, מלבד שיניים ועצם. אבא שלה אמר לה, "תאכלי כל מה שאת יכולה! זאת מצווה להישאר בחיים."

היא אומרת שהיא ניסתה לשמור מה שהן יכלו לשמור. בפסח הן אכלו רק תפוחי אדמה וויתרו על פרוסות הלחם הדקיקות שלהן. בתשעה באב הן לא אכלו כלום.

היא מספרת שבמשך כל השבוע הן היו שומרות חתיכות קטנות של מרגרינה, וכשהיה מגיע ליל שבת, הן היו מניחות אותן על הרצפה ומדליקות - "הן בערו רק לרגע, אבל אנחנו ברכנו, ולמשך אותו רגע קצר זאת הייתה שבת".

נראה לי שהיא מבחינה בשאלה שעומדת בעיני, משום שפתאום היא מוסיפה: "מה אומר לך יעל? או שאת מאמינה בו, או שאת לא. אני? אני מאמינה."

*הובא ברשות מתוך 'שבת שלום'.

פורסם ב: 4/6/2011


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 25 תגובות ב-21 דיונים

(21) י.ב., 2/11/2012 10:07

ללמוד מהם

גם בתופת שמרו שבת ! האם היום אנו שומרים שבת?

(20) אנונימי, 16/6/2011 10:55

גם סבתי הגיעה אז לאושוויץ

יעל תודה על הספור המרתק. חלקים ממנו שמעתי גם אני בביתי מפי אמא שלי שהגיעה גם היא עם בני משפחתה בחג השבועות 1944 לאושוויץ מרים

(19) אור הנר, 10/6/2011 05:56

אולי מספיק כבר עם תחושת הקרבן? אולי הגיע הזמן לקבל אחריות?

אכן היו דברים נוראיים בתקופת השואה. אבל העם היהודי לא הפיק ממנה שום לקח. השואה התרחשה בגלל שנאת החינם בין יהודים לבין עצמם ובגלל שהם לא קיימו את הפנימיות של התורה שהיא ואהבת לרעך כמוך. הגיע הזמן להפסיק להרגיש קרבנות ולפחות לנסות להבין מדוע התרחשה השואה ולהפיק מכך לקחים לגבי התנהגותנו בעתיד. אנו עצמנו מתנהגים לפעמים כבהמות, במיוחד לערבים שחיים בתוכנו. עד שלא נלמד לחיות ב"ואהבת לרעך כמוך" אין שום בטחון שלא תתרחש שואה שניה.

אנונימי, 23/8/2011 20:11

העם הנבחר יהיה לעולם.

חוצפן, אף ערבי לא רחמן כמו היהודי, העם הכי רחמן הם היהודים . לא יהיה ולא יברא עם צדיק ורחמן כמו עם ישראל.

בתיה, 7/11/2011 13:22

הרבה שנאה עצמית מובעת בתגובתך וחבל היות ואת מנסה להטיף לאהבת חינם אך לא חושבת כך

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub