לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




תמונה מדכאו

תמונה מדכאו

נדהמתי כשראיתי את הסרטון ביוטיוב. האם אבי הוא שעמד מאחורי גדר התיל של מחנה הריכוז דכאו?

מאת

לאבי יש שלושה ימי הולדת. כן, שלושה. יום הולדתו הביולוגי הוא 10 במאי 1924. כשהוא הגיע לקנדה אחרי המלחמה הוא כבר היה מבוגר מכדי להיחשב יתום, אז הוא קצת שיפץ את הגיל שלו ועשה את עצמו צעיר יותר. 10/5/24 הפך ל-5/10/27, וכעת הוא נולד בחמישי באוקטובר (בבקשה אל תגלו זאת לממשלה הקנדית. לא הייתי רוצה לראות אותו מגורש בשלב זה של חייו). משום מה, מאז המשפחה שלנו הייתה חוגגת דווקא את יום ההולדת המומצא שלו.

אבי שוחרר לבסוף ב-29 באפריל 1945 ממחנה דכאו בגרמניה

אבל על יום ההולדת השלישי שלו הוא מדבר עם הכי הרבה רגש; הוא זה שנושא עבורו את המשמעות הרבה ביותר. אבי היה במשך שנים בכל מיני מחנות ריכוז ומוות, אחרי שעירו סטאשוב שבפולין, נכבשה ע"י הנאצים ב-1942. הוא שוחרר לבסוף ב-29 באפריל 1945 ממחנה דכאו בגרמניה. אבי לעולם אינו מאריך בדברים על מה שעבר במשך השואה, אבל הוא כן מדבר על אותו יום מיוחד. בין יתר הדברים, שמעתי אותו משבח את הצבא האמריקני על ניקוי האסירים מכינים, מייד אחרי שחרור המחנה. השחרור גם מהגיהינום הנאצי וגם מהכינים שמצצו את לשדו במשך זמן רב כל כך, נתן לו חיים חדשים.

היה זה ביום שלאחר יום כיפור, בו הלכתי למשרד, ועשיתי מה שאני עושה בדרך כלל אחרי כל יום כיפור – לא הרבה. לא רק שאני בדרך כלל עייף מהצום ומהתפילות הארוכות, אלא שלמען האמת, היום שאחרי יום כיפור קצת מדכא. אחרי חשיבה אינטנסיבית על החיים, על א-לוהים, על מטרות ושיפור האישיות, ואחרי ניסיון להשפיע ולעורר את 150 האנשים שמגיעים לתפילה במרכז אש התורה המקומי, אני עדיין לא מוכן לחזור אל שגרת היומיום השוחקת, שחוזרת במהירות מפתיעה. כך, בניסיון לשחזר משהו מהרצינות והמשמעות של יום כיפור, מצאתי את עצמי ביוטיוב, מקליד את המילה "דכאו" בתיבת החיפוש. בראש הרשימה עלה סרט בשם "שחרור מחנה הריכוז דכאו".

זה לא היה קטע מורכב, בשום מובן. הוא חובר מתמונות שמתחלפות באיטיות וברקע נשמעת מוזיקה מרשימות שינדלר. היו שם תמונות של חיילים שמגיעים למחנה ועוצרים את הנאצים הנכנעים, צילום ממבט ציפור של המחנה, ותמונות של הכניסה הראשית והשער עם הכיתוב "העבודה משחררת".

כשהופיעה תמונה של חייל אמריקאי שניצב ליד קיר של מבנה, שאלתי את עצמי, האם אבא שלי היה זוכר חלק מהמבנים והבניינים אילו היה רואה את הסרטון הקצר הזה? לרגע קצר חשבתי להראות לו את הסרט, אבל ידעתי שאני לא אעשה זאת, בשל רגישותו הרבה בכל פעם שנושא השואה עולה. במשך כל השנים שאני מכיר את אבא, שמעתי ממנו רק פליטות-פה פה ושם.

1:50 דקות לתוך הסרט, הופיע תמונה שגרמה לי ללחוץ על "עצור". זאת הייתה תמונה ברורה יחסית, מעין תמונת תקריב של שלושה אסירים מאחורי גדר תיל, כולם מחייכים ומנופפים – כפי הנראה אל מציליהם. הגבר הנמוך בצד שמאל לבש מעיל, שהוא כנראה קיבל מאחד החיילים. האיש המשופם מימין מעט גבוה יותר, וכאילו מצדיע. הם לובשים את מדי האסירים המפוספסים של אסירי המחנות.

והאיש באמצע נראה כמו אבא שלי.

האם יתכן שזה אבי?

התחלתי לבחון את התמונה בקפידה ולנתח כל פרט במאפייניו הגופניים של המצולם, כדי לבדוק אם הם מתאימים לאבי. קו השיער המיוחד, צורת הפנים, האוזן הגדולה במקצת, הרווח בין שיניו הקדמיות – כולם תאמו את מראהו. האם זה יתכן? האם יכול להיות שזה באמת הוא? שאלתי את עצמי שוב ושוב. אבל מה שגרם לי במיוחד להאמין שזה הוא, הייתה צורת היד בה הוא נופף. תמיד שמתי לב לצורת כף היד המיוחדת לאבא - כיצד האצבע המורה שלו כפופה ונראית מעט גבוהה יותר מהאצבעות השכנות, וכיצד האגודל שלו כמעט פוגש בהן. היום, בשל דלקת הפרקים ממנה הוא סובל, כף ידו כמעט קפואה במצב זה, וזאת הייתה צורת היד של הגבר בתמונה.

מייד שלחתי את הלינק לשלושת אחיי. בשורת הנושא כתבתי: "משהו מוזר", וביקשתי מהם לעצור את הסרט ולומר לי מה הם חושבים. למחרת בבוקר, כולם הסכימו שבאמת יתכן שזה אבא שלנו בתמונה.

אבל אז המצב קצת הסתבך. ניצבנו מול דילמה האם להראות את התמונה הזאת לאבא או לא. האם היא תעורר בו יותר מדי זיכרונות כואבים? האם טוב להעמיד אותו מול תמונה של עצמו מלפני זמן כה רב, מהתקופה הנוראית ביותר בחייו? כיצד ישפיע על נפשו לראות את עצמו במדי אסירים של הנאצים.

אחי הבכור, ראובן, תמיד היה הכי קרוב לאבא, מאז שהוא יצא לעבוד איתו בגיל 15 באריזת חלקי בשר. אבא נתן לו את העבודה הכי גרועה שם, כדי שהוא לא ירצה להמשיך בעבודה הזאת, ובכל אופן, אריזת בשר הפכה להיות דרכו של ראובן בחיים. מאז הם היו מאוד קרובים זה אל זה. ראובן אמר שהוא צריך לחשוב טוב, וביקש "לישון על זה" קצת. "הוא לא ראה את התמונה במשך כל השנים הללו, עוד יום אחד או שניים לא ישנו כלום".

סיד, הבן השני ומשכין השלום במשפחה שלנו, הסכים. מורי, הבן השלישי, ואני רצינו להראות לו את התמונה, אולם לעת עתה דחינו את רצוננו מפני רצונם של אחינו הגדולים. אבל למחרת מורי העלה פתרון בסגנון המלך שלמה: בואו נראה את התמונה לאחותו היחידה של אבא שניצלה, הניה, שהייתה איתו במחנות בשלב מוקדם יותר של המלחמה, והיא תוכל לזהות אם בכלל מדובר בו.

מורי התקשר אליי באותו בוקר בדרכו לדודה הניה, וביקשתי ממנו להתקשר לנייד שלי ברגע שהוא ידבר איתה. מורי חזר אליי ב-12:30. "היא הייתה חד משמעית – זה הוא. ולא רק זה, אלא שהגבר שעומד לידו עם המעיל היה חבר ילדות שלו, הרשל ד."

עם המידע הזה, מורי התקשר לאבא שלנו ושאל אם הוא מעוניין לראות תמונה שלו ביום השחרור מדכאו, והוא רצה. מורי עלה לדירה שלו והראה לו את התמונה. עם דמעות בעיניו אבי קרא, "כן, זה אני".

רוברט ספרינג - טכנאי רנטגן ששירת בבית החולים ה-59 למפונים בחיל הרפואה של ארה"ב – צילם, ב-29 באפריל 1945, תמונות רבות של שחרור מחנה דכאו. 32,000 אסירים היו במחנה באותו יום. רוב התמונות שצולמו על ידי החיילים היו של אנשים צפודים מכדי שניתן יהיה לזהותם, תמונות מטושטשות מכדי להבחין בפנים ברורות, או קבוצות תמונות שצולמו מרחוק. אבל מר ספרינג החליט לצלם תמונה של קבוצה אקראית של ניצולים אנונימיים, שהוא לעולם לא יפגוש שוב. עבור הנאצים, הגבר בתמונה היה אסיר מס' 147963, ובמשך 64 שנים וחמישה חודשים, זו הייתה תמונה של אסיר אנונימי, שטועם חופש בפעם הראשונה מזה שנים רבות.

ופתאום, במוצאי יום כיפור לאחר יותר משישה עשורים התגלה שהאסיר המחייך במדי האסירים הנאציים לא היה רק אסיר מספר 147963, ולא רק ניצול אנונימי שחייל גיבור צילם במקרה במצלמה שלו. היה זה אדם שנקרא בלידתו איזק נכטינגל, יצחק דוד בן ראובן, וחי היום בשם אירווינג נייטינגייל. הוא אמנם נולד בעשרה במאי 1924, אבל הוא יאמר לכם שיום ההולדת האמיתי שלו חל ב-29 באפריל 1945.

והוא אבא שלי.


30/4/2011

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 46 תגובות ב-44 דיונים

(44) emily, 25/7/2013 23:28

אדם מיוחד

מאד התרגשתי לקרוא את המאמר. שיזכה להאריך ימים על ממלכתו

(43) טובה שמעיה, 29/7/2012 09:56

סוף כל סוף הצלחתי לבכות בט' באב

היום ט' באב, לאחר ישיבה על הרצפה ושמיעת מגילת איכה, תוך כדי קריאתה, ולאחר כל ניסיותיי להתחבר לעצבות ולבכות, שעלו בתוהו, קראתי את הסיפור ופרצתי בבכי!!! דמעות של עצב ואושר על דור ההמשך - וחשבתי, אין יותר מתאים מיום זה העצוב שהולך להיות יום שכולו אושר! - אמן, כן יהי רצון!!!

(42) אסף שראל, 17/4/2012 20:23

מדהים

הנאצים לא ידעו שתחילת המספר מבטאת את מספר הנכדים ....

(41) שוש, 14/6/2011 16:47

מרגש

רק לפני יומיים היינו כל המשפחה במחנה הריכוז בדכאו וכל כך מרגש לקרוא על אבא שלך שהצליח למרות הכל לשרוד ולהקים משפחה כזו. למשפחת בעלי לא היה כזה מזל, סבו מת בדכאו ולא הצלחנו לדלות שום פרטים עליו מלבד מה שמצאנו בארכיון העיר דכאו.

(40) מזרחי מרסל, 29/5/2011 08:01

מרגש עד דמעות

כל הכבוד לאביך. כן ירבו אנשים שכמותו.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub