לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ירושלים – הבית, השורשים והלב שלי

ירושלים – הבית, השורשים והלב שלי

ביתי בעיר העתיקה שבירושלים פותח צוהר לשושלת ארוכה של היסטוריה יהודית

מאת

אני גרה בבית בן 900 שנה בעיר העתיקה בירושלים. כשהרחבנו את חדר האמבטיה הזעיר שלנו, והרסנו קיר בעובי של מטר, גילינו כותרת-עמוד מהמאה השישית לספירה. מצאנו גם שברי חרסים מתקופות בית ראשון ושני.

החרסים מונחים כעת על מדף בסלון שלנו, לצד תמונת החתונה. לפעמים אני מתבוננת בהם וחושבת על היהודים שחיו במקום הזה, כמה מטרים מתחת לשכבה שעליה מצוי הבית שלנו, לפני אלפיים שנה. לא היו להם תמונות חתונה, אבל הם נישאו בדיוק באותו טקס שבו נישאתי אני.

ביזנטים בנו את הבניין שעמד כאן בעבר. באותה תקופה, לפני 1,400 שנה, כבר היינו בגלות, מפוזרים בכל רחבי האימפריה הרומית. הכובשים הביזנטים חרשו את ירושלים היהודית והקימו על חורבותיה עיר רומאית, איליה קפיטולינה. יהודים לא הורשו להיכנס אליה. הרומאים בנו רחוב ראשי מפואר, מעוטר בעמודים, הקארדו, במרחק דקה מביתי. האימפריה הרומית היתה הגדולה באימפריות שידעה האנושות, והיהודים היו עם קטנטן ומובס. היום משחקים ילדים יהודים בחומות הקארדו הרומי.

ביתנו נבנה בידי מוסלמים, לא בידי יהודים. בתקופה זו, לפני 900 שנה, כבר כבשו המוסלמים את ירושלים, ופרט למאה שנה של כיבוש צלבני, החזיקו בה תקופה ארוכה. המוסלמים התירו ליהודים לגור בירושלים. כשכבשו הצלבנים את העיר בשנת 1099, הם טבחו באוכלוסיה היהודית. דם יהודי זרם ברחובות ירושלים. אותו דם כבר איננו, אך כמה בניינים צלבניים נותרו על עומדם, מעבר לפינה שבה שוכן ביתי.

כשכבשו המוסלמים את העיר מחדש, חזר אליה קומץ יהודים. הרמב"ן הגיע לכאן מספרד ב-1267, ומצא כה מעט יהודים, שכמעט ולא היה בהם די למנין. הוא רכש ספר תורה מעיריית שכם, וכך יצר בית כנסת פעיל. בעלי מתפלל מדי יום באותו בית כנסת.

כמה מהיהודים שגלו מספרד ב-1492 עשו את דרכם לירושלים (שעד 1860 כללה את העיר העתיקה בלבד). ב-1840 כבר היו 5,000 יהודים בירושלים, בהשוואה ל-4,500 מוסלמים ו-3,750 נוצרים. עד 1870 היתה רוב אוכלוסיית ירושלים יהודית. ביתנו היה בבעלות יהודית, כפי שמרמזים החריצים שנחרתו על משקוף הבית, במקום שבו נקבעה המזוזה.

הכמיהה לירושלים

היהודים גורשו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרו לירושלים, כשכמיהה מיסטית, כמעט גנטית, מושכת אותם אליה, באופן בלתי נמנע.

היהודים גורשו ממנה אינספור פעמים, אך תמיד חזרו לירושלים.

התורה מתייחסת לירושלים כאל מקום משכנו של א-לוהים. ירושלים מרכזית כל כך בתפיסה היהודית לא משום שהיא ביתנו, אלא משום שהיא "ביתו" של א-לוהים. המוח היהודי יודע שהא-ל הוא אינסופי ואינו יכול להיקשר למקום אחד, אך הלב היהודי יודע שהוא שוכן בירושלים.

זוהי הסיבה שעל אף שהוגלינו ממנה בידי שורה ארוכה של כובשים, אנו תמיד חוזרים לירושלים. זוהי הסיבה שכל ילד יהודי בישראל, חילוני או דתי, יודע ששווה להיאבק למען ירושלים.

מלחמת העצמאות

שכנתי פועה שטיינר יודעת זאת בוודאות. היא גדלה ברובע היהודי בשנות הארבעים, בתקופת המנדט הבריטי. ב-1948, בגיל 7, התגוררה פועה עם משפחתה ב"כיכר בתי מחסה", באחת משורות החדרים שתקרתם כיפה, אשר משמשים את בית הספר של בני כיום.

במשך מספר שבועות ב-1948, הופגז הרובע היהודי מכיוון הר הזיתים הסמוך. עם עזיבת כוחות המנדט הבריטי את הארץ, פתחו הערבים במצור כבד על 1700 היהודים שחיו ברובע היהודי. להגנת הרובע הוקצה קומץ של 150 "חיילי" הגנה, נערים ונערות, הצעיר שבהם כבן 13. הם החזיקו בסך הכול ב-113 כלי נשק.

הערבים פתחו במצור כבד על 1700 היהודים שחיו ברובע היהודי

פגזי ארטילריה, ירי מרגמות וצלפים על גגות הבתים, קטלו 69 מתושבי הרובע וממגיניו. בספרה "מתוך ההפיכה – בין חומות ירושלים במלחמת תש"ח" מתארת שטיינר את זכרונותיה, כילדה, מהמגננה האחרונה של העיר העתיקה:

"ההפגזות שרעמו כל הלילה... פסקו לפתע. ואז מתוך החשיכה, בקע קול מתוך מיקרופון: 'הכנעו, הכנעו! אתם רוצים למות? הכנעו עכשיו, לפני שנשחט את כולכם'.

"הכרזה זו נאמרה שוב ושוב. לאחר מכן, שב וחזר מטר הפגזים, ורעם מכונות היריה הנורא שב והתחדש. ישבנו קפואים על הרצפה, בלי לדבר או להתפלל... צמרמורת עברה בי וידיי רעדו."

היהודים החזיקו מעמד במשך 14 ימים נוראיים. האוכל נגמר למשפחתה של פועה, ולעוד כ-12 משפחות נוספות, שישבו כפופות במחסן כל אותו הזמן, מאימת פגזי הלגיון הערבי (צבא ירדן). יציאה החוצה היתה מעשה נועז שגבה את חייהם של שני גברים – אבותיהן של חברותיה של פועה. למרות זאת, התנדבו אביה של פועה ואב נוסף לרוץ למאפייה ולהביא לחם. אחותה בת התשע של פועה, נעמי, צרחה אחריו, שלא ייצא.

"הרובע היהודי שהלך והצטמצם היה תחת הפגזות כבדות, אך קולה של נעמי כמעט ועלה על רעש מכונות הירייה שהחריבו את הבתים והרחובות. לא היה לנו מושג אם הערבים כבשו את המאפייה או לא. לבי היה כמו פגז שעומד להתפוצץ....

"כל רגע שאבא נעדר היה כמו נצח. הפגזים המשיכו לעוף. מתי אבא יחזור?

"קריאות שמחה וגיל מילאו לפתע את הסימטאות החשוכות. הם כאן! הם הגיעו! תודה לא-ל! ואותו רגע ממש התפוצץ פגז בחצר הסמוכה...

"כל אחד מאיתנו קיבל חתיכת פיתה, שעליה ברכנו המוציא לחם מן הארץ. הקטנים אכלו במרץ, אבל הפיתה נתקעה בגרוני. היה לי קשה לאכול לחם שאבי סיכן את חייו למענו."

כשהתחמושת אזלה, הרובע היהודי נכנע.

"במשך שבועות נלחמנו כדי שהרובע היהודי יישאר יהודי. אך במשך אותם שבועיים ארוכים של לחימה, נקטעו איבריו של הרובע, בזה אחר זה. בית אחר בית, רחוב אחר רחוב, הם נחרבו. במשך שבועיים תמימים הדף הרובע את האויבים בגבורה, מסרב להיכנע לכוח שעלה עלינו. אך כעת, הרצון הא-לוהי חתם את הגורל, והיום אנו נכנעים."

בית אחר בית, רחוב אחר רחוב. אני הולכת ברחובות אלה מדי יום. בכל פעם שאני הולכת לספרייה או לבנק, אני חולפת על פני אנדרטה קטנה לזכר אלה שנפלו בקרב על הרובע היהודי. מתוך רצון להוקיר את זכרם, אני יורדת שלוש מדרגות לתוך חדר אבן קטן. קיר אחד מכוסה במפת תבליט מתכתית של הרובע היהודי ב-1948, כשכיפות שני בתי הכנסת שלו מתבלטות מעל סבך הסמטאות והבניינים. חיצים שמהבהבים בצבע אדום מסמנים את התקדמות הליגיון הערבי, ומשחזרים את הקרב לנצח.

מדינת ישראל נולדה. אך בלי העיר העתיקה, היא הייתה כמו גוף נטול נשמה.

בנישה עמוקה מצד שמאל, בולטים שמות בלבן בתוך החשיכה: 69 היהודים שנפלו על הגנת המקום שבו אני מתהלכת כעת באופן חופשי. 39 מתוכם היו חברי הגנה באופן רשמי. צעיר החיילים היה ניסים ג'יני, שהתנדב כשליח משום שהיה צעיר מכדי להחזיק רובה (גם אם היו מספיק רובים). הוא היה בן עשר.

ישראל ניצחה במלחמת העצמאות. מדינת ישראל נולדה. אך בלי העיר העתיקה, היא הייתה כמו גוף נטול נשמה.

השיבה הביתה

תשע עשרה שנים מאוחר יותר, ב-7 ביוני 1967, ביום השלישי למלחמת ששת הימים, הקיף כוח צנחנים ישראלי את העיר העתיקה. מפקד הכוח, מרדכי (מוטה) גור, פקד על החיילים: "אנחנו מתקרבים לעיר העתיקה. אנחנו מתקרבים להר הבית, לכותל המערבי. העם היהודי התפלל במשך אלפי שנים לרגע היסטורי זה. ישראל מחכה לנצחוננו. עלו והצליחו!"

הצנחנים תקפו את שער האריות. השער העתיק נבנה עבור עגלות וגמלים, לא טנקים. טנק נתקע בשער; רבים מהחיילים הכובשים נאלצו לזחול על גחונם מתחת לטנק כדי להיכנס לעיר העתיקה. הרב שלמה גורן, שהחזיק ספר תורה ותקע בשופר, היה בג'יפ הראשון שנכנס מבעד לשער ציון. היה זה יום של גבורה ודמעות, כמו פגישה מחודשת בין אם לילדיה, שלא התראו במשך שנים רבות. לעם שסבל מכל כך הרבה תבוסות, היה זה רגע מושלם של ניצחון.

היהודים החלו אז לשוב אל הבתים שעדיין ניתן היה להציל, כמו זה שלנו, ולבנות בנייינים חדשים במקום אלה שהפכו לחורבות.

ב-1988 קנינו דירה בקומת קרקע. אחר צהריים אחד, שנים מספר לאחר מכן, הבחנתי באשה שהציצה לתוך חלון המטבח שלי. כששאלתי אם אוכל לעזור לה, היא ענתה: "אני גרתי בבית הזה, עד שנת 1929."

הזמנתי אותה להיכנס, והיא סיפרה לי את סיפורה: באותם ימים שימש כל אחד משלושת חדרי ביתנו כביתה של משפחה שלמה, ושלוש המשפחות חָלקו מטבח אחד בחצר. לא היתה אינסטלציה וחדר השירותים עמד בחוץ, בפינת החצר. אביה היה רוקח, ומה שמשמש כיום סלון ביתנו היה בית המרקחת של הרובע היהודי באותם ימים. כשהחלו הערבים במהומות בעיר העתיקה ב-1929, הם הרסו את בית המרקחת, ומשפחתה ברחה לעיר החדשה, הבטוחה יותר, שמחוץ לחומות.

כמה מוזר! חשבתי לעצמי. גם אבא שלי היה רוקח. הבטנו זו בזו – שתי יהודיות שעשורים מפרידים ביניהן, שתינו בנות לרוקחים, שתינו התגוררנו באותו בית במהלך תקופות שונות כל כך בהיסטוריה היהודית.

כמו כל יהודי, גם אני חוליה בשרשרת ארוכה של היסטוריה יהודית. כשאני מהלכת ברחובות העיר העתיקה, אני חשה ששרשרת זו מחוברת לנשמתי. כל החוליות נעות בצורה מתואמת: היהודיות מלפני אלפי שנים, ששברי החרסים שלהן מונחים על המדף שלי; היהודים שהוגלו בידי הרומאים, היהודים שנטבחו בידי הצלבנים, היהודים שגלו מספרד ואכלסו מחדש את הרובע, בת הרוקח שהתגוררה בביתי עד שנת 1929, הנער השליח בן העשר, והחיילים שזחלו על הבטן דרך שער האריות כדי להשיב את העיר העתיקה לעם היהודי.

בכ"ח בחודש אייר אנו מציינים את יום ירושלים וחוגגים את השלטון היהודי על העיר העתיקה ועל אזור הכותל/הר הבית. ביום זה פועם לב כל אחד מאיתנו ביחד עם נשמת האומה – עם ירושלים.

 

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 12 תגובות ב-12 דיונים

(12) עופר, 10/5/2010 12:01

ירושלים היא המחשה למושג "נצח"כי היא בנישמתנו!

ההרגשה בעת לכתנו ברחובות העיר העתיקה היא הרגשה של היינו פה פעם .אבותנו חיו במרחב הזה לפני אלפי שנים סבי וסבתי אף חיו בעיר הזאת ונתפלל חזק שכך צאצאנו יזכו לחוויה הזאת .אמן!

(11) יעל, 10/5/2010 09:36

ירושלים שלי

משפחת אבי גרה בירושלים העתיקה עד היציאה מהחומות.. הם הגיעו לירושלים לפני כ- 200 שנה וחיו בעיר העתיקה בירושלים כל חייהם.... בתור ילד אבי זוכר מטר של אבנים בכל הליכה להתפלל בכותל.......ונפילת העיר העתיקה הייתה פצע מדמם עד לשחרורה ב 1967. האנשים היו דתיים ,אך לא קנאים . היו אוהבי הארץ וציונים ...

(10) יהודית, 10/5/2010 09:22

ירושלים, הבית והשורשים שלי...

תודה לך עבור כל אות...

(9) שי אלידע, 9/5/2010 21:41

האבלים על ירושלים הם הראוים לשמוח בשמחת שחרורה !

לפני כמחצית שעה צפיתי בערוץ הראשון בדו-שיח של סגן ראש עיריית ירושלים, שלא הכרתיו לפני כן, עם דן-בניה סרי, יליד ירושלים. בטרם אמשיך בעניין הדו-שיח אציג את הרקע שלי. סבא-רבא שלי הגיע מעדן (דרום-תימן) בגפו ליפו, בשנת תרמ"ב (1882). משם עלה ברגל, לירושלים, שהרי מידי יום הביע בתפילותיו את כמיהתו לציון. הוריי הצטרפו בשנת 1927 לאגודת חרדים מפולין שגרו במאה שערים ורכשו בכספם קרקע בסביבות אפרתה. לא היו להם מגורים בסיסיים למעט בית כנסת. סבי שידע ערבית טיפח קשרי שכנות עם דיר עמר הסמוכה. ברדת השלג בחורף ראשית 1928, אימי ההרה פונתה לתל-אביב לקראת הלידה. בחודש אוגוסט (אב) בערב שבת, התנכלו ערבים ליהודים שהתפללו סמוך לכותל המערבי וטבחו בהם. למחרת ביום שבת, הפורעים הדרימו לחברון ! בצעירותי הייתי חניך ומדריך בנוער העובד ומרכז המשמרת הצעירה של מפא"י בפתח תקוה, ותקופה קצרה גם בראשון לציון. כל חניכיי חדורי אמונה בזכותנו על ארץ ישראל. בן-גוריון שכנע את האמיר עבדאללה שהתיישבות יהודית מזרחית לירדן עשויה לתרום לפיתוחה של עבר הירדן. מגעים אלה עלו לו בחייו ! שליחי המופתי הנאצי, חאג' אמין אל-חוסייני התנקשו בחיי כשהגיע, מלווה בנכדו הילד, חוסיין להתפלל במסגד אל-אקצה !! איש כהונה מוסלמי לא ייחס קדושה מספקת למסגד, כפי שמר דן סרי הזדעזע מהמחשבה שישראל תממש את ריבונותה על הר הבית ועל שרידי בית המקדש שנבנה בתקופת המלך שלמה ? ! ? ! כ-1700 שנה לפני שמוחמד החריב את העיר היהודית יתריב (מדינה) ושחט את תושביה !! לא כל מי שמתהדר בירושלמיותו הוא נאמן לשבועתו לא לשכוח אותה !! שלמה המלך השכיל לזהות את האם האמיתית לפי מבחן התוצאה !!

(8) אילה, 19/5/2009 13:17

מקסים ומרגש עד מאוד

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub