לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שורדת אסירת תודה

שורדת אסירת תודה

הייתי קרובה כל כך לאבד את חיי כדי שאלמד ואוכל להעריך אותם יותר. אך לא חייבים להגיע עד שערי מוות כדי ללמוד זאת, בשבעת ימי חג הסוכות, אנחנו עוזבים את הרכוש החומרי שבבית ולומדים על ערך החיים האמיתי.

מאת

לפני זמן מה, שלח לי ידיד ותיק שלי כובע קסקט. מעל למצחייה היה כתוב באותיות מוזהבות, "שורד אסיר תודה". בפעם האחרונה שפגשתי את דן, הוא שכב בבית החולים, מחלים מתאונת דרכים קשה, שהתרחשה אחרי אירוע ספורט שבו השתתף. בתאונה הזאת נהרגה אשתו, הילדים שלו נפצעו, והוא עצמו נחבל קשות. באותה תקופה הוא הצליח לנוע כמו אדם קשיש, והיגון עטף אותו כמו מעיל כבד.

לכובע שהוא שלח אליי צורף גזיר עיתון, ובו תמונות שלו, לאחר שחזר לכושרו הגופני, עם אשתו החדשה וילדיו המאושרים. הכובע היה סמל: פצוע תאונה שמצהיר שהוא ניצל ושהוא אסיר תודה לכל אלה שהביאו אותו לרגע זה.

אז למה הוא שלח לי כובע?

כי גם אני, כמותו, שורדת-אסירת-תודה.

כשהייתי בת 23, יצאתי עם החיפושית שלי בשעה 4 בבוקר, במטרה לאסוף את אבא שלי ולנסוע יחד ליישוב מרוחק שבו נערכה לווייתו של דוד שלי. כשהגעתי לכביש המהיר, החליקה המכונית בה נסעתי והתהפכה – שוב ושוב. הנוסעים במכונית שאחריי ראו את התאונה. הנהג היה סטודנט לרפואה, ובני המשפחה שלו עצרו את המכונית הבאה וביקשו מהנהג לנסוע במהירות ולהזעיק משטרה ואמבולנס. הם נשארו איתי, כיסו אותי ושוחחו עמי עד שהגיעה ההצלה.

זה היה גרוע מאוד. נוזל שדרתי דלף מהאף שלי. פיתחתי בו-זמנית דלקת ריאות ואלרגיה לפניצילין. גם לטיפולי שאר התרופות הגבתי בצורה דומה, וקשה להאמין איך הצליח הצוות הכירורגי להשתלט על דלקת הריאות בדיוק בזמן, כדי לבצע את שני הניתוחים התוך-גולגולתיים הראשונים שלי. הפנים שלי השתתקו ואני איבדתי את השליטה בהם. שיער ראשי גולח עבור הניתוח (יש לי עכשיו צלקת מאוזן לאוזן). הפסקתי לראות בעין ימין. עצב הריח שלי נפגע חמורות, כך שאיבדתי גם את חוש הריח.

מה יודעת צעירה בת 23 על חיים ומוות?

מה יודעת צעירה בת 23 על חיים ומוות? הייתי מבועתת עד עמקי נשמתי. התחננתי למשככי כאבים כל הזמן, ולפני שנרדמתי פחדתי שלא אזכה להתעורר. לפעמים כבר לא היה לי אכפת.

אבל אחרי שני ניתוחי ראש ואחר כך ניתוח בעין והמון פיזיותרפיה, אני נראית רגיל למדי, ומצליחה לתפקד. אני בולעת תרופות בכל יום כדי לספק את ההורמונים שהאיברים שנפגעו חדלו להפריש. אני עונדת צמיד מידע רפואי שמפרט את האלרגיות שלי ואת מצבי, שכולל צהבת מסוג C שקיבלתי דרך מנת דם.

בתאונה הזאת איבדתי כמעט הכל: את העבודה, את הנישואים, את המראֶה שלי. במשך מספר חודשים נחשבתי עיוורת, והתקשיתי לעשות דברים פשוטים כמו למזוג נוזל מכלי אחד לכלי אחר. נדרשו לי כמעט שנתיים של עבודה קשה כדי לשקם את ראייתי. אחר כך מצאתי מישרה חדשה, ובסופו של דבר אף פגשתי את הגבר אשר לו אני נשואה באושר. הייתי צריכה לאבד-כמעט את החיים, כדי למצוא דרך חיים חדשה.

עכשיו אתם מבינים מדוע זכיתי בכובע ה"שורד"? בכל בוקר כשאני אומרת "מוֹדה אני" כדי להודות לאלוקים, אני מרגישה בכל ישותי את הנס שבחיים וביקיצה למתנת היום החדש.

לא מזמן, שאלה הבת שלי בבלוג שלה שאלה רטורית - האם היא תצליח אי פעם לצאת מהמצב הזה,שבו היא רואה את עצמה "קודם כל כניצולת סרטן" (היא 4 שנים אחרי טיפול מוצלח בלימפומה שאינה הודג'קין). הייתי עונה לה, "לא, ההזדהות הזאת כניצוֹל לעולם אינה עוברת. והאמת היא, שגם לא היית רוצה שזה יעבור לך." יש בכך ברכה, משום שרק כשאתה קרוב כל כך לאבד את חייך, אתה יכול להעריך אותם באמת. כל יום מתוק כפליים.

בעצם, לא חייבים להגיע עד שערי מוות כדי להתמקד וללמוד מה חשוב באמת בחיים. בשבעת ימי חג הסוכות, אנחנו עוזבים כמעט את כל הרכוש החומרי שבבית ועוברים לגור בצריף פשוט. הרבה פעמים זה יוצא בדיוק בזמן שמתחיל להיות קריר וגשום. הסוכה קטנה, והתרגיל הרוחני הוא להיות סלקטיבי במה שמביאים לתוכה. חג הסוכות ידוע כ'זמן שמחתנו'. דברים גשמיים אינם גורמים לנו שמחה מתמשכת. חוויות של קשר אמיתי עם אלוקים, עם משפחה, חברים - ועם עצמנו, זה מה שמביא שמחה אמיתית.

ההתנסות שעברתי מעוררת בי מודעות תמידית לקשרים האלה. אבל כל אחד מאיתנו יכול ליצור קשר עם אלוקים ולגעת בשמחה האמיתית, דרך השהייה בסוכה במשך שבוע החג.

כשאני נכנסת עכשיו לשנה החדשה, אני רואה שבמשך 39 שנה חייתי כל יום בפני עצמו. קיבלתי בונוס של 39 שנים. לאחר התאונה לא העליתי על דעתי שאזכה לחיות כל כך הרבה, והנה אני מתחילה שנה נוספת, 365 ימים חדשים לפניי, יום אחד בכל פעם, שבהם אנסה למלא את מטרת החיים של אלוקים. אני חושבת שהייתי קרובה כל כך לאבד את חיי כדי שאלמד ואוכל להעריך אותם יותר.

אני תפילה, שאלה מאיתנו שלא הגיעו קרוב כל כך לאבדן חייהם, יחד עם אלה מאיתנו שכן, יוכלו להתחיל כל שנה חדשה מתוך תחושת שמחה והודיה.

11/10/2008

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 6 תגובות ב-6 דיונים

(6) Yehuda, 28/10/2008 05:04

Thanks for very inspiring article

You are showing all of us the important points in life and the meaning of living.Thanks very much

(5) כנרת, 17/10/2008 13:19

כל הכבוד לך

(4) אנונימי, 14/10/2008 12:00

כל הכבוד!

הסיפור מעורר הרבה מחשבה, ממש כל הכבוד!

(3) , 12/10/2008 15:29

פשוט וואו!!

(2) איריס, 12/10/2008 10:33

חזקי ואמצי

הסיפור חיים באמת מדהים כל הכבוד לך והלוואי שנדע להנות מהמתנה הזאת חיים ולא להתלונן כי רק סיפורים כאלה מחזקים... אותי בכל אופן חג שמח ומועדים לשמחה

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub