לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סוכות בהארלם

סוכות בהארלם

באותו הלילה בסוכה, למדתי שיעור כואב על שלווה וביטחון.

מאת

מי שמכיר אותי יודע, שגדלתי בבניין דירות במנהטן, ברחוב מסוים הידוע לשמצה.

אני נהנה לומר את זה לאנשים, בגלל התגובה שזה מעורר בדרך כלל.

"הארלם? גדלת בהארלם?"

"וו'או, זאת שכונה ממש בעייתית. חטפת הרבה מכות?"

אפשר להגיד, שאני עונד את השורשים שלי כמו אות גבורה, או מדליה על סבל, ומזעזע את האנשים בתיאור הילד הצנום, בהיר השיער וחובש הכיפה, שחי בג'ונגל העבריינים ושונאי היהודים של הרובע הידוע לשמצה. אלה שמכירים את השכונה, אז ועתה, מדמיינים מראות של תגרות יומיומיות (אם לא מדי שעה) בין אסירים לשעבר, או לעתיד הקרוב, שמותירים את הילד היהודי האומלל, שוכב מדמם על המדרכה, בקושי נושם.

ובכן, לא בדיוק.

אמנם אני נהנה מאוד מרמת ההלם, שמלווה כמעט תמיד ברחמים/ הערצה, אבל, זיכרונות הילדות שלי ריקים לחלוטין מאותם קרבות דרמטיים. בדיוק להיפך, כל יום הלכתי לישיבה, מדלג בתוך קולות הבס הרועמים, שבקעו ממכשירי רדיו ענקיים. קניתי את העוגות ואת הפאנטה התוססת מ"הבודגה של פיליפ" – חנות המשקאות של השכונה. וביליתי את שעות אחר הצהריים מול הבניין, כשאני משחק בכדור ובמשחקים אחרים עם החבר הכי טוב שלי – אוזבלדו גראציה ושאר החבורה. קשה להגיד שעברתי חיים קשים.

אה... לפעמים הייתי שומע כינוי מעליב שנזרק מפונטיאק חולפת, אבל באופן כללי, החיים היו שלווים ליהודים שחיו במנהטן, בראשית שנות ה-60. פרובוקציות ועוינות היו נעדרות באופן בולט. הכנו את שיעורי הבית שלנו, אהבנו את משפחת קנדי, צפינו באד סאליבן ומרגי הקטנה, הכרנו את שוטר השכונה בשמו הפרטי, ובאופן בסיסי התעסקנו בעניינים של עצמנו.

חוויית הסוכות השנתית

במגירת הזיכרונות הכי טובים שלי, שמורה חוויית הסוכות השנתית של משפחתנו. היינו רק כמה משפחות יהודיות בין שאר המשפחות שגרו באזור, אבל נהנינו מהאפשרות לבנות ולקשט את הסוכה שלנו, ששכנה לבטח בפינת החצר בעורפו של בניין בן 6 קומות.

לפי מיטב זכרוני, דוד ליאו היה הממונה על הסוכה.

בזיכרון של ילד בן תשע, דוד ליאו היה נראה כמו מתאגרף חסון. וכשהוא גרר את 12(או משהו כזה) דפנות עץ האורן המוצקות, להקמת קירות הסוכה (הוא לא היה מרשה לאף אחד לעזור לו), הערצתי את הכוח שלו. עברו די הרבה שנים עד שגיליתי, שדוד ליאו בקושי עבר את המטר-ששים, אבל בעיני הוא נראה ענק. מה שתרם למאצ'ואיזם שלו, היה ללא ספק נרתיק אקדח שהתדלדל מכתפו השמאלית, ונחשף, כשהרים את הקורות הכבדות (הוא עבד כסוחר יהלומים).

מובן שיתר אנשי צוות הסוכה, תרמו את חלקם לא פחות.

מובן שיתר אנשי צוות הסוכה, גם תרמו את חלקם. חלק עזרו עם המבנה, בניצוחו של חואן המפקח הפורטוריקני; אחרים הביאו את הכיסאות והשולחנות. הסכך שהיה מורכב מענפים כבדים ומלאי עלים שנכרתו מהסנטרל פארק (בתקופת הפרה-במבוק) – דרשו את עבודת השרירים. נראה שהחיים היו תמימים ופשוטים.

בינתיים, בכיתה ד', במרחק של כמה בניינים בלבד, למדתי בצייתנות תורה, ספרות וכו', ולמדתי על הלכות חג הסוכות ומשמעותו.

"נכון שאנו בונים סוכה כדי לזכור איך עם ישראל חי במדבר לאחר יציאת מצרים", הסביר רבי ניומרק, "אבל סוכות זה הרבה מעבר לזה".

האוזניים שלי הזדקפו קצת.

"כל העניין של הכניסה למבנה הרעוע עם הגג המתנודד, היא להזכיר לנו שהביטחון והשלווה לא מגיעים מלבנים ובטון – ארבעה קירות וגג יציב – הם מגיעים באמת מהקב"ה."

לא הבנתי בדיוק מה זה ביטחון, אבל אני חושב שקלטתי את הנקודה... במידת מה.

מהיר, פתאומי ובלתי נשכח!

השנה ההיא הייתה בדיוק כמו כל שנה אחרת. הסוכה ניצבה גבוהה, הענפים מלאי העלים הונחו במקומם, והקישוטים נתלו בסדר מופתי. סוכות הגיע שוב, והמהגרים הצנועים של השכונה, רובם ניצולי שואה, הביאו את משפחותיהם הקטנות בגאווה אל תוך המחסה השברירי אך הקדוש. לא היה גבול לשמחה שלי. בחוץ, הירח הענק נראה כמעט שמח שחג השמחה הגיע סוף כל סוף.

בפנים, השתלטה אוירה רשמית. תמיד זה התחיל ככה. אפילו שכולנו היינו קרובי משפחה ושכנים טובים, היה משהו שגרם לאווירה חששנית – האכילה המשותפת של כולם יחד, והצגת הכלים, המפות, והמאכלים הפשוטים שלנו בציבור. אבל החשש נמוג במהירות. הסצנה הייתה מוכרת ונעימה. אמא פתחה את תיק הצמר התרמי, עם מרק העוף הלא כל כך חם, ותהתה בקול לאן נעלם כל החום. אבא שר את הזמירות הרגילות – כמה מהן קצביות, וכמה פחות. בן הדוד וילי חזר לתפקידו הרשמי בתור המזיק הלאומי. ואחי ואני פשוט ישבנו בשקט – צופים במחזה.

אני לא זוכר מתי בדיוק זה התחיל. אני רק יודע שזה היה מהיר, פתאומי ובלתי נשכח.

אני לא זוכר מתי בדיוק זה התחיל. אני רק יודע שזה היה מהיר, פתאומי ובלתי נשכח.

הסעודה קרבה לסיומה. השיחות היו רגילות ומחרוזות שירי חג נבחרים, נמוגו אל תוך הלילה הצונן. המפות הלבנות, שזהרו קודם לכן, היו מוכתמות כעת בשאריות חזרת, מיץ ענבים, פירורי חלה, וקצוות של מלפפונים חמוצים. הירח השמח זרח רכות דרך הרווחים שבסכך הענפים הדק.

ואז זה קרה...

היישר משום מקום – סלע, שטס מהר יותר מכוכב שביט, צנח מתוך גג הסוכה! קורות נסדקו. שבבים עפו. זכוכיות מצלחות ונורות התפוצצו באוויר. חשכה נפלה עלינו וצעקות של פאניקה מבועתת הפחידו אותי. הפיצוץ הרס כל מה שאפשר היה לראות – בייחוד את השלווה שכל כך אהבנו. באופן ניסי אף אחד לא נפגע.

כולנו היינו בהלם. כמה מאיתנו בכו, כמה נשמו בכבדות, כמה תמכו בראשיהם או אחזו בעיניהם. 15 או משהו כזה מאיתנו, קפאו בכל מיני צורות במקומותיהם. היחיד שאני זוכר שזז, היה דוד ליאו. כמו דמות מטושטשת הוא חלף במהירות על פני ויצא מהסוכה. אני זוכר שראיתי את נרתיק האקדח מתחת לג'קט שלו, כשהוא טס מתוך החורבן.

רועד מפחד נצמדתי לאמא. ההתרחשות כולה נמשכה בסך הכל שנייה או שתיים, אבל אני ידעתי שההשפעה שלה תורגש לנצח. שלחתי מבט לשולחן המתקפל השבור, ונעצתי את עיני הדומעות בסלע הענק שהיה מונח לצידו. הוא היה גדול יותר מכדור רגל, וככל הנראה שקל בין 10-15 קילו. אילו חס וחלילה היה פוגע במישהו (כמוני למשל), זה היה יכול להרוג אותו. זאת הייתה תמונה שלעולם לא אשכח.

רק לבטוח בה'

כמה זמן לאחר מכן, אולי כמה ימים, חשבתי שוב על הדברים שרבי ניומרק לימד אותנו:

"כל העניין של הכניסה למבנה הרעוע עם גג המתנודד, היא להזכיר לנו שהביטחון והשלווה לא מגיעים מלבנים ובטון – ארבעה קירות וגג יציב – הם מגיעים באמת מהקב"ה."

זה היה מושג שאנחנו בני התשע התקשינו להבין – בייחוד כשכל יום בחיים נראה כל כך שליו ושקט. אבל אותו לילה בסוכה, למדתי שיעור כואב. למדתי לצפות לבלתי צפוי. זה שיש לך קשר עם שכנים, שוטרים וחברים ידידותיים, זה דבר נפלא. לחיות בבניין דירות גדול וחזק יכול לגרום לך לחוש בטוח. אבל ביטחון אמיתי מגיע רק מאלוקים.

אנחנו שוכחים, או מעדיפים לשכוח, שלא אנחנו המחליטים האמיתיים לגבי גורלנו.

זהו מושג שכולנו נצטרך לזכור. אנו עוברים את החיים מתוך אמונה, שגג בטון, אזעקה במכונית, גדרות ביטחון, או תעודת הדוקטורט, הם תעודות הביטוח הנצחיות שלנו. אבל אנחנו שוכחים, או מעדיפים לשכוח, שלא אנחנו המחליטים האמיתיים לגבי גורלנו. אנו שוקעים בשאננות נינוחה, כמו שעשיתי אני בגיל 9.

היום נותר רק זיכרון קלוש שעדיין רודף אותי, אבל עכשיו, מדי שנה, כשאני בונה את הסוכה הפרטית שלי, אני חש בשלווה. אני יודע שכל מה שאעשה, אני עדיין רק פרט קטן במערך הרבה יותר גדול. הקב"ה הוא זה שמכתיב את גורלנו.

אני יושב שוב בסוכה שלי וממשיך לנסות לתפוש במבטי את הירח הגדול והידידותי ממעל. אני מחייך ומלמד את ילדיי, שהצעיר בהם בן עשר, שלפעמים נצליח להבין את דרכי האלוקים ובפעמים האחרות נתבלבל. אבל, הנקודה בסוכות, היא להכניע את אשליות הגַדְל?ת שלנו, ולבטוח בקב"ה.

ואיכשהו, זאת הרגשה טובה.

1/11/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-6 דיונים

(6) הרב גל בן מאיר, 3/10/2012 03:10

לא מובן והמסר הפוך לגמרי...

שלום וברכה, לצערי הרב, ממה שהבנתי מהסיפור, הסוכה היא זו שהובילה לחוסר הביטחון ולא המבנה החזק של בית הקבע שלך, שהרי כל זמן שהיית בבית הקבע לא היו בעיות מסוג זה, אבל הסוכה הרעועה היא שהובילה לחוסר הביטחון. אילו היה הסיפור על שלווה בסוכה ובעיות של אנטישמיות בתוך המבנה הקבוע והחזק אז המסר של הסיפור היה מובן... גל

עדה, 23/9/2013 05:59

הסוכה נהרסה

אף אחד לא נפגע על אףהאבן הגדולה.מזה אפשר להבין שלו קירות שומרים אלא הקב"ה.

(5) טובה שמעיה, 29/7/2012 16:19

מחזק מאוד!

תודה על הסיפור החשוב והמרגש, אשר מזכיר לכולנו פעם נוספת, מי מנהל את העולם, מי שומר עלינו ומה המהות של חג הסוכות. מעצים, מחזק, נפלא!

(4) אנונימי, 9/10/2011 20:04

נהניתי,תודה:)

(3) אנונימי, 9/10/2011 16:30

מהמם

מאמר מקסים!!! מסר מאוד ברור.

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub