אני מוכרח להודות: שיפוצים זה לא הצד החזק שלי. משום כך כאשר החליטה זוגתי שהגיע הזמן לחדש את המטבח מיהרתי להימלט כל עוד נפשי בי ולחפש מפלט. ניסיתי להתעלם מהאבק, הרעש והמרצפות השבורות ולשקוע בספר שקיבלתי לאחרונה מחבר. הספר, כמה מקורי ומפתיע, עסק בבתים.

בתים עתיקים, חדשים, פרטיים ומשותפים. בתים בתרבויות וזמנים שונים.

קראתי, למשל, על אדריכל נועז ומקורי שהחליט להעניק פרשנות פוסט-מודרנית למושג 'בית'. הוא בחר ללכת על קו רדיקלי במיוחד: הבית כולו - מהרצפה ועד התקרה - ניבנה מזכוכית!

התרבות היהודית לא הצמיחה אדריכלים דגולים. תרומת היהדות לארכיטקטורה מסתכמת במבנה צנוע למדי: הסוכה.

העיצוב החריג עורר תשומת לב רבה והביא למקום המוני סקרנים שהצטלמו בבית וסיירו בחדריו השקופים. היוזמה זכתה להצלחה רבה כפרויקט אומנותי, אך נחלה כישלון חרוץ מבחינה מסחרית. המוני אנשים ביקרו בו, אך לא נמצא אדם שירצה לגור בו.

אני לא חושב שהכישלון נבע רק מבעיית העדר הפרטיות. ניתן היה להבטיח שאזורים מסוימים בבית יבנו מזכוכית כהה או אטומה.

הבעיה, לדעתי, הייתה מהותית יותר: האדריכל למעשה בנה אקווריום מפואר ולא בית.

מסתבר שאקווריום מתאים לדגים. אבל בני אדם רוצים לגור בבית.

איגלו זה בית?

הסיפור של 'בית הזכוכית' עורר אותי לחשוב - מהי בעצם ההגדרה הבסיסית ביותר של 'בית'? מהו האלמנט המינימלי שבלעדיו מאבד הבית את משמעותו?

סקר עולמי קצר מגלה שבתים בנוים במגוון מדהים של צורות וחומרים.

מצריף חימר על גדות החידקל ועד גורד שחקים במנהטן, מהמערה של משפחת פלינטסטון ועד בוורלי הילס 90201, המין האנושי הפגין חריצות ותושיה בניצול כל שיטה שמתקבלת (ולא מתקבלת) על הדעת ליצירת קורת גג.

אין כמעט חומר, מבנה, מקום או צורה שבזמן כלשהו לא שימשו למגורים.

ארבע קירות, למשל, אינם הכרחיים. הבדואים מסתדרים יפה באוהל. האינואיטים בגרינלנד מוותרים לגמרי על קירות מוצקים - שאל את האסקימוסי שביתו נמס בקיץ.

אורח במלון לא בהכרח מרגיש בבית (למרות מה שהובטח בפירסומת...) כך שגם ריהוט יוקרתי ומפואר לא עונה על הדרישה. אפילו סביבה מוגנת ובטוחה אינה מספיקה. בתי כלא הם הרי מבנים בטוחים ומוגנים במיוחד. ספק אם יושביהם מרגישים בבית...

מהו איפה המרכיב ההכרחי ליצירת בית?

ביתי הוא מבצרי

לפי התפיסה היהודית בית הוא התוכן האישי שאתה יוצק במבנה. לא חשובה הצורה, לא חשוב הצבע - מה שקורה בפנים הוא הקובע.

בחוץ אתה נאלץ להתאים את עצמך לציפיות של הסביבה. אתה נתון תחת מרותו של הבוס, מנהל הבנק, הלחץ החברתי. אתה מוגדר על פי היחס שלך לגורמים חיצונים, ובמובן העמוק ביותר העצמאות הפנימית שלך נחנקת. אפילו דחליל מכני מהבהב חזק ממך – ניסית פעם להתווכח עם רמזור?

בית הוא המקום שבו אתה יוצק תוכן אישי, כאן אתה קובע את כללי המשחק. אתה הרי 'בעל' הבית. בקונפליקט הבלתי פוסק בין העצמאות הפנימית והלחץ החיצוני, בית הוא קו ההגנה האחרון.

על הנביא שמואל מסופר 'כל מקום שהלך ביתו עמו', כלומר הוא הגדיר את סביבתו ולא הניח לסביבה שתגדיר אותו.

ההפך מ'בית' הוא 'מדבר' – שטח ההפקר האולטימטיבי. בהעדר תוכן פנימי, המדבר – מעצם מהותו –חייב להיות מוגדר אך ורק על פי גורם חיצוני המשפיע עליו.

מה יגידו השכנים?

לא תמיד קל להבחין בין 'בית' ל'מדבר'. לעיתים וילה מהודרת עשויה לחפות על העדר תוכן פנימי.

מספרים על אדם שהשקיע הון תועפות בבנית וילה מפוארת. למחרת ניגש אליו השכן ממול וביקש ממנו להחליף את עציצי החצר בפיסלוני שיש.

"אבל זה הבית שלי!" התקומם בעל הוילה.

השכן נעץ בו מבט מוכיח והסביר: "הרי העציצים בחצר נועדו להרשים אותי, ואני, מה לעשות, נהנה יותר מפיסלוני שיש..."

אם אתה לא מגדיר את התוכן, זה לא בית.

בית קטן בערבה

התרבות היהודית לא הצמיחה אדריכלים דגולים. תרומת היהדות לארכיטקטורה מסתכמת במבנה צנוע למדי: הסוכה.

מדי סתיו כשמגיע חג הסוכות, קובעת המסורת היהודית, צריך אדם לעקור מביתו ולהתגורר במשך שבעה ימים במבנה ארעי תחת גג צמחים פשוט.

לא מרשים מבחינה אסטטית, עוד פחות מרשים כהשקעת נדל"ן. לא היית רוצה להשקיע במבנה שדולף בגשם, וצפוי להמריא עם הרוח. ולמרות זאת יש הרבה עוצמה וחוסן בדפנות העץ הרעועות ובגג המחצלת הפרימיטיבי. כי בסוכה אתה לא יכול לרמות את עצמך.

נכון, אין בסוכה הגנה ממשית מפני איתני הטבע, אך גם אין בו ריהוט אופנתי, צעצועים אלקטרונים, שאיבת אבק מרכזית או בקרת אקלים ממוחשבת. בקיצור, אין בו שום דבר שיכול ליצור אשליה מזויפת של תוכן פנימי. בסוכה מה שאתה יוצר זה מה שאתה מקבל.

הסוכה היא מינימום מבנה – מקסימום תוכן. המרכיב החשוב ביותר שלה הם קישוטי הילדים הפשוטים, והאווירה שאנחנו משרים בתוכה. אין בה אמצעי בידור משוכללים, הטלוויזיה כבויה, האינטרנט מנותק, אין שום דבר שיסיח את הדעת מהעיקר.

אולי בשביל ללמד אותנו שאין ערך למבנה המרשים או לריהוט הנוצץ אם אין בו תוכן פנימי אותנטי. שלא פחות חשוב מהחרסינה האיטלקית וברזיות הנירוסטה, הם ההרמוניה, האוירה ,והחמימות האנושית השוררים בבית.