לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




לשמוח כמו אדם הראשון

לשמוח כמו אדם הראשון

מה פשר השמחה המקיפה את כולם, כאשר זקנים וצעירים חובקים יחד ספר תורה ורוקדים עמו במשך שעות ארוכות?

מאת

ודאי נתתם דעתכם על ה"הקפות" שנערכות בשמחת התורה, כאשר קוראים את הפרשה החותמת את חמשת חומשי התורה. אולם, האם ברור לכם היטב מה פשר שמחה זו, המקיפה את כולם? שמחה עד כלות, כאשר זקנים וצעירים חוברים יחד לחבוק ספר תורה ולרקוד עמו ללא הפוגה, שעות ארוכות – והאור בעיניים?

וודאי, ידוע לנו היטב כי זהו ספר התורה. התשתית לחוקת האומה, המעצב הטמיר של נפש העם, אותו "משהו" עלום שהעניק לעם זה את טעם קיומו המוזר והמופלא. ובכל זאת, דומה כי הקשר הנפשי הזה, האינטימי כל כך, הסוחף ומלבב בו זמנית – מוגזם הוא ביסודו ועובר את גבולות ההיגיון המקובל.

כי נסה נא עתה להיזכר בתעודה או בספר אחר בתולדות התרבות שזכה לגורל דומה. האם שמעת או ראית אי פעם ריקודים דומים לאלה עם, להבדיל, "הברית החדשה" ביד? גם לא ברומא הקתולית, גם לא בשעת תהלוכות הדת, המשופעות בצלמי "קדושים" ובתמונות "טהורים". האם זכור לך מראה המון מוסלמי משולהב החובק את הקוראן, בעת מצעדיו הדתיים באחת מבירות הקודש? וודאי לא תמצא שמחת המונים חילוניים, למשל ב-4 ביולי בארצות הברית עם מגילת העצמאות של ג'ורג' וושינגטון, למרות שזו העניקה להם את החירות, את הטובה שבדמוקרטיות ואת העשירה במדינות תבל.

ואילו אצלנו, בכל קהילה יהודית בעולם, תהא זו בתל-אביב או בניו-יורק, במוסקבה או ביוהנסבורג, בבואנוס-איירס, במרקש ובטיפליס שבגרוזיה, איפה לא? תפגוש ביום זה את ההמונים המאוחדים מסביב לשמחת ספר התורה. רוקדים, מעגלים מעגלים והוא – בתווך. רוקדים בבתי כנסיות, ואם צר המקום מהכיל את המתכנסים, אזי רוקדים בחצרות בתי התפילה ולעתים זורמת ושוטפת השמחה גם את החוצות, את רשות הרבים. כך לשמוח עם גווילי קלף?!

גם בעבר ימינו כך היה. גם בעבר האפל, בשעות המצוקה הקשות ביותר, תחת יד נוגשים וסבל לא יאמן. גם בתקופת גשם האסונות שניתך על עמנו בדור זה. גם אז רקדו ושמחו עם ספר התורה. קרא בספרי הזיכרונות מן השואה, כיצד חגגו החוגגים חג זה בגטאות, ביערות ובמחבואים. ואפילו – במחנות ההשמדה.

האין זה מוזר, מוגזם וחסר פשר?!

והמפליא מכל, שחג שמחת תורה כלל אינו מצווה. אין הוא כתוב בתורה. לא נדרש על ידי הנביאים, אף לא חודש על ידי חכמי התלמוד. חג זה הומצא על יד ההמונים היהודים עצמם, שהחליטו לשמוח ולעלוז ביום "גמרה של תורה". ביום, בו מסיימים את קריאת פרשיות התורה במחזור קריאה שנתי, ומתחילים מיד במחזור קריאה מחודש מ"בראשית". זהו אפוא חג הספונטאניות היהודית, פרץ של מעיין רגש נעלם, המהפכה אי שם במעמקי נשמת העם.

הוסף נא לפליאה ולמוזרות גם את תוכן הספר איתו רוקדים הרוקדים – והשאלה תגדל. חשוב לרגע על תרי"ג המצוות הכלולות בו, התובעות לעצמן את האדם היהודי כולו עם כל הקושי שבדבר. זכור כי ספר זה הוא הגורם הישיר לאנטישמיות לכל צורותיה, באשר כפה על העם היהודי ייחודיות שהשניאה אותו על כל עמי תבל. כן, גם קללות תמצא בספר הזה, זו התוכחה האיומה, המודיעה על סבל, צרות וייסורים אם יפר עם ישראל את הברית עם אלוקיו. ואם תזכור את כל אלה, כלום לא תגדל השאלה? כלום ראית מימיך אדם המפזז ומרקד עם קובץ תקנות של מס הכנסה, למשל? וזו ממש דוגמא חיוורת!

התשובה טמונה במלה אחת:

אהבה

כך מצאנו בתלמוד:

"מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה" (שיר השירים ח) – "אהבה זו תורה" (מסכת סוטה כא).

אמרה זו קולעת אל לב לבו של הנושא ומעניקה לו את המשמעות הנכונה. המחפש פשר לשמחת תורה של היהודי יוכל לתת לה ביטוי ולהסבירה רק בשפת האהבה, בהגיונה ובמושגיה. שפת האהבה היא שפה מיוחדת במינה בין שפות העולם. מקורה של האהבה לא בחשבון הקר, בניתוח הריאליסטי או בהסקת המסקנה ההגיונית. האהבה הינה הידיעה האינטואיטיבית הברורה הלוחשת בלב האדם את מילת הקסם: "זהו זה".

כמו שקרה לאדם הראשון.

האלוקים, כמסופר בפרק ב' בספר "בראשית", ערך לאדם תצוגה של בהמות וחיות העולם. בכל אלה לא מצא בת זוג שתפיג את מועקת בדידותו. אולם, כשהתייצבה לפניו – אחרי התרדמה – חווה, אמר בהתרגשות: "זאת הפעם – עצם מעצמי" (בראשית ב).

ב"זאת הפעם" גלומה גם אהבת היהודי לתורה. ב"זאת הפעם עצם מעצמי" אנו שומעים את המילים הבאות: "בלעדיה אני חסר שלימות, בודד, בלא מנוחה, בלא כיוון ודרך. אני – לא אני. עתה, "זאת הפעם" מצאתי את עצמי. אני מושלם יותר וממילא שמח יותר, שליו ואיתן ברוחי. אך לא אוכל להסביר במלוא הדיוק הלשוני מדוע דווקא "היא" ולמה בדיוק – "זה".

התורה היא, אפוא, היהודי עצמו. בלשון הנביאים, חז"ל ובשפת כל הבאים אחריהם, הושוותה התורה בוואריאציות שונות ל"כלה" שהובאה אל ה"חתן" – האדם. היא המרווה לצימאון רוחו. היא השלמתו ההכרחית. עובדה זו אושרה ומתאשרת עד ימינו אלה, על ידי כל לומד תורה, אם במעט אם בהרבה. היא מתאשרת בחוסר רצונם להתנתק מלימודה גם לאחר שעות לימוד ארוכות, או במסירות אליה גם בשעות מצוקה קשות, גם באפילת בונקרים בגטאות מלחמת העולם השנייה. כי לומדי תורה אלה יודעים, חשים ומרגישים שתורה זו היא עבורם הרבה יותר מאשר ספר מעצב, פרקים בעבר העם או קודקס החוקים והמצוות. הם יודעים כי היא החיים עצמם, חיים כפשוטם ולא כמליצה נאה. בלעדיה, הם – לא הם. ועל כן, יודעים הם את האהבה המולידה את השמחה, השמחה הקבועה, הקיימת תמיד בלבותיהם, אך הפורצת ומתגלה ביום זה, בו סיימו את המחזור השנתי של הקריאה בתורה.

רגש אהבה ושמחה זה מאחד את כל לומדי התורה, בכל הדורות. באותן מילים עצמן הביעו את תחושתם זו חכמינו לפני אלפי שנה וכך יאמרו זאת צעירי התלמידים גם היום. תהפוכות הזמן והדורות, המחיצות בין התרבויות או המרחקים בין המדינות, לא פגמו ולא שינו רגש בסיסי זה, אותו יצרה התורה. על כן – אמת היא. בכל מקום, בכל מצב ובכל דור, אחד הוא רגש זה:

אהבה – של "זאת הפעם".

29/9/2009

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) רחל, 10/10/2009 08:38

ספר התורה בשמחת תורה

אתמול עבדתי משמרת ערב בבית החולים ועברו עם ספר התורה במחלקות שרו ורקדו. זו פעם שניה שחוויתי זאת בבית החולים והתרגשתי. מנהג זה יוצר מעין קשר של התרגשות עם ספר התורה. היום קראתי את המאמר באתרכם. אכן זה מנהג מדהים ויחודי, לטפח אהבה עזה והתרגשות לספר. 

(2) אנונימי, 9/10/2009 10:13

כמה נכון ואמיתי.

(1) אנונימי, 30/9/2009 10:29

יפה ממש!

התרגשתי

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub