לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סוכה של רווקה באמצע ברוקלין

סוכה של רווקה באמצע ברוקלין

עבורי סוכות ההוא חג של עצמאות.

מאת

חג הסוכות - או כמו שלשכת החניה של העיר ניו יורק קוראת לו, חג הבקתות – התקרב.

הייתי אז רווקה בת שלושים, עובדת כמזכירה וגרה בברוקלין, במרחק רחוב אחד בודד מהאפור הבלתי פוסק של שדרת 'קוני איילנד'. המחשבה על שמונה ימים של סעודות גדולות בסוכה, מלאה אותי בחרדה מוזרה. מוזרה, בגלל שבילדותי חג הסוכות היה החג הכי אהוב עליי. היו לי זיכרונות נפלאים איך אבא שלי מחבר בסבלנות את לוחות העץ, אחיי ואני מקשטים בקנאות כל סנטימטר פנוי בדפנות, המרק המרוקאי החריף של אמא, סעודות בסוכה, שינה בסוכה, איך שהמשפחה הסוערת שלנו מנסה לרסן את עצמה כדי לא לשגע את השכנים הגויים.

אולם בגיל 30, בית ילדותי כבר לא היה קיים, הוריי התגרשו כמה שנים קודם, ואחרי תקופה של 10 שנים בירושלים, נחתתי בברוקלין. ניסיתי להשתלב, למדתי את ההרגלים, נפטרתי מסנדלי נמרוד ומחצאיות בוטיק מודפסות, ובמקומם לבשתי חצאיות ישרות ונעלים שפיציות כמו "דוסית" ברוקלינאית אמתית. אכלתי מאות סעודות שבת בבתיהן של משפחות אחרות, ועקבתי כיצד האנשים האלה מתלבשים (בכחול, אפור ושחור) ואוכלים (הם לא שמעו על קינואה), כאילו שבכך שאאסוף מספיק מידע, גם לי תהיה יום אחד משפחה כמו שלהם. ניסיתי להיפגש עם כל מיני, אבל בגיל 30 נמאס לי לאכול על שולחנם של אחרים.

עזבתי את ירושלים המקסימה שלי כדי לרכוש תואר בכתיבה יצירתית, וגם כדי למצוא גבר טוב עם ראש דומה לשלי. אף אחד מהדברים האלה לא התגשם

סוכות הוא חג האסיף, חג של הודיה. בכל פעם שהתארחתי אצל מישהי - עם בעלה התלמיד חכם וילדיה הנבונים - הייתי נזכרת שוב ושוב כמה אושר הם אספו בחייהם, ואני לא. עזבתי את ירושלים המקסימה שלי כדי לרכוש תואר בכתיבה יוצרת, וגם כדי למצוא חתן עם ראש דומה לשלי. אף אחד מהדברים האלה לא התגשם. מה אני עושה בכלל בברוקלין, בנעליים צרות עד גיחוך? וכשכל כך הרבה דברים חסרים בחיי, אי אפשר שלפחות תהיה לי סוכה?

סוכות היה מאז ומתמיד חג משפחתי. מרווקים, ובפרט מרווקות (לפחות בברוקלין), מצפים להצטרף לסוכה של משפחה כלשהי. לא הצלחתי למצוא שום יהודיה שרצתה כמוני סוכה משלה. וברחוב הדתי שלי, אישה שבונה סוכה תבלוט לא פחות מאישה שמעשנת סיגר. למרות שראיתי בעצמי טיפוס אמיץ ואינדיבידואליסט, בליבי אהבתי, יותר נכון השתוקקתי, להנהוני האישור שלהם, לחיוכיהם שאמרו: עם קצת עזרה תוכלי להיות יותר דומה לנו. מעולם לא אמרתי להם שאני רוצה להצטרף לתוכנית לימודי תואר, כי מעל לכל, דמיינתי מה הם חושבים. וכך, תמורת ניד ראש מאשר, תמורת חיוך כלשהו, קברתי את עצמי.

אולם באותו סתיו, לפני למעלה מעשרים שנה, ידעתי עמוק בלבי שמשהו חייב להשתנות. כאילו שתודלקתי בכמיהה שורשית עמוקה, שכרתי שירות מוניות לבורופארק וקניתי סוכה מחנות כלבו. המוכר אמר שקל מאוד לבנות אותה. אבל זה לא היה קל. ובכל זאת, בעזרתם של כל מיני אנשים, שפשוטו כמשמעו שלפתי מהרחוב, עשיתי זאת.

כל כך רציתי לקשט אותה לפי טעמי. זאת תהיי סוכה נשית, סוכה בוגרת, בלי רישומי צבע ילדותיים עקומים או שרשרות נייר שיתפוררו עם הגשם הראשון. ציירתי את ירושלים על דפנות הסוכה, תליתי סלסלות נצרים, כתבתי תפילת אושפיזין רוחנית שמזמינה את האורחים השמימיים, כמו גם אורחים ארציים להיכנס לסוכה. ועדיין היא נראתה כל כך ריקה ושוממה.

לקחתי את הצעיפים המיותרים הללו ותליתי בסוכה. אם אני לא יכולה ללבוש אותם, לפחות הסוכה תוכל

מצאתי בארון שלי שקית אשפה מלאה כיסויי ראש, מעשר שנות מגורי בישראל. כל חודש, מאז יום הולדתי העשרים, קניתי לעצמי כיסוי ראש מקסים, בתקווה שיום אחד אכסה בהם את שער ראשי כאישה נשואה. קניית המטפחות הייתה ביטוי של תקווה, תפילה, ובמידה מסוימת נדוניית כיסויי הראש שלי. כשעברתי לברוקלין וראיתי שאף אחת לא מכסה את ראשה במטפחת – האופנה הייתה של פאות וכובעים – הפסקתי את המנהג הזה, אולם לא הייתי מסוגלת לזרוק את הרדידים. ואז בא לי רעיון: לקחת את הצעיפים הללו ולתלות אותם על דפנות הסוכה. אם אני לא יכולה ללבוש אותם, לפחות הסוכה תוכל. והם באמת היו מדהימים על הדפנות.

סוכת המטפחות הפנקיסטית שלי הפכה ללהיט של הבלוק, מעמד לא פשוט עבור רחוב עם לפחות 20 סוכות. הילדים, חסידיים, בני ישיבה, יהודים, גויים, כולם נכנסו להציץ, אכלו מהעוגיות שלי, ואמרו כמה היא מקסימה. המחמאה הכי טובה באה מילד חסידי שהסתכל סביבו בעיניים פעורות לרווחה, פרש את ידיו ואמר: "זה כמו ספינת חלל!"

גם נשות השכונה הציצו פנימה. ראיתי את הפנים שלהן. לא בהבעה של מורת רוח כמו שחששתי, אלא... בפנים מתרשמות. ואז מהורהרות. בסך הכל למעלה מחמישים איש עברו דרך הסוכה שלי. זוג התארס בה (למרות שאחר כך הם התגרשו). שרו בה שירים, נענעו לולבים, אכלו ארוחות, ואמרו ברכות. בתוך ארבעת הקירות האלה, הרגשתי סוף סוף נדיבה, ולא אביונית נזקקת. איכשהו מצאתי בתוכה את הביטוי שלי. בסוכה, הרגשתי שהקירות מכילים אותי, עוטפים אותי, בדיוק כמו עובר ברחם אמו. כאילו שהסוכה בהיריון – שלי. מה יצא מזה?

כשהסתיימו שמונת ימי חג הסוכות, קניתי לעצמי כלים נאים, במקום להמשיך להשתמש בשל חברותיי לדירה (אולי זה לא נראה משמעותי, אבל מבחינתי זה היה צעד קטן של הגדרה עצמית). ואז אזרתי אומץ והגשתי בקשה להתקבל לתוכנית ללימודי תואר בכתיבה יוצרת. כתבתי בסיס לספר, שמאוחר יותר התפרסם בהוצאת סט מרטין. בפסח, ערכתי לילות סדר משלי (בחוץ לארץ חוגגים שני לילות סדר) והזמנתי חברות. השכנים, משפחות של בני ישיבה, עדיין הזמינו אותי לשבתות, ומדי פעם גם הלכתי, אולם הרגשתי אחרת. נגיד את זה ככה - הם ראו שאני שונה. כבר לא הייתי האישה הצעירה שעשתה הכל כדי למצוא חן בשולחן השבת שלהם. לא עבר זמן רב עד שיצרתי קבוצה של נגנים, סופרים ואמנים דתיים.

שני חגי סוכות אחר כך, פגשתי את בעלי לעתיד – גם הוא סופר – בקבוצת האמנות שלי. מבט אחד בעיניו הכחולות-עמוקות להחריד, וידעתי, למרות שהוא למד בישיבה של כובעים שחורים, שעליתי על הרכבת ואין לי אפשרות לרדת ממנה. וכשהוא הציע לי, היד שלי רעדה מאימה ושמחה, משום שידעתי שהוא האחד. הוא עזר לי לבנות את הסוכה השלישית שלי, האחרונה בתור רווקה בברוקלין. היא התנודדה, אבל לא קרסה. שמרנו עליה גם בתור זוג נשוי. אך הצעיפים כבר לא קישטו את הדפנות, אלא את הראש שלי.

באותו חג סוכות ארוך לפני שנים, גיליתי שאדם יכול לנצל כל חג לשינוי עצמי. למדתי כמה כואב אבל חיוני לומר לקהילה מקסימה: אני לא כמותכם. וגיליתי שאם אני מסוגלת לבנות סוכה, אז אולי אני יכולה לבנות גם אישיות עצמית.

מתוך Tablet Magazine.

24/9/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 7 תגובות ב-7 דיונים

(7) הדסה בן חיים וינטר, 19/10/2016 12:17

יישר כח!

כתבה נפלאה. יישר כח לכותבת האמיצה ובעלת האישיות המיוחדת אני מקוה שחייה מלאים ביראת שמים ובאושר.

(6) אנונימי, 3/10/2015 11:20

בחורה כלבבי

מקסים, מקסימה.

(5) אבשלום, 29/9/2015 09:55

מרגש

(4) חיה, 28/9/2015 21:46

מקסים!!

בצאת החג עשיתי הליכה עם אחי וןתוך כדי ההליכה חשבתי לי כמה נמאס לי כבר מהרווקות הזו ומלהיות אצל אחותי או אחי עם המשפחה שהם בנו לעצמם וכמה אני כבר משתוקקת לבנות חיים משותפים עם הבן זוג שלי ולהקים משפחה משלי. וכמה רציתי סוכה החג הזה!! אבל לא הייתי מספקי אמיצה לקנות אחת כזו ולהקים אותה בשכונה. ואז חשבתי לי שאני יכולה ליצור את מציאות חיי באופן שיספק אותי וימלא אותי, אם על ידי ארוחות שישי עם חברים ומשפחה בביתי, אם על ידי הקמת קבוצת שיח בסלון שאני רוצה כבר שנה ועוד כל מיני דברים שאני חושבת לעשות זמן מה כדי לחיות מתוך שמחה ומלאות. תודה!!! המאמר שלך חיזק אותי מאוד.

(3) נעמה, 27/9/2015 09:44

וואו. מעוררת השראה!

הצג את כל התגובות

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub