לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
  • פרשת השבוע: נח
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סוכה משלג

סוכה משלג

עזובה על צלע ההר, תחת שמי הכוכבים, פחדתי, אבל חשתי מוגנת ומוקפת באהבה.

מאת

לא היו בהר מסלולים מספיק מאתגרים. זה לפחות מה שחלק מאיתנו חשבו אחרי כמה שעות של סקי במסלולים למיטיבי גלישה, שנראו כמו מסלולים למתחילים יחסית למקומות בהם היינו רגילים לגלוש. באותו אחר צהריים ערפילי וקר, נעמדנו מתחת לעצי אורן מכוסי גלדי קרח וחשבנו אם לנסות ולמצוא דרך משלנו למטה. אני לא זוכרת מי הצליח בסופו של דבר לשכנע את כל האחרים, אולם מהר מאוד כולנו התכופפנו מתחת לסרט אזהרה צהוב שנמתח בין שני עצים ענקיים, והתעלמנו מהשלט שלצידו: סכנה! אין לגלוש מעבר למסלולים המסומנים.

הגלישה הייתה מושלמת. השלג היה רך, המדרון תלול וההתרגשות של מציאת דרך משלנו, גברה על החשש מהשטח הבלתי מוכר למטה. אולם אז, בריאן, שהיה בראש הקבוצה, בלם את עצמו וקרא לעברנו.

"כולם להאט. יכול להיות שנתקענו".

הגענו אליו ובהינו במצוקים התלולים שנמצאו סנטימטרים ספורים מהמגלשיים שלנו. רוח עזה נשבה סביבנו וקולו של בריאן הדהד בין ההרים. "אולי ננסה לקפוץ למטה?" הוא צעק.

"השתגעת? נמות אם נקפוץ", אמר לו סתיו. "אין לנו מושג אם יש למטה שלג או סלעים. אף אחד לא קופץ".

היה רגע נוראי של דממה בעוד ענפי העצים מתנועעים ומשליכים פתיתי קרח זה על זה. לא ראיתם את השלט? לא ראיתם את הסרט הצהוב? הסרתי את המגלשיים וחשתי כיצד המגפיים שלי שוקעים בשלג.

"בואו נתקדם לאורך החורשה בכיוון הזה, ונראה אם נוכל למצוא דרך", הצעתי. כולם הסירו את המחליקיים והאוויר התמלא בקולות קרקוש מעורבים בפחד חסר מלים. זה קרה בתקופה לפני שנערים לקחו איתם ניידים לכל מקום; היינו לגמרי לבד. מה יהיה אם לא נצליח למצוא דרך? מה יקרה אם יהיה יותר חשוך ויותר קר? מה יהיה אם כולנו החלטנו את ההחלטה האחרונה והכי טיפשית בחיים הצעירים שלנו? מה אם לא תהיה לנו הזדמנות נוספת?

דשדשנו דרך החורשה עם המגלשיים על הכתפיים, ניסינו לנהל שיחה קלילה כדי לטשטש את החרדה שהלכה וגברה ככל שהיום התקרר. השמים התחילו להחשיך ונגמרו לנו הרעיונות והכוחות. התיישבתי מתחת לעץ, וחברתי קרן צנחה לצידי.

"עדיף שתקומו. אתן לא יכולות לשבת במזג אויר כזה. פשוט תמשיכו ללכת. קומו בנות!" קולו של סתיו נשמע במרחק אלפי מילין, למרות שהוא עמד ממש מעלינו.

"לא מסוגלות יותר", התעקשה קרן.

פניו של בריאן נפלו כשהוא ניסה לשכנע את סתיו להמשיך איתו. "נתקדם ונזעיק עזרה, אנחנו חייבים להתקדם יותר מהר".

קרן ואני ישבנו בדממה כשהרוח והשלג מסתחררים סביבנו כמו קירות כותנה רכים. הייתי מבועתת. ומה אם זהו זה? כאן, על ההר הקפוא, רק בגלל שלא בא לי להישאר על המסלולים?

"תגידי, את לא דתייה?" שאלה קרן, כשמילותיה נפלטות מפיה בהתנשפויות קפואות ומגומגמות.

הנהנתי והרמתי עיניים אל הענפים העירומים שמעלינו, השואפים לגעת בשמים הספוגים באור השקיעה.

"אז מה אומרים בזמנים כאלה?" שאלה קרן.

"קריאת שמע. סבתא שלי למדה אותי להגיד קריאת שמע בכל פעם שאני מפחדת".

"איך זה הולך?" קרן שאלה. התחלתי ללמד אותה את התפילה האהובה של שנות ילדותי, מלה אחר מלה. שיר הערש שהיה מגרש את כל צערי; המשפט ששימש עבורי עוגן בתוך עולם סוער. סביבנו התגבהו לאיטן חומות השלג, וענפי העץ שמעלינו התמלאו בגלדי קרח שגרמו להם להיראות קמורים.

"זה מזכיר לי את הסוכה שלנו", אמרתי לקרן. תיארתי לה את המחיצות של הסוכה שלנו, ואיך אנחנו יכולים לראות את הכוכבים מבעד לענפים שמעלינו, כמו אבני חן שיכולות להצית את הנשמה. דיברתי על כלי החרסינה הבוהקים, ועל הבל מרק העוף שחימם את האוויר הצונן. על הקישוטים והשירים והאורחים שהיו יושבים מכורבלים על הכיסאות המתקפלים. סיפרתי איך אור הירח היה יוצר נצנוצים כסופים, ואיך בחלק מהלילות הרוח הייתה מטלטלת את מפת השולחן הלבנה כמו ענן מלכותי המשנה את צורתו.

"יש לך מזל, הלוואי שאני הייתי רואה סוכה", אמרה קרן, כשקולה נחלש. אולם המלים שלה הדהדו בתוכי. יש לי מזל. חיי התברכו במקלט לנשמה. שנה אחרי שנה, חשתי בחיבוקו האוהב של אלוקים כשהוא החזיק אותי שם, והראה לי שהוא שמח שחזרתי שוב אל ארמונו שנבנה מכוכבים ואור ירח ומפה מיטלטלת. הכרתי את נחמתה של האמונה שמקיפה אותי מכל עבריי. חשתי בהנאה של להיות חבוקה ומוקפת באהבתו חסרת התנאים של אלוקים. לא משנה כמה הרחקתי מהמסלול, הוא תמיד הזמין אותי שוב להיכנס. קשר פנימי, בכל שנה, עזבתי מאחורי את כל המקומות החמקמקים והמאכזבים, רחצתי ביופיה של האמת, עטופה בטהרתה של ההגנה המקבלת של הסוכה.

הבטתי בקרח שמנצנץ על ענפי העצים שמעליי ובקירות השלג מסביבי, והרגשתי שהוא מגן עלי גם עכשיו. עם כל הסוכות שהכרתי בחיי ושאי פעם אכיר. עם מילות קריאת השמע שעולות באויר מעלי. ועם קולות העזרה שנשמעו ככל שפסיעות הרגליים התקרבו. סתיו ובריאן מצאו את סיירת הסקי. וכשהכוכבים הראשונים הציצו מבין הענפים שמעלינו, יכולנו לשמוע את קולותיהם הקרבים.

אני עדיין יכולה לשמוע את הד קריאת השמע שעלה והתנשא מעל ומעבר לשתינו באותו יום קפוא. שנה אחרי שנה כשאני יושבת בסוכה, אני זוכרת כמה טוב לי. שוב התקבלתי בברכה בארמונו הבנוי מכוכבים, אור ירח ואהבה שאין כמותה. הוא שמר עלי, בסוכה העשויה משלג.

5/10/2014

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub