לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




סוכת שלום

סוכת שלום

למצוא שלווה תחת הכוכבים.

מאת

וורן באפט אומר שעברנו 'פרל הארבור כלכלי'. קראנו על 'צונאמי כלכלי'; 'משבר לכל החיים'; או 'שפל השפלים'. אני מסתכלת על העיתון והוא צועק אליי: "אבטלה, נדודי שינה, ייאוש".

"אני רווק, ההורים שלי נפטרו, לכן אני מפחד ממה שיקרה אם אני לא אמצא עבודה בחודשים הקרובים... הדבר שאיתו הכי הזדהיתי – העבודה שלי – השאיר אותי בהרגשה שאני אבוד."

התחלנו להגדיר את עצמנו דרך העבודות וחשבונות הבנק שלנו, וכשאלה נעלמים, אנחנו מרגישים כאילו העצמיות שלנו נעלמת יחד איתם. אנחנו חיים בחברה בה ערך נכסינו החומריים מושווה לערכנו העצמי.

המאמר המשיך וסיפר שעל פי סקר שנערך בין מובטלים, הייאוש מכרסם בחייהם של רוב הנשאלים.

77% אומרים שהם לחוצים.
68% מדוכאים.
61% חסרי אונים.
55% כועסים.
54% מיואשים.

אנחנו חיים בזמנים מאתגרים במיוחד. אם אתם עצמכם לא מודאגים, אתם ודאי מכירים מישהו שכן מודאג. אנשים שמעולם לא היו צריכים לחשוב פעמיים, שוקלים אילו מוצרי מזון לקנות ונמנעים מחופשות, ביגוד חדש וארוחות מחוץ לבית. חברות גבייה מתקשרות לגבי חובות בכרטיס האשראי או תשלומי משכנתאות שלא שולמו. הוצאות ההשכלה מצטברות והורים נשארים ערים בלילה, בלי לדעת איך יצליחו להתמודד עם הכל. אנחנו צופים בהרס אישי, והמראות הללו קשים מלהכיל.

באין שלווה

איפה אפשר בכלל למצוא שלווה?

סוג נוסף של סבל מכרסם בבתים – כשבני זוג חיים במריבה, כשאנחנו הולמים זה בזה במילים צורבות או בשתיקות ארוכות, אנחנו יוצרים בקיעים עמוקים בחיי הנישואין שלנו. זוהי מלחמה מסוג שלעולם אין בו מנצחים - רק מפסידים. רגשות מזיקים בבתים שלנו, מחריבים את כל הקדוש והיקר שבהם. האורות בתוכם כבים.

סלובי היקרה, קשה לי להירדם. בעלי לא מדבר איתי. הוא מתעלם ממני מול הילדים או פונה אלי דרכם. היה לנו ריב גדול. אני אפילו לא זוכרת כבר על מה. אני כל כך מודאגת. תעזרי לי.

אנחנו מבקשים הרבה יותר מעבודה או שינה טובה בלילה - אנחנו מבקשים שלווה, או כמו שאומרים 'מנוחת הנפש'. אבל בעולם הקשה הזה, האם אפשר בכלל למצוא את אותה השלווה?

חיבוק רוחני

כל כך פשוט להרים ידיים ולומר, "זה מה יש", אבל אנחנו היהודים אף פעם לא מתייאשים. אנחנו לעולם לא מאבדים תקווה. בתוך כל אחד ואחד מאיתנו מהבהב אור, ניצוץ שלעולם אינו כבה. וכשאנחנו מדליקים את נרות השבת והחג, אנחנו מכניסים לחיינו ברכה ואור, למרות שאולי נראה לנו כאילו אנחנו חיים בלילה האפל ביותר. כידוע, אורו הבוהק של השחר מפציע רק כשהלילה נראה ארוך ואפל.

עם האמונה הזאת בלב, אנחנו מוכנים להיכנס לסוכה ולשכון בחסות הא-ל. התורה מורה לנו לעזוב את בתי הקבע שלנו למשך שבוע אחד, ולעבור לגור בדירות ארעי. אנחנו אוכלים בסוכה, מדברים בסוכה, קוראים בסוכה ולרוב אף ישנים בסוכה. גם אם נוח לנו בסוכה, אנחנו עדיין לא שוכחים לגמרי שהמגורים בה רק זמניים. ופתאום אנחנו מבינים! העולם הזה הוא רק דירת ארעי.

שום דבר לא נשאר לנצח. אנחנו רק אורחים כאן, לא יותר מעוברי אורח

כשאנחנו עוסקים בבחינת הביטחון הרוחני שלנו, הביטחון הגשמי נשכח מאחור. הסוכה מחליפה את הבתים שלנו, ואנחנו קולטים שהכל זמני. שום דבר לא נשאר לנצח. אנחנו רק אורחים כאן, לא יותר מעוברי אורח.

וכל הדברים האלה שנראו לנו כל כך חשובים? הדברים שכל כך השתוקקנו אליהם ושהאמנו שאנחנו לא מסוגלים לחיות בלעדיהם? מסך הפלזמה הענק, ספת העור בסלון, הסוודר והנעליים שהיינו פשוט מוכרחים? נחשו מה? הם כבר לא חשובים.

בדירת ארעי זאת אנחנו נאלצים לשאול שאלות שיכולות לשנות את החיים: "למה אני מקדיש את חיי? בלי מה אני באמת לא יכול לחיות? מה קורה כשאני נפרד מרכושי? מה נשאר ממני?" אנחנו נאלצים לעמוד מול עצמנו ולשאול: "מי אני?"

"האם אני לא גדול בהרבה מסכום הכסף שאני מרוויח ומסוג המכונית בה אני נוהג?"

חברה אמריקאית שלי בילתה קיץ בירושלים. היא גרה עם משפחה בדירה הקטנה שלהם, ונהנתה מכל רגע ורגע. לראשונה בחייה היא למדה תורה והשקיעה את עצמה ביהדות. כאשר היא חזרה לדירה שלה בארה"ב, היא לא יכלה להאמין כמה זמן היא הקדישה לבחירת גוון רצפת העץ שלה ולחידוש המטבח הענק.

"מה העסיק אותי כל כך הרבה? כמה זמן הקדשתי לשטויות? מי בכלל צריך את כל זה? השקעתי את עצמי בגוף והתעלמתי מהנשמה."

וכשאנחנו יושבים בסוכה תחת שמי הכוכבים, אנחנו מבינים שנכסים אינם מביאים שלווה. שהחיים בעולם הזה זמניים, ושלעולם לא נמצא את מנוחת הנפש בדברים בני חלוף. אנחנו מצליחים להבין שרק חיים מתוך מטרה הם שיוכלו להביא לנו את תחושת השלווה הנצחית.

מה נחשב באמת

אנחנו יושבים בסוכה מוקפים במשפחה ובחברים, וכשאנחנו מתבוננים סביב, אנחנו קולטים את השורה האחרונה – זה מה שחשוב בחיים. כאן מונח ההמשך, וכל השאר פשוט לא משנה.

הריב שלך עם בעלך מי יוריד את האשפה או הויכוח שלך עם אשתך, למה היא שכחה להחזיר את החליפה שלך מהניקוי היבש, פשוט לא שווים את זה. למה לפגוע בבני אדם שאנחנו אוהבים?

על פי ההלכה, חייבים להיות בסוכה לפחות שלושה דפנות. כאילו שאלוקים כורך את זרועו סביבנו, ומאמץ אותנו בחיבוק. בואו, צאו מהבתים שלכם ומכל הדאגות שבתוכם. אף פעם אל תפסיקו להאמין. אף פעם אל תתייאשו. יש סיבה מדוע אתם כאן. חשבו על המורשת שלכם, מטרת הרגעים שלכם כאן בעולם הזה.

יש תפילה מקסימה שנוהגים לומר כשנכנסים לסוכה: "יהי רצון מלפניך, ה' אלוקי ואלוקי אבותי, שתשרה שכינתך בינינו ותפרוש עלינו סוכת שלומך..."

היכנסו לסוכת השלום שלכם, ובכל יום, כשאתם יושבים בין דפנותיה, קחו רגע, והביטו סביב. ראו את הברכה שמקיפה אתכם. הגדירו את משימתכם; חפשו אחר מטרה אמיתית בחייכם.

כולנו קיבלנו כלים כדי לממש את המשימה האישית שלנו. לא כדי לצבור רכוש או לחיות עבור הנאות חולפות. הסוכה שלנו עוזרת לנו להתמקד בדברים הנצחיים, במטרות הרוחניות שלנו. היא עוזרת לנו להתמקד בברכות ובהנאות שמונחות ממש מול עינינו. ופתאום אנחנו מצליחים להבחין בתחושת השלווה והשלום שחמקה מאיתנו זמן כה רב.

וכשהחג נגמר, אל תשכחו את החיבוק שקיבלתם בסוכה המלאה בשכינת הא-ל. היאחזו בסוכת השלום שלכם והניחו לה להוביל אתכם במסעכם דרך השנה.

19/9/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אנונימי, 29/9/2010 20:53

מקסים וכל כך כל כך נ כ ו ן!!!

מקסים וכל כך נכון!!!!

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub