לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הדרך אל הר סיני

הדרך אל הר סיני

שלושת התנאים המוקדמים לקבלת התורה: שקדנות, ענווה ואחדות.

מאת

בשני הפסוקים הראשונים בקריאת התורה של חג השבועות, מתוארת הגעתו של עם ישראל להר סיני לקבלת התורה. כל אחד משני פסוקים אלה מעורר כל כך הרבה קושיות בולטות, שהמדרש וכל המפרשים הקלאסיים חשו שחייבת להיות בהם משמעות עמוקה יותר מזאת הנראית על פני השטח.

"בַּחדֶשׁ הַשְּׁלִישִׁי לְצֵאת בְּנֵי-יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, בַּיּוֹם הַזֶּה, בָּאוּ מִדְבַּר סִינָי.

וַיִּסְעוּ מֵרְפִידִים, וַיָּבאוּ מִדְבַּר סִינַי, וַיַּחֲנוּ, בַּמִּדְבָּר. וַיִּחַן שָׁם יִשְׂרָאֵל, נֶגֶד הָהָר."
(שמות יט, א-ב)

ראשית, מובן שסדר הדברים בפסוקים האלה משונה. בפסוק הראשון נאמר לנו שבני ישראל הגיעו למדבר סיני, ובפסוק השני נאמר לנו שהם עזבו את רפידים. לכאורה היינו אומרים ובצדק, שאילו התורה הייתה רוצה לתאר את מסעותיהם או את מסלול ההליכה שלהם, אז היא הייתה צריכה לכתוב קודם שהם נסעו מרפידים ורק אחר כך שהם הגיעו למדבר סיני. מדוע אם כן חרגה התורה מהסדר הכרונולוגי של האירועים?

הבה נמשיך ונבחן את הפסוק השני. התיאור בפסוק זה חוזר על עצמו, בצורה מאוד לא אופיינית לתורה. נאמר לנו: "ויסעו מרפידים; ויבואו הר סיני; ויחנו במדבר; ויחן שם... כנגד ההר". אילו היה מדובר בתיאור פשוט של ההתקדמות הפיזית שלהם אל הר סיני, האם לא היה פשוט וברור יותר אילו התורה הייתה כותבת שהם חנו במדבר כנגד ההר? החזרה על השורש ח.נ.ה מיותרת לכאורה, ולכן דורשת הסבר.

הייתי רוצה להציג בפניכם את פירושו המדהים של רבנו חיים בן עטר בספרו "אור החיים".

הפסוק השני אינו בא לתאר את מסעם הפיזי, אלא את מסעם הרוחני

הרב מסביר שלמעשה מסעם של בני ישראל אל הר סיני מסוכם כבר בפסוק הראשון. בני ישראל הגיעו לסיני בחודש השלישי מיציאתם ממצרים. הפסוק השני אינו בא לתאר את מסעם הפיזי, אלא את מסעם הרוחני או את השינוי הרוחני שעבר עליהם עד שיכלו לקבל את התורה.

בעל האור החיים מנתח את המסלול שהיה על בני ישראל לעבור, ומסיק שקיימים שלושה מאפיינים חיוניים שבני אדם צריכים להשיג, לפני שיהיו ראויים וכשירים לקבל את התורה ולשמור עליה. שלושת המאפיינים או התנאים המוקדמים הם: שקדנות, ענווה ואחדות.

שקדנות

לשם המקום רפידים, קיימת משמעות מיוחדת בספרות המדרש. רבותינו מסבירים (סנהדרין, ק"ו ע"א) שהשם רפידים נגזר מלשון רָפֶה, חלש, והוא נקרא כך משום שרפו ידיהם של ישראל מהמצוות והם הפכו עצלים בלימוד התורה ובדקדוק שמירת המצוות. עצלות ורפיון אינם עומדים בקנה אחד עם השגת התורה. לכן, התנאי הראשון שהיה חייב להתקיים בהם הוא עזיבת רפידים וכל מה שהוא מייצג, לפני שיוכלו לבוא אל הר סיני.

שימו לב שרבותינו לא אומרים שהם לא שמרו את המצוות. למעשה, הם אכן שמרו אותן, אלא שהם עשו זאת מתוך רפיון.

כולנו יכולים לזהות תחומים שבהם היינו יכולים להיות חזקים יותר, הן כפרטים והן כציבור. אנחנו שומרים את כלל מצוות השבת, אבל האם אנחנו מפגינים כוח ונחישות? האם אנחנו מקפידים להימנע מפעילויות שמתאימות לימות השבוע, אבל לא לשבת? האם אנחנו מדברים בצורה שונה בשבת? האם המחשבות שלנו שונות בשבת?

יתכן שהרפיון שאנו מפגינים נובע מאי הצלחתנו להבין את ערך התורה. לכן, לפני שפרטי התורה נחשפים לבני ישראל, אלוקים אומר:

"וְעַתָּה, אִם-שָׁמוֹעַ תִּשְׁמְעוּ בְּקולִי, וּשְׁמַרְתֶּם אֶת בְּרִיתִי..." (שמות י"ט ה'). לא מספיק לקיים את המצוות; אנחנו חייבים להבין שאנחנו שומרים על ברית אדירה. שמירת מצוות התורה היא הבסיס לכל מערכת היחסים בין אלוקים לעם ישראל.

די מהדת הדלילה שמכונה רפידים - אנחנו חייבים להכיר בכך שאנחנו שומרי הברית.

ענווה

התנאי השני כפי שהוא מוצג בפסוק, מבוטא במילים: "ויחנו במדבר". מהי משמעותו של שלב זה במסע הרוחני?

למדבר, על שטחיו הנרחבים, ריקנותו וגודלו, קיימת השפעה פסיכולוגית עזה על בני האדם. המדבר מעורר באדם את תחושת אפסותו, את חוסר המשמעות שלו – רגש שמביא לענווה, אשר מהווה תנאי הכרחי נוסף לקבלת התורה ושמירה עליה. עם ישראל היה צריך ללמוד ענווה מחוויית השהיה במדבר הפתוח.

במדבר הפתוח, התגובה הטבעית היא לחוש כמה קטנים וחסרי משמעות אנחנו

במדבר הפתוח, לא סביר שנחשוב או נאמר: "מעניין מאוד, אבל אני בנקאי השקעות או נוירו-כירורג מוכשר או פסנתרנית מעולה", אלא, התגובה הפסיכולוגית הטבעית היא לחוש כמה קטנים וחסרי משמעות אנחנו. חוקיה והוראותיה של התורה, אומר לנו האור החיים, לא יוכלו להישמר ולהתקיים אצל אנשים שחסרה להם מידת הענווה.

זה לא שיש הרבה דברים חשובים בחיים והתורה היא אחד מהם, אלא שהתורה חייבת להיות מרכז הווייתנו. התורה היא המשימה שלנו והיא הסיבה לקיומנו - זוהי צורת החשיבה שמתעוררת מהשהיה במדבר.

אחדות

לסיום, התנאי השלישי לשמירת התורה הוא אחדות. מושג זה של אחדות מתגלה בביטוי "ויחן שם ישראל". הפועל ויחן לא נכתב ברבים (ויחנו) אלא ביחיד. בני ישראל חנו כיחידה אחת מלוכדת.

אחדות יהודית היא דבר הכרחי. בני ישראל היו חייבים להיות מחוברים זה לזה, להתלכד יחד, לפעול יחד, לשמוח יחד. קבלה ושמירה מוצלחת של התורה, אינה מגיעה מתוך התנהגות ותפישה עצמית כאילו אנחנו מורכבים ממחנות רבים. למרבה האירוניה והעצב, זה בדיוק מה שמאפיין את היהודים היום - אנחנו מהמחנה הזה, והם שייכים למחנה האחר.

אילו יכולנו רק להפנים את המסר הזה בליבנו, כמפורש על ידי האור החיים.

כוח והתמדה בשמירת המצוות, תחושת ענווה עמוקה משום שאין לנו שום משמעות בלי התורה, ולבסוף, מחויבות לאחדות יהודית – אז, ורק אז, נהיה מוכנים לקבל את התורה.

*מובא ברשות מתוך: Rejoice in Your Festivals: Penetrating Insights into Pesach, Shavuot and Sukkot, מאת הרב צבי דב קנוטופסקי – הוצאת אורים.

16/5/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 3 תגובות ב-3 דיונים

(3) אנונימי, 14/5/2013 15:06

תודה רבה.

(2) אסף, 17/5/2010 10:42

אמן סלע,יהי רצון!!!

מי יתן והמשפט האחרון יתקיים,ועוד בדורנו,אמן!!!

(1) שירה, 16/5/2010 13:07

מדהים!

תודה רבה. החכמתי.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub