לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




שבועות: נקודת ההשקה בין א-לוהים לאדם

שבועות: נקודת ההשקה בין א-לוהים לאדם

כיצד חג השבועות, על משמעויותיו המקבילות, מתאר את הקשר בין אינסופיותו של הא-ל לבחירתו החופשית של האדם.

מאת

חגי ישראל נושאים רבדים שונים של משמעות, המתקיימים באופן מקביל זה לזה.

מבחינה היסטורית, פסח נחגג לזכר לידתו של עם ישראל, שבועות לזכר מתן תורה וסוכות לזכר מסעות עם ישראל במדבר בדרכם לארץ ישראל.

התורה קובעת גם שלב מסוים במחזור החקלאי לכל חג. פסח הוא זמן תחילת הבשלת התבואה, שבועות- זמן הקציר, וסוכות זמן איסוף התבואה לממגורות.

בנוסף, לכל אחד מהחגים יש גם שם המתייחס למצוות מסוימות הקשורות אליו. פסח הוא חג המצות, סוכות נקרא על שם הסוכות שאנו בונים ושבועות הוא חג הביכורים – קרבן ראשית הפירות.

אין קושי למצוא התאמה בין הקווים המקבילים השונים בסוכות ובפסח. פסח הוא זמן לידתו של עם ישראל, וכזאת היא ראשית הבשלת הדגן. סוכות הוא הליכתו של עם ישראל לעבר מטרתו הסופית - ארץ ישראל. דבר שמקביל לאיסוף הסופי של הדגן ל'ביתו', כלומר לממגורות.

כיצד שלב הביניים של קציר החיטים מתאים למתן תורה?

אולם, במבט שטחי לא נראה שמצויה התאמה כזאת בין המקבילים בחג השבועות. כיצד שלב הביניים של קציר החיטים מתאים למתן תורה? מה ההקבלה? ואיזו איכות ייחודית נמצאת בפעולת קציר החיטים שהופכת אותה לדימוי מתאים לשבועות?

כדי להבין את איכותו הייחודית של רגע זה במחזור החקלאי, עלינו לגעת בנושאים התיאולוגיים של ידיעת הכל הא-לוהית, מול הבחירה החופשית של האדם.

היהדות דורשת מאיתנו לחוש בו זמנית גם אחריות אישית ברורה, וגם הכרה בשלמות הא-לוהית. אנחנו מצווים לפעול תמיד בצורה הטובה ביותר שביכולתנו, כאילו הכל תלוי בנו, ועם זאת אנחנו מתפללים לא-לוהים מתוך הכרה ברורה במוגבלות האנושית. אנחנו חייבים למצות את עצמנו ככל האפשר, אבל לעולם לא לשכוח את כל יכולתו של הא-ל.

אילו האדם היה צריך לחיות רק מתוך תחושת אינסופיותו של הא-ל, הוא היה משתמט מחובותיו, מאמץ גישה פטליסטית של "בשביל מה בכלל לטרוח...", ולא משיג כלום. מצד שני, אילו הוא היה רואה רק את היכולות של עצמו, הוא היה עלול להפוך לגאוותן ואנוכי. בדרך כלל התוצאה הסופית נקבעת על פי נטייתנו הרגשית לכיוון האחד או השני, בהתאם לנסיבות הספציפיות.

פרדוקס זה הוא אחת הסוגיות התיאולוגיות המוכרות, שעוסקת בבחירה חופשית מול א-לוהים יודע כל. בכל דרך שבה נבחר ליישב סוגיה זאת באופן מושכל, ברמה הפרקטית נמשיך לחיות עם שתי ההבנות כאמת, כשכל אחת משמשת במקום המתאים לה.

הפיצול הזה במוטל עלינו – לקבל את האחריות האישית ויחד עם זאת להאמין שהכל מא-לוהים – בא לידי ביטוי בצורה ברורה במיוחד במעגל הצמיחה החקלאי. מרגע הזריעה ועד לקציר, רק א-לוהים אחראי על צמיחת הדגן. פעולת "קציר החיטים" אם כן, מתחילה את חלקו של האדם בעיבודו: דיש, זרייה, ברירה, טחינה וכו'. מעשיו של האדם הם שמכשירים את הדגן לאכילה.

בנקודת המפגש הקריטית של המגל עם הגבעול, עוברת החיטה מתחום ההשגחה הא-לוהית, לתחום האחריות והיכולת האנושית.

גשר דומה בין שתי הרשויות בא לידי ביטוי ברגע נתינת התורה. לפני שהתורה ירדה משמים, העולם שיקף את הא-ל, שהיה הבורא והאדון היחיד. חכמינו ציינו שמספר הדורות שחלפו מבריאת העולם עד למתן התורה היה 26, כמו ערכו הגימטרי של השם המפורש (שמשמעותו הרוחנית היא חסד). מספר זה מעיד על כך שכל הדורות הללו התקיימו אך ורק בחסד הבורא. לא הייתה להם משימה ברורה, שתאפשר להתייחס אליהם כאל חיים בזכות מעשיהם.

אולם, ברגע שהתורה ניתנה לעם ישראל, האדם קיבל תפקיד. הוא הפך אחראי על שמירת התורה ועל עמידה בתפישה המוסרית שלה. ביכולתו לבנות או להחריב את העולם.

גם בתיאור הבריאה נמצא רמז לתפקיד שיוטל על האדם. היום הששי בבריאה מנוסח בצורה שמרמזת על הששה בסיוון – יום מתן תורה. חכמינו מסבירים שא-לוהים ברא את העולם על תנאי שהאדם יקבל את התורה בעתיד. אמנם א-לוהים ברא את כל העולם, אבל סיבת קיומו הייתה תלויה באדם.

השילוב הזה של א-לוהים ואדם נכון בהתייחס לכל הישגי רוחני, אבל מחובר במיוחד למקור, כשלומדים את התורה עצמה. אין דבר הקרוב לתחושת עצמיותו של האדם יותר מהיכולת שלו לחשוב ולהבין. ובכל זאת, כשאנחנו לומדים תורה אנחנו צריכים לשמור על מודעות מלאה לשתי האמיתות גם יחד. לא יכולים לומר לנו ללמוד את דברי הא-ל, אלא אם אנחנו מאמינים ומשוכנעים מעל לכל ספק שהרעיונות שאנחנו מתאמצים להבין הם חוכמתו העילאית. ועם זאת, אם אנחנו לא מכילים אותם היטב בתפישתנו ומבינים אותם במילים שלנו ובשכל שלנו, עדיין לא מילאנו את מצוות לימוד התורה. אם דבריו של א-לוהים לא הופכים להיות המילים האישיות שלנו, עדיין לא קיבלנו את התורה.

ביד אחת אנחנו אוחזים את גבעול החסד הא-לוהי, ובשנייה את מגל ההשתדלות האנושית

זהו אם כן הודו של חג השבועות. זה היום שבו א-לוהים העביר את התורה לאדם, והאדם הפך כביכול לנושא האחריות לקיומו של העולם. העולם יקום או ייפול על פי הישגיו של האדם, במקום על טהרת חסדו של הבורא. זו הסיבה שבשלה קציר החיטים נבחר בתור הרגע המתאים לציון חג השבועות. ביד אחת אנחנו אוחזים בגבעול החסד הא-לוהי, ובשנייה במגל ההשתדלות האנושית.

יתרה על כך, א-לוהים נתן לנו הזדמנות להיות חלק מחוכמתו, כך שאותו רעיון שייך הן לא-לוהים והן לאדם, באותו זמן.

כמה מתאים חג זה להביא את ביכורי פירותינו לא-לוהים, בזמן שבית המקדש קיים. כשהפירות עדיין צומחים, ברור לכולם שהם בידי הא-ל; אין צורך להפגין בשלב זה את המודעות שלנו לכך שכל השפע שלנו הוא מתת הא-ל. לעומת זאת, אילו היינו ממתינים זמן רב אחרי הקציר, ודאי היינו מתרגלים לרעיון שהשפע 'שלנו', וההודיה לא-לוהים הייתה הופכת שטחית ומאוחרת.

הרגע המדויק שבו המגל פוגש בחיטה – ב"קציר החיטים" - הוא הרגע שבו אנחנו עומדים בנקודת ההשקה של שני הכוחות האלה, ושאנחנו יכולים לבטא בצורה הטובה ביותר את הכרת התודה שלנו. אנחנו מכירים גם באחריות האנושית וגם בחסד הא-לוהי - באותו זמן בדיוק, ומבינים באמת שאפילו פרי עמלו של האדם שייך בסופו של דבר לא-לוהים.

נשתדל אם כן לחגוג את לימוד הלילה בשבועות, באותה רוח שבה הוא ניתן. נלמד תורה מתוך ההבנה שרק אנחנו יכולים להבחין בין טוב לרע, ושאם לא נפעיל את העולם כראוי, אף אחד לא יעשה זאת במקומנו. יהי רצון שנלמד את דברי התורה מתוך ענווה ראויה שכל מאמצינו השכליים אמנם קיימים, אולם רק כדי להבין את קצה קצֵהָ של חוכמת הא-ל האינסופית.

16/5/2010

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub