"אני לא מבין איך אדם מכובד כמוהו יכול להתנהג בצורה כזאת? לקחת את עצמו, עם אשתו ושני בניו, לממש את הנכסים ולברוח! וכל זה דווקא בזמן של רעב גדול!" התלונן ראובן.

ידידו שמעון, ניסה ללמד זכות על אלימלך. "כולנו יודעים שאלימלך הוא תלמיד חכם (מלומד בתורה) ושהוא גם נדיב ידוע. ב'כינוסים השנתיים' עבור כל עניין בעל ערך, הוא תמיד התחייב לתרומות נכבדות. תאר לעצמך באיזה מצב הוא היה, כל העניים לא הפסיקו להפריע לו, הוא לא יכול היה למצוא אפילו רגע אחד של מנוחה – נראה לי שזה מה שגרם לו לעזוב. מבוקר עד ערב, בבית ובבית המדרש, הם התחננו לתמיכה, עד שהוא לא יכול היה לסבול את זה יותר. האם אתה באמת יכול להאשים אותו?"

"אבל משפחות גוועות ברעב," ענה לו ראובן, "איזו אפשרות אחרת הייתה להם חוץ מלהפציר בטוב שבאחיהם?"

שמעון ענה: "ההלכה קובעת, שמצווה שיכולה להיעשות על ידי אחרים אינה פוטרת מחובת לימוד התורה. אלימלך רצה ללמוד תורה בלי הפרעות, אז הוא ברח לשדות מואב, הרחק מההשפעה הרעה של הערים הגדולות והשאיר את מצוות הצדקה לאחרים. ה' יסלח לו!"

הקדמה

מגילת רות נקראת בחג השבועות, יום השנה ללידתו (ולפטירתו) של דוד המלך. המגילה פורשת את סיפורה של גויה חשובה, שהצטרפה אל העם היהודי ושמצאצאיה יצא דוד המלך.

קשר נוסף בין חג השבועות לבין סיפורה של רות, הוא "קבלת התורה" – האופן בו קבלה רות את התורה, על כל פרטיה ודקדוקיה ובהתמסרות מוחלטת. בשבועות אנחנו חוזרים וחווים מחדש את מעמד הר סיני, אשר בו קבל עם ישראל כולו את התורה.

ובנוסף, הרקע לסיפור מתנהל בימי הקציר, בדיוק הזמן בו מתקיים חג השבועות.

פרק ראשון – ימי שפוט השופטים

"ויהי בימי שפוט השופטים" (רות א',א'). משמעותו הפשוטה של הפסוק היא, "כאשר שפטו השופטים". אולם, חז"ל פרשו את כפל הלשון כ"הימים בהם שפטו את השופטים!"

תקופת השופטים בישראל, אשר נמשכה למעלה מ-300 שנים (לפני תקופת המלכים), הייתה מיוחדת בהיסטוריה האנושית. השופט מונה על פי הסכמה כללית (לא בבחירות) והוא זה שהחליט בעניינים אישים וציבוריים וקבע את המדיניות הלאומית.

למרות זאת, לא היו לשופט אמצעים לכפות את החלטותיו. לא עמדו לרשותו כוחות משטרה או צבא (אשר נבנה באותם ימים על בסיס התנדבותי לחלוטין, כאשר נוצר צורך בגיוסו לשם מלחמה). האומה כולה פעלה בשיטה של אמון הדדי, במשך למעלה מ-300 שנה!

שני אירועים בתוך למעלה מ - 300 שנה, הם הישג לא רע בכלל.

אף על פי כן, אנחנו מוצאים בספר השופטים, שני משברים לאומיים המיוחסים לעובדה, שבאותה תקופה "אין מלך בישראל". מה שרומז על כך, שאילו הייתה מונרכיה בעלת סמכות ועוצמה, היו אירועים אלה עשויים להימנע. ובכל זאת, שני אירועים בתוך למעלה מ-300 שנה, הם הישג לא רע בכלל. מה יקרה בתל-אביב של ימינו, אם לא תפעל בה משטרה ליום אחד בלבד? ומה קורה בה יחד עם כל הפעילות המשטרתית...? (ע"פ דבריו של רבי אביגדור מילר)

תחילת סיפור מגילת רות, מתרחש בתקופה שבין השופטים, בזמן שלא הייתה בו סמכות. העניים היוו איום על העשירים, שחששו להתרושש ולא היה מי שימנע זאת. ייתכן שזו הייתה הסיבה, שגרמה לאלימלך להיבהל ולעזוב את הארץ.

הרעב

"ויהי רעב בארץ, וילך איש מבית לחם יהודה (מרכז החיים היהודי לפני ירושלים) לגור (באופן זמני) בשדי מואב (שקט ושלווה), הוא ואשתו ושני בניו." (רות א',א'). הוא היה המחליט ואשתו ובניו קבלו את החלטתו בלית ברירה.

"ושם האיש אלימלך (המשפחה המיוחסת של יהודה) "ושם אשתו נעמי (מלשון נועם, הייתה מפורסמת במעשי החסד שלה) ושם שני בניו מחלון (כמו חולי) וכליון (סוף וכליה)", שמות המסמלים את מה שקרה להם בסופו של דבר...

"...ויבואו שדי מואב ויהיו שם" (א',ב'). קל מאוד לעזוב את ארץ ישראל לטובת הגולה – עולים על המטוס ומגיעים. לחזור אחר כך, הרבה יותר קשה!

מותו של אלימלך

אף על פי שלאלימלך היו הרבה תירוצים לעזיבתו את ארץ-ישראל, בעיני ה' הוא היה אשם בכך, שנטש את העם בזמן של צורך ומכיוון שהתנהגותו גרמה ל"חילול שמו של הקב"ה" (ככה מתנהג תלמיד חכם?!), הוא נענש במיתה מוקדמת.

נשואי תערובת

עם מותו של אלימלך, הייתה צריכה נעמי האלמנה לחזור מייד לישראל. אבל היא נשארה "כתיירת" במשך 10 שנים נוספות! ללא ידו המכוונת והמשגיחה של אביהם ומתוך היעדר נשים יהודיות בסביבתם, נשאו הבנים נשים מקומיות – ערפה ורות, בנותיו של עגלון מלך מואב. גם נישואין אלה נחשבו כעלבון לעם היהודי ושני האחים "זכו לטיפול" מן האלוקים.

שאלה: האם ערפה ורות התגיירו כראוי או לא? אם לא, הרי הן מעולם לא היו נשואות על פי הדין, אם כן מדוע מתייחסים אל רות כאלמנתו של מחלון וכיורשת שדותיו בהמשך המגילה? ואם הן התגיירו כהלכה, מדוע משכנעת אותן נעמי לשוב אל עמן עובד האלילים?

תשובה: על פי המפרשים, שתי הנשים אכן עברו גיור כראוי, אולם תוקפו של הגיור תלוי במידת כנותו של המתגייר. אם הן היו חוזרות הביתה (כפי שאכן עשתה ערפה), היה מתגלה, שהן מעולם לא קבלו באמת את הדת היהודית ואילו הן היו נשארות (כפי שבחרה לעשות רות), המעשה היה מוכיח, שהגיור אכן נעשה בלב שלם ושהן אכן אלמנות לבעליהן על פי הדין.

קודם הולך הכסף

הקב"ה שולח הודעות אזהרה בתחילה. אלימלך ובניו איבדו את כל עושרם, על מנת לעורר אותם להתחרט, אבל, כמה חבל, ללא הצלחה! "וימת אלימלך איש נעמי" (א',ג'). היא כבר לא הייתה אשתו של המיליונר החשוב, אלא הוא היה מוכר כ"בעלה של נעמי", שהייתה מפורסמת במעשיה הטובים (מלבי"ם).

כשמתו שני בניה, לא היה אפילו כסף לתכריכים עבור קבורתם והנסיכות ערפה ורות, היו צריכות לשלם עבור הוצאות הקבורה של בעליהן! מפלה כלכלית זו הייתה התוצאה הישירה, לסטייה מהזרם המרכזי של היהדות (מדרש).

נעמי דוחה את כלותיה

רקע: דרך שקטה בשדות מואב, שלוש נשים בוכות, ההיסטוריה היהודית בהתהוותה...

נעמי נמצאת בדרכה חזרה אל ארץ ישראל, מלווה בשתי כלותיה. נעמי ציפתה שהן ישובו למואב והופתעה לגלות, שהן ממשיכות יחד איתה. היא מנסה לשכנע אותן לחזור לבתיהן: "ותאמר נעמי לשתי כלותיה – לכנה שובנה אישה לבית אימה. יעשה ה' עמכם חסד כאשר עשיתם עם המתים ועמדי. יתן ה' לכם ומצאן מנוחה אישה בית אישהּ..." (א',ח'-ט').

נעמי אומרת לכלותיה לחזור אל אימותיהן ובו בזמן מייעצת להן, שאם הן באמת רוצות במנוחה, עליהן לשוב למואב ולהינשא בשנית.

שאלה: האם אין בבית האם מנוחה רבה יותר מאשר בבית מלא בילדים ובכל מה שבית כזה דורש?

תשובה: נעמי לא התכוונה למנוחה גשמית, שאותה הרבה יותר קל למצוא בבית האם, אלא היא מתייחסת למנוחת הנפש – לשלווה הפנימית, שאישה חווה באופן מלא יותר כאשר יש לה משפחה.

מכיוון שבשלב זה אין להן מניעים נוספים, כל בית דין יהודי היה מקבל אותן כגרות אמיתיות.

"ותאמרנה לה – כי איתך נשוב לעמך" (א',י'). ניסיונה הראשון של נעמי נדחה, רות וערפה רוצות בכנות להישאר עם העם היהודי. מכיוון שבשלב זה אין להן מניעים נוספים, כל בית דין יהודי היה מקבל אותן כגרות אמיתיות ללא כל ניסיון נוסף להניא אותן מהחלטתן. בכל אופן "הרבנית" נעמי עדיין לא מוותרת. "שובנה בנותי! לכן כי זקנתי מהיות לאיש, כי אמרתי יש לי תקווה גם הייתי הלילה לאיש וגם ילדתי בנים. הלהן תשברנה עד אשר יגדלו? הלהן תעגנה לבלתי היות לאיש? אל בנותי, כי מר לי מאוד מכם כי יצאה בי יד ה'." (א',י"ב-י"ג).

נעמי מייעצת להן: מטרתכן היא להינשא מחדש ולמצוא מנוחה עם בעל. איתי, אין לכן כל תקווה. גם אם אני אנשא מחדש כבר היום ואלד בנים נוספים – הסיכוי של אלמנה מבוגרת להינשא הם 1 ל 1,000; להינשא כבר הלילה, 1 ל 10,000; וללדת – אין מספר כזה במחשב! ואפילו אם כל זה יתרחש, אתן לא תוכלו לחכות להם עד שהם יגדלו. לכן אני מציעה לכן לחזור למשפחה הלא יהודית שלכן (ע"פ דברי הרב שלמה בראוודה).

ערפה עוזבת, רות נשארת

ערפה מגיבה: "כן, את אמנם המורה הרוחנית שלי, שלימדה אותי חוכמה, אולם מכיוון שהמטרה שלי, להינשא בשנית ואתך אין לי שום סיכוי (בפרט שאני גיורת), אני מוכרחת לעזוב." היא נשקה לחמותה ועזבה לדרכה.

רות לעומתה ממשיכה לדבוק בנעמי. "איך אני יכולה לעזוב אותך? מה זה משנה אם אני אתחתן שוב או לא? אני רוצה בתורה ובדרכה יותר מכל!"

שנים רבות מאוחר יותר, נערך קרב בין אחד מצאצאיה של רות – דוד – לזה של ערפה – גולית. חז"ל מעירים, שהיה זה מן הראוי שדוד – צאצאה של זו שדבקה בדרך – ינצח את צאצאה של זו, שנשקה ועזבה. להחלטותינו עשויה להיות השפעה במשך דורות לאחר מכן!

בנקודה זו, רצונה של רות גלוי וברור ובכל זאת ה"רבנית" נעמי עדיין מנסה לדחות אותה: "שובי אחר יבִמתך" (א',ט"ו), היא תובעת.

רות עונה: "אל תפגעי (תפצירי) בי לעזבך לשוב מאחריך. כי אל אשר תלכי – אלך, ובאשר תליני – אלין, עמך – עמי, ואלוקיך – אלוקי... כי המוות יפריד ביני ובינך!" (א', ט"ז-י"ז). בהצהרת אמונה זו, רות מקבלת את עול התורה בשלמותו.

מכאן למדו חז"ל, שיש להסביר לגר המיועד מצוות ספציפיות, קלות וקשות (ואפילו מסיקים מה היו המצוות שבהן יידעה נעמי את רות). רות מודיעה לנעמי על כוונתה להישאר יהודיה בכל מקרה, אפילו אם נעמי תעזוב אותה, אבל היא מעדיפה מאוד להישאר עם נעמי.

בנקודה זו נעמי מוכנה לקבל אותה, אבל עדיין נשאר מבחן אחד נוסף: "ותרא כי מתאמצת היא ללכת איתה, ותחדל לדבר אליה" (א', י"ח). נעמי הלכה כאישה מבוגרת יותר, לאט, תוך שהיא מתפללת בהליכתה. רות צעדה כמו כל אישה צעירה, אולם כעת היא ניסתה ככל יכולתה לחקות את קצב הליכתה של נעמי ואת אופיו, מה שדרש ממנה מאמץ רב. עכשיו אפילו נעמי משוכנעת לחלוטין בכנותה ובנאמנותה של רות (הרב בראוודה).

הכניסה לבית לחם

החזרה לישראל מחוץ לארץ הייתה קשה מאוד. "ותצא מן המקום אשר הייתה שמה ... בדרך לשוב אל ארץ יהודה" (א',ז'). "ותלכנה שתיהם עד בואנה בית לחם ויהי כבואנה בית לחם" (א',י"ט) "ותשב נעמי ורות המואביה ... משדי מואב, והמה באו בית לחם בתחילת קציר שעורים" (א',כ"ב).

עבור רות היה זה בהחלט מבלבל לשמוע את חמותה – ומורתה הרוחנית – מתלוננת כך בציבור!

פסוקים אלה מספרים, שהן יצאו על מנת לחזור והלכו והגיעו והגיעו (שוב) ושבו והגיעו! אין זה פשוט לחזור לארץ ישראל, משום שמדובר כאן ביותר מצעד גשמי פשוט – מדובר בהתעלות רוחנית. (הרב בראוודה).

"ויהי כבואנה בית לחם ותהום כל העיר עליהן, ותאמרנה: הזאת נעמי?! (א', י"ט). ונעמי עונה: "אל תקראנה לי נעמי (מלשון נועם), קראנה לי מרה (מלשון מרירות), כי המר שד-י לי מאוד... וה' ענה בי ושד-י הרע לי" (א',כ'-כ"א). עבור רות היה זה בהחלט מבלבל לשמוע את חמותה – ומורתה הרוחנית – מתלוננת כך בציבור!

שאלה: מדוע כל העיר שמה לב וצפתה בכניסתן לעיר? איך היה להם לב להביך אלמנה בציבור ולשאול בקול: "הזאת נעמי?"

תשובה: ביום שבו קבלה רות את התורה, אשתו של בועז השופט נפטרה וביום שלמחרת נערכה ההלוויה בנוכחות הציבור כולו. זה היה הרגע, שבו נכנסו שתי הנשים לעיר. התושבים זכרו את נעמי כאישה צעירה, נאה ועשירה. אישה שתמיד עוזרת לאחרים ולפתע עומדת מולם אלמנה זקנה ושבורה, שנראית להם מוכרת באופן מוזר. מתוך תדהמה הם קוראים: "האם ייתכן שזאת נעמי?!" (הרב בראוודה)

פרק שני – הקדמה

1) בחברה החקלאית היהודית מועברים גרעיני הדגן לעניים בשלושה אופנים (ר' ויקרא י"ט,ט').

א. פאה – מיעדים פינה בשדה עבור העניים, בה יוכלו העניים לחלק את הדגן באופן שווה, או לקצור כל אחד כפי יכולתו.

ב. לקט – במהלך הקציר, אם נופלים על הקרקע גבעול או שניים של דגן, משאירים אותם עבור העניים.

ג. שכחה – כאשר אוספים את אלומות הדגן, אם נשכחו אלומה או שתיים, משאירים אותן לעניים. בזמן הקציר, העניים היו הולכים בעקבות הקוצרים, ללקט כפי יכולתם.

2) הנחלה שקיבל כל אחד מבני ישראל בארץ, לא הייתה נמכרת, אלא במקרה של צורך גדול. לקרוביו של המוכר הייתה חובה לנסות לשחרר את הקרקע, כאשר המוכר עצמו לא היה מסוגל לעשות זאת. אם אלמנה ירשה את בעלה, היה נהוג ש'גואל' הנחלה היה נושא אותה לאישה, כך ששמו של הבעלים האמיתיים יונצח על הקרקע ("את רואה את גברת צוקר בשדה, בעלה הקודם – אדון גולד, היה בעליו של השדה הזה").

3) התורה אוסרת על היהודים להינשא למואבים – אפילו אם הם מתגיירים! המסורת בעל-פה מסבירה, שהאיסור חל רק על גברים מואביים, אבל אינו אוסר נישואין לגיורת מואבית. מסורת זו לא הייתה מוכרת ומפורסמת באותו זמן, משום שמספר הגרות המואביות שהיו מעוניינות להינשא ליהודים היה אפסי – ובעצם, רק רות!

נא להכיר – בועז

השופט הנוכחי של ישראל היה בועז, אחיינו של אלימלך, חכם מבוגר ומכובד שזה עתה התאלמן. נעמי נמנעה מלבקש את עזרתו וחיכתה שהוא יבצע את הצעד הראשון. בינתיים, נעמי ורות רעבו ממש ללחם. הן הגיעו לעיר בזמן הקציר ושדהו של אלימלך לא היה זרוע. נעמי יכלה למכור את שדותיה, אולם אז היה בועז חייב לפדותם בתור קרוב משפחתה. רות הציעה ללקוט תבואה יחד עם העניים. היא ידעה, שאותה איש לא יכיר ולא יבייש, כפי שייקרה אם תצא נעמי, העשירה לשעבר, בעצמה. נעמי הסכימה לכך (אחרת, הספר היה מסתיים בשלב זה, בשתי לוויות נוספות...)

רות מלקטת בשדה בועז

"ותלך ותבוא ... ויִקֶר מקרֶהָ חלקת השדה לבועז אשר ממשפחת אלימלך." (ב',ג').

שאלה: מדוע רות גם הלכה וגם באה?

תשובה 1: היא רצתה לוודא שהיא מכירה את הדרך חזרה הביתה ולכן הכינה לה סימנים לאורך הדרך וחזרה על מנת להיות בטוחה בדרכה.

תשובה 2: היא עזבה מספר פעמים, אבל המתינה עד שמצאה קבוצת מלקטים שאיתם הרגישה בנוח.

תשובה 3: במקום ללקט בכיוון שירחיק אותה מן הבית, היא הלכה לסוף השדה וחזרה והתקדמה לכיוון ביתה, על מנת שלא תצטרך לשאת את משא השיבולים הכבד (הגאון מוילנא). היא הייתה אמנם "ירוקה" בעסק, אבל כבר הכירה את כל הפטנטים!

משמים היא הגיעה דווקא לשדה של בועז וליקטה שם כל הבוקר.

בועז מצטרף לעלילה

כשהגיעה שעת הצהריים, הגיע בעל הבית לשדותיו ומייד הבחין ברות. "ויאמר בועז לנערו הניצב על הקוצרים – למי הנערה הזאת?" (ב',ה'). שואלים חז"ל, מדוע בירר בועז דווקא על האישה הזאת? והתשובה: הוא שם לב להתנהגותה הצנועה של רות ולזהירותה והקפדתה על דיני הלקט.

שאלה: האם בועז הבחין בכל נערה צנועה ודתייה בשדה?

תשובה: על מנת להימנע מהתמקחות עם העניים האחרים על הפאה (אשר חולקה בין העניים), או עם הקוצרים על האלומות בעלות הערך (שכחה), רות לקטה רק שיבולים בודדות (לקט). מכיוון שהיא הייתה היחידה שנהגה כך, היא יכלה לאסוף כמות ניכרת של תבואה וכך בועז, שראה שהיא האישה היחידה בשדה, שעמוסה בשיבולים, סבר שודאי היא קשורה לאחד מן הקוצרים, שמשליך אליה בכוונה שיבולים. לכן הוא תהה בקול "למי היא שייכת?" (ע"פ המלבי"ם).

רק אישה אחת כרעה בצניעות במקום להתכופף והקפידה על מספר השיבולים שמותר לקחת.

היבט נוסף: היה זה הקציר הראשון לאחר שנים של בצורת. הנשים שליקטו את התבואה היו נואשות ונחושות להאכיל את ילדיהן הרעבים. הן התכופפו בחוסר צניעות על כל גבעול שיכלו להניח עליו את ידיהן. רק אישה אחת כרעה בצניעות במקום להתכופף והקפידה על מספר השיבולים שמותר לקחת. ברור שיש לה מורה רוחני שלימד אותה את העקרונות החשובים האלה. "למי הנערה?" הוא קרא. "מי לימד אותה את כל זה?" התשובה הייתה, שהיא הכלה של נעמי, שחינכה אותה על פי כללי הצניעות. (הרב בראוודה).

בועז נוהג בנדיבות

בועז מזמין את רות לאכול עמו ומסביר לה, עד כמה התרשם מכך, שהיא לוותה את חמותה. רות אכלה כפי צרכה ואת היתר שמרה עבור נעמי. בועז הציע לה להישאר עם הקוצרים מטעמו ולשתות מחבית המים, כשתחוש בצמא. הוא הזהיר את אנשיו, שלא להפריע לה והיא המשיכה ללקוט בשדהו עד לערב.

כאשר היא סיימה, היא חבטה את הדגן ונותרה בידה "איפה" של שעורים (מידת נפח של כ – 20 ליטר). רות הביאה את הדגן לבית נעמי, יחד עם שאריות סעודתה. נעמי התרשמה מאוד וחקרה מיהו בעל השדה, אשר הרשה לה לקחת כל כך הרבה דגן? כאשר שמעה את השם בועז, הסבירה לרות את קרבתו אליהן ורות המשיכה ללקוט בשדותיו עד לתום העונה.

פרק שלישי – הקדמה

1) לגיורת (כמו לאלמנה), אסור להינשא, בטרם חלפו שלושה חודשים מעת גיורה, על מנת לבדוק אם הייתה מעוברת קודם לכן וכך לדעת מיהו אבי התינוק. לאחר שלושה חודשים כבר ניתן להבחין אם היא מעוברת או לא.

2) התורה מצווה על גבר לשאת את אשתו של אחיו המנוח, אם הוא לא הותיר אחריו בנים, על מנת לשמר את זכרו (מצווה זו של ייבום אינה נוהגת בימינו). כמו כן, 'גואל' הקרקע אמור לשאת את האלמנה, על מנת שהשדה ייזכר כקשור לבעליו המקוריים.

נעמי השדכנית

לאחר תקופה של שלושה חודשים (מעת גיורה), נעמי אומרת לרות, שהגיע הזמן שלה להינשא. ה'בחור' בר המזל אינו אחר מבועז השופט. נעמי נתנה לרות הוראות מדויקות: בועז יעסוק בזריית הדגן (הפרדת הגרגרים מהמוץ בעזרת הרוח) ויבלה את הלילה בגורן, על מנת להשגיח על היבול. על רות להתלבש יפה, לבוא אל הגורן כשבועז ישן ולשכב למרגלותיו.

רות ובועז

אף על פי שרות לא ראתה זאת כהתנהגות צנועה במיוחד, היא מלאה אחר הוראות חמותה. היא הלכה אל הגורן ושם החליפה את בגדיה (שלא למשוך תשומת לב מיותרת). באמצע הלילה בועז התעורר ומצא אישה למרגלותיו. לשאלותיו הנבוכות היא עונה: "אנוכי רות אמתך, ופרשת כנפך על אמתך כי גואל אתה." (ג', ט') – אתה צריך להינשא לי, כי אתה הגואל שלי!

בועז הופתע לטובה מכך שרות מוכנה להינשא לחכם זקן ולא לחפש בחור צעיר שיימשך בקסמיה. הוא הבטיח לה לבדוק את העניינים בבוקר ושלט בתאוותו לילה שלם. לפני עלות השחר הוא שלח אותה לביתה (למנוע רכילות ושמועות), אבל לפני כן שקל לתוך מטפחתה "שש שעורים" מידה המספיקה לארוחה אחת עבור נעמי ורות ובזה גילה, שעד לערב עניין ייבומה של רות יוסדר והן לא תזדקקנה יותר לארוחת ערב כזו. (מלבי"ם)

חז"ל אומרים, שבועז רמז במעשהו, שהצאצא שלהם יגאל את ישראל. הנביא ישעיה מונה שש תכונות במשיח: "רוח חכמה ובינה, רוח עיצה וגבורה, רוח דעת ויראת ה'" (ישעיה י"א,ב' - ע"פ רש"י).

רות חזרה אל בית נעמי, כשעדיין שררה בחוץ חשכה והיא לא הכירה אותה בתחילה. לאחר ששמעה את דבריה של רות, היא הבטיחה לה, שבועז אכן לא ינוח עד שיסדר את העניינים.

פרק רביעי – הקדמה

התורה אוסרת נישואין עם גרים, ממוצא מואבי ועמוני, משום ש"לא קדמו אתכם בלחם ובמים בדרך בצאתכם ממצרים" (דברים כ"ג,ה'). התורה שבעל-פה, שנמסרה בהר סיני, מבדילה בין הזכרים שהיו צריכים להביא את האוכל, לבין הנשים שלא היו אשמות. עובדה זו לא הייתה מוכרת ואפילו מעמדו של דוד הועמד בספק, בשל מוצאו מרות, עד שהנושא הוברר בסופו של דבר.

בועז מכנס בית דין

בועז היה אחיינו של אלימלך, אך לאלימלך היה אח שהיה עדיין בחיים ואשר לו הייתה זכות ראשונים לגאול את שדהו. מן השמים, בועז פגש מייד ב"פלוני אלמוני". יש אומרים, שלא היה זה שמו האמיתי, אלא שהתורה משתמשת בשם "בדוי", על מנת שלא להביך אותו על מעשיו – ושמו האמיתי היה כנראה "טוב". בועז מכנס בית דין של עשרה (על מנת לפרסם את ההליך), מסביר לפלוני על מצבה של נעמי ופלוני מסכים מייד לגאול את שדותיהם של אלימלך, מחלון וכיליון.

"אולם", מוסיף בועז, "נעמי ורות, יורשות השדות, יסכימו לגאולת השדות, רק בתנאי שהגואל ייקח את רות לאישה – על מנת לקיים את שם מחלון על נחלתו." בנקודה זו פלוני נסוג.

"לשאת מואבייה ולפגום בשושלת שלי? – תעשה את זה בעצמך!"

בועז מסכים מייד לפדות את האדמות. הוא עשה "קניין" (פעולה של רכישה) ע"י הסרת נעלו (כל אביזר אחר, כגון מטפחת, יכול להתאים לפעולה זו) ונתן לפלוני להגביה אותה. כך רכש בועז את הנחלה ולאחר טקס החתונה הראוי, רות הפכה לאשתו. הנוכחים ברכו את רות, שתזכה להיות כמו האמהות רחל ולאה (על אף שהיה זה שבט יהודה המיוחס ללאה, כולם ידעו, שאשתו החשובה של יעקב הייתה רחל והזכירו את שמה תחילה). וכן ברכו אותם האנשים, שנישואיהם יעלו כמו נשואי יהודה ותמר. (ד', י"א)

בן נולד לנעמי

רות יולדת בן, שזוכה לשם עובד ונעמי הופכת לאומנתו. השכנות קוראות בהתפעלות: "יולד בן לנעמי!"(ד',י"ז) – בניגוד לנאמר בפרק הראשון, בו היא מסבירה, שלא תוכל להביא עוד צאצאים לעולם.

ומה היה מוצאו של מואב? לוט היה אחיין של אברהם ותלמידו החשוב.

מגילת רות המסתיימת בשושלתו של דוד המלך, מתחילה ברות ובבועז. שמואל הנביא, הוא זה שכתב את מגילת רות, כשהוא חושף את הרקע, ממנו צמח המלך האהוב ביותר ומי שעתיד להיות המשיח – מצאצאיו של אויבנו – מואב! רק נביא גדול יכול להסתדר עם דבר שכזה!

ומה היה מוצאו של מואב? לוט היה אחיין של אברהם ותלמידו החשוב. לאחר הפיכת סדום, גילו בנות לוט את ערוות אביהן (כי סברו בטעות, שהם בני האדם היחידים שנותרו בעולם) והבן הבכור שנולד ממעשה זה נקרא מואב – והכוונה מאב (ר' בראשית י"ט,ל"ז). המקובלים מסבירים, שניצוץ של קדושה מלוט, חזר אל העם היהודי דורות רבים לאחר מכן (כמו גן רצסיבי), בדמותה של רות. הניצוץ הוא ניצוצו של משיח, נסתר מהעין.

אפילוג

חז"ל אומרים, שביום לאחר נישואיהם של בועז ורות, נפטר בועז. רבים ייחסו זאת לכך, שעבר ונשא מואבית. האמת היא, שבועז היה זקן מאוד והקב"ה שמר על חייו, רק על מנת להביא לעולם את זרע בית דוד.

רות חייתה חיים ארוכים וזכתה אפילו לחזות בשלמה המלך. היא הייתה התגלמות והמחשה להצהרת עם ישראל בסיני, אשר מתחדשת מידי שנה בחג השבועות: "נעשה ונשמע" (שמות כ"ד,ע') ומסיבה זו נקראת מגילת רות בבתי הכנסת בחג השבועות. תחילה אנחנו מקבלים עלינו את מצוות הא-ל ואז מנסים בכל כוחותינו גם ללמדן ולהבינן.