רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

שבועות

מלותיו של הא-ל

כ״ט באייר ה׳תשע״ח כ״ט באייר ה׳תשע״ח 14/05/2018 | מאת הרבנית ציפורה הלר

אין בהיסטוריה אף יום, שיכול להתקרב לעוצמת המשמעות של היום, בו השתנו כל תפישות החיים – לנצח.

זה קרה ביום ו' בסיוון, בשנת ב' אלפים תמ"ח, על פי הספירה היהודית, או בשנת 1312 לפני הספירה הנוצרית. למעלה משלושת אלפים שנה חלפו מאז אותו יום – הפעם היחידה בהיסטוריה האנושית, בה התגלה א-לוהים לציבור גדול, במפגש נרחב ופתוח.

בילדותי היה צ'רלטון הסטון ה"משה רבנו" שלי. ההשפעה העזה של ההפקה האדירה עם אלפי השחקנים, מכונות הפעלולים שהמחישו את קריעת הים ואנה בקסטר, שהוסיפה את עלילת המשנה (הלא ת”נכית במובהק), הצליחה למרוח שכבה גסה של מיתולוגיה וקיטש על האירוע האמיתי כולו.

רק בשלב מאוחר יותר של חיי, הייתי מסוגלת להתנער מהשפעת הסרט, מספיק על מנת לגלות, שעשרת הדברות, הם ההצהרה הרוחנית, המוסרית והמוחלטת ביותר, שחוברה אי פעם.

על מנת להיפגש עם א-לוהים ברמה כזו של קרבה, היה על בני ישראל להתמסר, עד לנקודה בה יכלו להצהיר: "נעשה ונשמע". הם שאפו לבצע את מצוותיו של הא-ל, עוד לפני שחיפשו לכך את ההבנה השכלית. היה עליהם להכניע את רצונותיהם לרצון הא-ל ולעבוד לו, במקום לסגוד לליבותיהם ולהבנתם השכלית.

המצוות של עשרת הדברות, אינן חשובות יותר מן האחרות, שהרי על פי איזה קנה מידה מסוגל בן אנוש לדרג, על פי סדר חשיבות, הוראות שנובעות ישירות מרצונו של א-לוהים? ובכל זאת, מסביר לנו המהר"ל, הן מיוחדות ושונות – וזאת משום שהן מעמידות בפנינו את הבסיס לכל שאר 603 המצוות.

אלו הן המלים החשובות ביותר שאי פעם נשמעו...

כל אחד מעשרת הדברות מהווה מדרגה, שמעלה את האדם אל מעבר לאגו שלו ולתאוותיו.

לשני הדברות הראשונים חשיבות מיוחדת – את שניהם שמע כל אחד מבני ישראל באופן ישיר מא-לוהים, ללא תיווכו של משה רבנו. הבה נבחן אותם טוב יותר.

הדיבר הראשון

הדיבר הראשון אומר: "אנוכי ה' א-לוהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים." (שמות כ, ב)

במבט ראשון נראה, שיש כאן הצהרה ולא דרישה. אולם, בהתבוננות מעמיקה יותר נבין, שהציווי הנובע מאמירה זו, הנו ההכרה וההבנה, שקיומו של הא-ל אינו תלוי ברצוננו לשרת אותו. אין כאן אמירה כגון "וידעת את ה'" או "ועבדת את ה'" משום שמהותו יתברך אינה מושפעת מפעולותינו או מתגובותינו לנוכחותו.

לאחר שהבנה זו שוקעת היטב, משתנה ההתייחסות שלנו כלפי התורה כולה – א-לוהים לא צריך כלום. הצורך שייך רק לנו. כולנו כמהים לרוחניות ולמשמעות.

תוך בדיקת משמעותו המלאה של הדיבר, נוכל למצוא גם את האמצעים שיובילו אותנו להשגתו.

"אנוכי ה'..."

השם הא-לוהי "י-ה-ו-ה" הוא בעל שורש מרובע. האותיות שבונות אותו הן האותיות אשר בונות את מושגי הזמן "היה, הווה, יהיה" ומבטאות את נצחיותו של הא-ל. רחמיו הבלתי משתנים יכולים אמנם להופיע באינספור צורות, אבל נוכחותו המתמדת מוטמעת בכל דבר שאנו רואים, שומעים או חשים בעולם הזה, ומרוממת אותו. ברגע שנקלוט ונפנים את הרעיון, נוכל לחפש (ולמצוא) את נוכחותו בכל התנסות שהיא בחיינו.

"א-לוהיך"

משמעותו של השם "א-לוהים" היא: השליט על הכוחות כולם.

משמעותו של השם "א-לוהים" היא: השליט על הכוחות כולם (המלה איל משמעותה כוח). א-לוהים מפגין את נוכחותו, באמצעות מדיום היצירה. חותמו של הבורא טבוע במידה מסוימת בכל יציריו – בחי בצומח ובדומם. אופיו התוסס והעוצמתי של הטבע, משפיע עלינו בצורה חזקה כל כך, שאנו נוטים לאפשר לו להסיח דעתנו ממי שברא אותו. כאשר אנו חוזים בשקיעה מהממת ועוצרת נשימה, אנחנו יכולים לבחור, אם לפתוח את לבותינו אל הא-ל, או להסתכל על השעון ולציין, שעוד מעט יגמר עוד יום.

למילה "א-לוהים" יש את אותו ערך בגימטרייה כמו למלה "הטבע" – א-לוהים נוכח גם כשאינו חושף את נוכחותו. הוא נמצא כאן, גם כשהוא מסתיר את עצמו מאחורי ההתנהלות הטבעית. הוא מעודד אותנו לחפש ולגלות אותו ובמקביל לגלות גם את הפנימיות הנצחית והגבוהה שלנו עצמנו.

"אשר הוצאתיך מארץ מצרים..."

בורא עולם לא רק 'נמצא', הוא גם מעורב. ישנם זמנים בהם אנו שואלים "איפה נמצא א-לוהים?" לשאלה הזו פנים רבות כפני הטרגדיה, אך התשובה תמיד זהה – הוא היה כאן כל הזמן והוא עדיין כאן! המלה מצרים משקפת מיצר – הן במובן של גבולות (כמו מיצרים) והן במובן של לחץ וכאב. ישנם זמנים בהם אנו מרגישים חנוקים, כמו בדרך ללא מוצא – אין לאן לפנות ואין לאן לברוח. אלו בדיוק הרגעים בהם אנחנו יכולים להתקרב אל הכל יכול, תוך חידוש הקשר עמו על חורבותיו המנופצות של האגו שלנו.

כשאנו מתייצבים אל מול מציאותנו השברירית מבלי לחשוש, אנחנו יכולים להתעלות מעל למגבלות הנובעות מהשעבוד הממושך שלנו לרצון לשלוט באירועים.

"מבית עבדים."

מעולם לא הצליח עבד להימלט מהחברה המעמדית של מצרים העתיקה. המכות אשר אילצו את המצריים לשחרר את בני ישראל, ממחישות את העובדה, שא-לוהים מודע לסבל האנושי ומעוניין להתערב ולא רק זאת, אלא שהוא יכול וגם רוצה לשבור את חוקי הטבע, אשר הוא עצמו קבע.

כשאנו מבינים את זה, המלה "בלתי אפשרי" פשוט נעלמת מן הלקסיקון... נכון, ידוע וברור שקיים סיכוי, שדברים מסוימים יתרחשו יותר מאשר דברים אחרים, אבל, בניתוח סופי, גם חוקי הטבע הם רק יציריו של בורא עולם. לא משנה עד כמה אנחנו משועבדים ל"משעבדים" חיצוניים או פנימיים, תמיד ישנו פתח לתקווה – תמיד יש פתח לשינוי מפתיע.

הפחד שלנו מהעולם ומעצמנו שוכך ובמקום זאת אנחנו עוסקים בחיפוש אחר קשר עם הא-ל.

ההבנה כי א-לוהים הוא המקום אשר בתוכו מתקיים העולם, שהוא מעורב במציאות, שהוא בלתי כבול לחוקי הטבע ויציב וקיים ברחמיו, גורמות לנו לשינוי כביר. הפחד שלנו מהעולם ומעצמנו שוכך ובמקום זאת אנחנו עוסקים בחיפוש אחר קשר עם הא-ל, אשר משהו ממנו מוטבע בכל תא ועצב בגופנו.

האמצעים בעזרתם אנו יכולים ליצור את הקשר, הנם קיום מצוות 'העשה'.

התלמוד אומר, שכששמענו לראשונה את הדיבר הראשון, נפתחנו לקבל את כל רמ"ח (248) המצוות החיוביות (מצוות עשה). סכום זה שווה למספר אברי הגוף האנושי. כל חלק בגוף מהווה מימוש גשמי לחלק רוחני מקביל בנשמה שלנו; אף אחד מן האיברים אינו במלחמה עם הנשמה. רעיון זה, הוא אחד מהרעיונות הייחודיים ביותר של הדת היהודית. בעוד שבדתות אחרות מהווה הגוף גורם להרחקה מא-לוהים, ביהדות הוא מהווה מערכת אמצעים, שמאפשרת לנו לקחת את הכמיהה הרוחנית לא-ל ולתת לה כלים פיזיים ברורים לביטוי.

המספר רמ"ח הוא גם ערכו של השם אברהם. היה זה הוא, שהתיר את הפרדוקס שמציגה המציאות הגשמית בפני כל כך הרבה מחפשי רוחניות. במקום לנסות ולברוח מהמוגבלויות הנובעות מהחיים בעולם החומר, הוא השתמש בעולם זה כגשר אל הא-ל.

זהו הטעם לכך, שהתורה מתארת את הכנסת האורחים של אברהם אבינו בפירוט רב כל כך – לא בשביל לטעת בנו את הרושם, שפגשנו באדם הנחמד ביותר באור-כשדים; אלא, על מנת לתת לנו מושגים חדשים, כיצד להתקרב לא-לוהים, תוך ניצול המציאות הגשמית כמדיום.

הדיבר השני

הדיבר השני אומר:

לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני". (שמות כ, ג)

דיבר זה מטעה אותנו: האם יש או אין אלוהים אחרים? אם ישנם, למה שלא נעבוד להם? אם אין, לשם מה להתייחס אליהם בכלל?

התשובה נמצאת במלים "אלוהים אחרים" – המלה א-לוהים אמורה לשמש רק עבור הא-ל עצמו.

האמת העצובה היא, שבמקום לטרוח ולהעלות את רמת המודעות האישית שלנו לנקודה של 'לחוות בכל רגע את נוכחותו של הא-ל', אנחנו נוטים להתאמץ ולהוריד את הבורא לרמה שלנו.

כשאנחנו לומדים על המיתוסים של עובדי האלילים, שנטלו חלק כל כך גדול בהיסטוריה (ושאין להם שום מקבילה בימינו), אנחנו לא יכולים שלא להבחין, כיצד האלילים מייצגים את כל מה שאנחנו מעריכים בנו עצמנו. האמונה האלילית מגבילה אותנו למציאות החושית, של מה שאנחנו יכולים לראות. אין מקום לצמיחה – יש רק מקום לאגו ולתאווה.

כשהדיבר הזה מצליח לחלחל אל תוכנו, אנחנו פורצים מבעד לכל מחיצה אפשרית, שהאגו יכול לברוא.

וכשהדיבר הזה מצליח לחלחל אל תוכנו, אנחנו פורצים מבעד לכל מחיצה אפשרית, שהאגו יכול לברוא – לכל הפחות באותו רגע. אנחנו לא יכולים לשרת שום כוח אחר, או להרשות את קיומו של כל מכשול שהוא, בדרך לחיפוש אחר קרבת הא-ל.

הדיבר השני הוא השורש הרוחני לכל שס"ה (365) מצוות "לא תעשה" שבתורה. כל מצווה "שלילית" עומדת כנגד יום בשנת החמה. כל יום מעמיד אותנו אל מול אתגרים חדשים. אנחנו יכולים לברוח מהם, תוך הגדרה מחודשת של מצוות הדת, אך אנחנו יכולים גם לגדור את עצמנו בפני כל פיתוי אפשרי לסטייה מהדרך.

שני הדברות הראשונים נמשלים לנשיקות אוהב, כפי שמתאר המלך שלמה בספרו "שיר השירים". הנשיקה הראשונה היא יצירת קשר והשנייה היא נשיקה של בלעדיות.

יהי רצון שחג שבועות זה יעורר את תשוקתנו לא-לוהים ושנזכה לקבל בו את התורה, כפי שמעולם לא זכינו לקבל...!

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן