מה כבר יש לספר על עשרת בני המן? הכל ידוע. הם היו הבנים של המן, ובסוף תלו אותם. אבל מסתבר שזה לא כל הספור.

במגילה מוזכר שהיהודים שנאספו להכות באויביהם, הרגו בשושן הבירה את עשרת בני המן המופיעים שם בשמותיהם. מדוע אם כן, מתחננת אסתר לפני המלך לאחר מכן שיתלו את עשרת בני המן?

מדוע צריך היה להרוג אותם פעמיים?

שאלה נוספת - במשך כל ההיסטוריה הופיעו במגילת אסתר, בין השמות של עשרת בני המן שלוש אותיות זעירות:

ובשושן הבירה הרגו היהודים ואבד חמש מאות איש:	ואת
פרשנדתא	ואת
דלפון	ואת
אספתא	ואת
פורתא	ואת
אדליא	ואת
ארידתא	ואת
פרמשתא	ואת
אריסי	ואת
ארידי	ואת
ויזתא	עשרת
בני המן בן המדתא צורר היהודים הרגו

שלוש האותיות ת ש ז היו קטנות מן האחרות, ואיש לא ידע מדוע.

במשך דורות היו הסברים שונים לענין, אולם את ההסבר המודרני של הדור האחרון, שעונה על שתי השאלות יחד, אי אפשר היה להמציא: כשנתלו עשרת בני המן בפעם השניה, זה קרה ב-1946.

לא, זו אינה טעות. תש"ז זו השנה על פי הלוח העברי שבה הוצאו להורג עשרת בני המן בפעם השניה.

משפט נירנברג

בשנת תש"ז, נשפטו והוצאו להורג עשרה מבכירי צמרת הפושעים הנאציים שנתפסו על ידי בעלות הברית (ארה"ב, בריטניה, צרפת ורוסיה). המשפט שפורסם אז בכל העולם, ידוע עד היום בשם משפט נירנברג על שם העיר בה נערך. בית המשפט הורכב על ידי בעלות הברית שקיימו בגרמניה הכבושה שלטון צבאי זמני וישבו בראשו שמונה שופטים אמריקאים, בריטים, צרפתים ורוסים.

למעשה נלכדו עשרות פושעי מלחמה נאציים, אך לא העמידו את כולם לדין. משפט נירנברג נועד להיות משפט ראווה שבו רצו בעלות הברית לפרסם בעולם שהצדק חזר לנצח את כוחות הרשע. לכן בחרו רק את הפושעים הגדולים ביותר.

כל הפולטיקאים הדיפלומטים ואנשי הצבא המובילים שנתפסו על ידי בנות הברית לאחר המלחמה, נכלאו במחנה שנקרא בשם "עשן" (Ashcan) ומתוכם נבחרו אחר-כך 15 פושעים עיקריים למשפט נירנברג. אלו שנתפסו על ידי הרוסים, זכו לטפול הרבה פחות נעים עם חקירות בסגנון הרוסי הידוע, ואחר כך הוסגרו לבית המשפט הצבאי הבינלאומי בנירנברג, שהוקם במיוחד לצורך משפט זה.

עם הגשת כתב האישום פרץ הנס פרנק בבכי. הפושע שהיה אחראי על שילוח ורציחת היהודים בכל רחבי פולין ועוד פשעים, ראה את עצמו זכאי.

רשימת הנאשמים פורסמה באוגוסט 1945 וכללה 24 שמות (מתוכם שניים שלא בפניהם). ישיבת הטריבונל הראשונה נערכה ב-18 לאוקטובר 1945 ובה הוכרז תאריך תחילת המשפט ה-20 בנובמבר 1945. ב-19 באוקטובר הוגש לנאשמים כתב האישום ורשימת עורכי דין. כתב האישום הוגש על ידי משלחת שלמה שכללה את מפקד בית הסוהר, הפסיכיאטר שליווה את הנאשמים הכומר ומתורגמן.

עם הגשת כתב האישום פרץ הנס פרנק בבכי. הפושע שהיה אחראי על שילוח ורציחת היהודים בכל רחבי פולין ועוד פשעים, ראה את עצמו זכאי. כמוהו הצהירו גרינג, ריבנטרופ, רוזנברג, שירארך זאוקל יודל, שכט, ופריטשה לא אשמים. פפן אף הוסיף - בשום אופן אינני אשם. הס צרח - 'לא' בגרמנית בקול גדול. והיו שנשבעו בשמיים שאינם אשמים.

למרות נסיונות לעיכוב, המשפט נפתח כמתוכנן וארך עשרה חדשים. לפני פתיחתו ולאורך כל המשפט ליוו את הנאשמים פסיכולוגים שבדקו את שפיותם כדי לדעת אם הם ראויים להישפט. לאחר שמיעת העדויות שכללו הצגת סרטים מקוריים שצולמו במחנות הריכוז, נשאו הנאשמים ב-31 באוגוסט 1946 את נאומיהם האחרונים.

מעשרים ושתים יוצא אחד

הנאשמים היו ממנהיגי הרייך הנאצי שנותרו בחיים:

אנשי הכלכלה: וולטר פונק והלמר שכט.

אנשי הצבא: האדמירל אריך רדר, והאדמירל קרל דוניץ. ווילהלם קייטל ואלפרד יודל בפקוד העליון.

המדינאים: רודולף הס - ממלא מקום היטלר. הרמן גרינג - המשנה להיטלר. אלברט שפר- שר החימוש. אלפרד רוזנברג - האידיאולוג של תורת הגזע.

יואכים פון ריבנטרופ, והברון קונסטנטין נויראת - שרי חוץ נאציים. פרנץ פון פפן - סגן הקנצלר ושגריר. הנס פרנק וארתור סייס - אינקווארט - מושלים במדינות הכבושות. וילהלם פריק - שר הפנים. אחראי לחקיקה האנטישמית ותכנון המתת החסד לחולים ומשוגעים בגרמניה.

אנשי התעמולה: יוליוס שטרייכר והנס פריטשה.

מלבדם:

ד"ר ארנסט קלטנברונר- מראשי הגסטפו. בלדור פון שיראך - מנהיג קבוצות הנוער ההיטלראי. פריץ זאוקל - מנהל עבודות הכפייה וד"ר רוברט ליי - מארגן ארגוני העובדים הגרמנים.

מיד עם הגיעם לכלא, התאבד ד"ר רוברט ליי. נותרו 21 נאשמים.

יומו האחרון של המשפט

ב-30 בספטמבר 1946 הגיעו מכוניות ממוגנות ובהן שוטרים צבאיים אמריקאים והתפרשו סביב ארמון הצדק. כל העיר היתה מוקפת ברכבים צבאיים, הדרכים היו חסומות והנכנסים לעיר נעצרו ונבדקו.

רק אלו שקבלו אישורים מיוחדים הורשו להכנס לאולם המשפט. ביום זה עמדו הנאשמים במשפט נירנברג, לקבל פסק דין מבית המשפט הצבאי הבינלאומי.

בתום מתן פסק דין שהכריז על שלושה מתוך שבעה ארגונים נאציים כארגונים פושעים, הגיעו השופטים לידי פסק דין לגבי 21 הנאשמים:

שלושה זוכו: שאכט, פון פפן ופריטשה.

שבעה נידונו למאסר לתקופות שונות: הס, רדר ופונק נדונו למאסר עולם. דוניץ נידון לעשר שנים. פון נויראת נידון לחמש עשרה שנים, פון שיראך ושפר נידונו לעשרים שנים.

נותרו אחד עשר פושעים נאציים שעמדו לקבל את עונשם במוות בתלייה.

מאחד עשר יוצא אחד

בלילה שלפני התליה, נשמעו קולות פטישים ומסורים מאולם ההתעמלות של הכלא.

לאסירים לא נמסר שהם עומדים למות לאחר חצות. שפר, שנידון למאסר, חשב שעורכים תיקונים, ורק אחר כך תפס למה מיועדת עבודת הנגרות הזאת.

ברבע לאחד עשרה בלילה נשמעו צעקות מסוף המסדרון. השומר הציץ לתא של גרינג, ומצא אותו בשלבי גסיסה. ממכתבים שהשאיר אחריו המתאבד נודע שהיו ברשותו גלולות ציאניד אותן החביא. גם הוא שמע את קול הקמת הגרדום, והסיק את מסקנותיו.

עוד אחד מהנידונים למוות ירד מהחשבון. "כמה אופיני," אמרו האנשים ברחוב כששמעו, "הוא תפס את מרכז הבמה לעצמו לבד כמו תמיד."

נותרו עשרה נידונים.

סוף פושעים לתלייה

ברבע לחצות, העירו את עשרת הנידונים והגישו להם סעודה אחרונה. לאחריה, נאמר להם שהם עומדים למות, וציוו עליהם להתלבש. כולם צייתו מלבד שטרייכר, שהיה צורך להכריח אותו להתלבש.

משעה אחת בלילה, הובלו הנידונים בסדר קבלת פסק הדין לתליה. כשהגיע תורו של שטרייכר, הוא צעק: "עכשיו אני הולך אל א-לוהים. חגיגת פורים 1946!"

אם היה ספק למישהו שהנאצים הם בני המן המודרנים, בא שטרייכר האנטישמי הגדול והודה שגם הפושעים ראו את עצמם כבני המן.

נשים לב גם לשתי העובדות:

א. העשרה הומתו בתליה, כפי שבקשה אסתר המלכה לאחר הריגת בני המן הראשונים על-ידי היהודים בני תקופתה.

ב. עשרת הפושעים הנאצים הומתו בשנת תש"ז, כמרומז במגילת אסתר, שהיא שנת 1946 הלועזית.

יהי רצון שכן יאבדו כל אויביך ישראל.