לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




כאשר אבדתי אבדתי

כאשר אבדתי אבדתי

הקשר בין יוסף, משה ואסתר המלכה

מאת

2500 שנה אחורנית,

האדמה מתערערת תחת רגליה של אסתר,

בזה אחר זה מתים עליה הוריה,

גלות.

ארץ זרה, אנשים זרים, שפה ותרבות נוכריים.

הנערה היתומה, האלמונית כמעט,

מנסה לשקם את חייה בביתו של בן דודהּ, מרדכי, בשושן אשר בפרס.

עדינה וצנועה, יפת תואר וטובת מראה,

חוט של חן וחסד משוך על פניה, ונושאת חן בעיני כל רואיה.

סדר יום שקט וערכי, ופתאום:

"וַתִּלָּקַח אֶסְתֵּר אֶל-בֵּית הַמֶּלֶךְ"(אסתר ב':5).

מבואותיו ומנהגיו, חוקיו וסדר יומו,

כמו גם נכלוליו ורכילויות חצר ההרמון, חודרים בגסות ובכפיה אל חייה,

כמו בובה יפה, נתונה לגחמותיו של מלך נהנתן,

חסר ערכיות ותוכן.

טלטלה קשה.

 

שנים עוברות, אסתר בכלוב הזהב,

מנסה ליצור לה אי של שפיות בתוך התוהו ובוהו ששורר סביבה,

שמיה של שושן מתקדרים,

אסתר מגייסת כוחות חבויים,

מהמרת על חייה ומתכננת מהלך נועז.

מהיכן נבעו הכוחות הללו,

מי היה המודל שעמד לנגד עיניה,

אדם שמוסר את כל כולו, גופו ונפשו להצלת הכלל?

יוסף.

לשניהם קשר לרחל אמנו,

שניהם יתומים,

שניהם נקטפים מתוך מציאות חייהם המוכרת והמוגנת,

ומושמים במרכז הוויה השונה באופן קיצוני מכל מה שידעו עד היום.

שניהם הגיעו לעוצמה גדולה במלכות זרה, למרות שהיו להם נתוני פתיחה גרועים.

נקודת המפנה אצל שניהם, התרחשה כתוצאה משינה ונדודי שינה,

פרעה חולם חלום ויוסף פותר את חלומותיו , ונדודי שנתו של אחשוורוש, מגלים שמרדכי הציל את חייו, ומעולם לא זכה בגמול.

גם יוסף וגם אסתר חושפים את זהותם האמיתית במשתה מצומצם,

על ראשה של אסתר מונח הכתר, ועל צווארו של יוסף רביד הזהב,

אסתר מקבלת עד חצי המלכות, ועל פיו של יוסף ישק כל דבר.

עד סוף ימיהם נשארים כלואים בתוך הארמון,

אנוסים להיות במקום זר, מנותקים מכל מי שאהבו ומכל מה שאהבו,

לא נסחפים, לא מתבלבלים.

עצמיותם נשארת חזקה וקורנת.

 

כאשר היו עסוקים בני ישראל בהכנות ליציאה ממצרים,

היה גם משה עסוק.

הוא לא יצא אל שכניו לשאול כלי כסף וזהב ובגדי פאר חגיגיים,

הוא טרח וחיפש את ארונו של יוסף שבו היו טמונים עצמותיו.

כל ארבעים שנות הנדודים, היה אחראי באופן אישי על הארון,

כדי למלא את השבועה שהשביע יוסף את אחיו:"וְהַעֲלִתֶם אֶת-עַצְמֹתַי מִזֶּה" (בראשית נ':25)

חכמי החסידות אומרים כי לא היו אלו העצמות, הייתה זו עצמיותו של יוסף,

שהייתה נר לרגליו, ומצפנו של משה רבנו.

בסיומו של ספר דברים, כאשר מונה התורה את שבחיו של משה,

השבח האחרון שבו משתבח משה והוא הגדול מכולם, הוא  שבירת הלוחות,

בראותו את עם ישראל הרוקדים סביב עגל הזהב.

"אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל-יִשְׂרָאֵל" (דברים לד':12)

כיצד יתכן שמעשה נורא, של שבירת הלוחות יזכה את משה בגדול שבשבחים?

הסוגדים לעגל היו אנטי תיזה כל כך קיצונית למהותה של התורה,

שמשה נשא בזרועותיו,

שהוא הבין שיש להם עדיין דרך ארוכה לעשות עד שיהיו ראויים לה,

טוב היה בעיניו למחוק את עצמיותו,

למסור את שמו, נפשו וחייו,

כדי לשבור את הלוחות ולהציל את עם ישראל.

"וְאִם-אַיִן מְחֵנִי נָא מִסִּפְרְךָ אֲשֶׁר כָּתָבְתָּ" (שמות לב':32),

ובפרשת השבוע שלנו, פרשת תצווה,

אכן 'נעתר' אלוקים לבקשתו של משה,

ושמו איננו מוזכר בה,

אלוקים איננו מכנה אותו בשמו, אלא בכינוי קרוב יותר, שקיים רק בין אנשים שאין ביניהם מחיצות של מעמד או כבוד:

"וְאַתָּה תְּצַוֶּה אֶת-בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ אֵלֶיךָ שֶׁמֶן זַיִת זָךְ כָּתִית לַמָּאוֹר" (שמות , כז':20) 

 

שנים לאחר מכן,

כאשר עמדה בפני אסתר הברירה

לתת לדברים לנוח כמות שהם,

או להיכנס אל המלך מרצון, ללא הזמנה רשמית,

ולסכן את חייה האישיים למען הצלת העם,

דמותם הקורנת של יוסף ומשה,

עמדה מול עיניה, והיא בחרה:

"לֵךְ כְּנוֹס אֶת-כָּל-הַיְּהוּדִים הַנִּמְצְאִים בְּשׁוּשָׁן וְצוּמוּ עָלַי שְׁלֹשֶׁת יָמִים גַּם-אֲנִי וְנַעֲרֹתַי אָצוּם כֵּן, וּבְכֵן אָבוֹא אֶל-הַמֶּלֶךְ אֲשֶׁר לֹא-כַדָּת וְכַאֲשֶׁר אָבַדְתִּי אָבָדְתִּי". (אסתר: ד',17)

 

12/3/2017

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub