רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

רוחניות

יותר מהיר מהזמן

ח׳ בניסן ה׳תשס״ח ח׳ בניסן ה׳תשס״ח 13/04/2008 | מאת הרב עקיבא טץ

הלילה הראשון של פסח – אנרגיה נפלאה, הזדמנות מדהימה, זמן להתחלה נשגבת, זמן לעורר השראה בילדים, העושים את צעדיהם הראשונים ברוחניות. זמן לקבל השראה. זמן להגיע אל הבלתי אפשרי; להגיע אל מעבר לזמן.

הן ראש השנה והן פסח הם התחלות של השנה. ראש השנה מציין את בריאתו החדשה של האדם כפרט; פסח מציין את בריאת העם היהודי. מה אנחנו יכולים ללמוד מההבחנה הזאת?

הכוחות הרוחניים שפועלים בפסח מדי שנה, יכולים לגרום לנו, בתור עם או בתור אנשים אינדיבידואלים, לעשות את הבלתי אפשרי, אם רק נשכיל לנצל אותם בצורה נכונה. אם נתאמץ בפסח לזנק ולקפוץ לדרגה שונה לחלוטין של רגישות, של עבודת המידות, נוכל להשיג הצלחה במידה שיהיה הרבה יותר קשה להשיגה בכל זמן אחר.

בזמן הזה נוכל להשיג רמות רבות של צמיחה רוחנית בבת אחת.

בזמן הזה מושטת לנו עזרה שמימית מיוחדת, שמאפשרת לנו לזנק רמות צמיחה רבות בבת אחת, להגיע להתעלות שבנסיבות רגילות היה עלינו לקנותה בשקדנות ובהדרגה. עצם המלה "פסח" באה מהמלה פָּסַח שמשמעותה דילג ועבר; בממד עמוק יותר, הקונוטציה היא פסיחה על שלבי צמיחה שבאופן רגיל היו אמורים להיות מושגים בזה אחר זה.

האנרגיה הזאת חזקה ביותר בלילה הראשון של פסח. זהו זמן של השראה מרוכזת במיוחד. מקורות קבליים אומרים, שבכל לילה יוצרת תפילת ערבית חיבור מסוים בעולמות העליונים. בלילה הראשון של פסח החיבור נוצר מאליו, אין צורך בטרחה שלנו.

אז למה אנחנו מתפללים תפילת ערבית בליל הסדר? כדי לחבר את עצמנו אל המתרחש בעולמות העליונים! להוריד כמה מהכוחות העילאיים האלה לדרגה שלנו. בלילה הזה לא זקוקים להגנות הרגילות שמחייב כל לילה – זהו ליל שימורים – לילה שמור. שומרים עלינו מלמעלה במידה שאין דומה לה באף לילה אחר בשנה. הלילה הזה באמת שונה מכל הלילות!

לילה שונה

הבה נשאל, ברובד עמוק יותר, את השאלה העתיקה: "מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות?"

אם נשתמש בעיקרון שעליו שוחחנו קודם, נוכל להתחיל להבין שללילה הזה חייב להיות כוח שאין דומה לו: בלילה הזה, נֶאֱכל קרבן הפסח הראשון. בחצות הלילה הזה התרחשה האחרונה שבעשר המכותמכת בכורות. אלוקים 'פָּסַח' על בתינו כאשר הוא עצמו, ולא מלאך או שליח, הכה במצרים. יציאת מצרים התחילה, הגאולה הגיעה. הגאולה התרחשה במהירות הבזק – כהרף עין – מהר כמו עפעוף של העין. לא היה זמן להתפיח לחם, ובני ישראל יצאו ממצרים עם מצות.

אירועים כאלה הם בהחלט ביטוי גשמי לאנרגיות בלתי-נתפסות שהשתחררו בעולמות הגבוהים יותר. מה אנחנו יכולים להבין מטבעם של האירועים האלה ומשורשם? מהי המשמעות העמוקה יותר של המהירות הזאת? של טבע המצה?

עוד רגע אחד, וכבר לא היה את מי להוציא ממצרים.

הבה נתחיל בשאלה שהטרידה חלק מהמפרשים המאוחרים יותר. מדרש מוכר מספר שבני ישראל במצרים ירדו עד לשער (דרגה) ה-49 של הטומאה, ולכן היו חייבים להיגאל מיד, שכן, אילו היו נשארים במצרים עוד זמן מועט, היו שוקעים עד לשער ה-50, שממנו אין דרך חזרה. הגאולה התרחשה באותו זמן, משום שאילו היה ה' משהה אותה, כבר לא היה את מי להוציא ממצרים. כולנו ניצלנו ברגע האחרון. על פי המדרש הזה, ברגע לפני שיצאנו ממצרים, כל קיומנו הרוחני היה מוטל ממש על כף המאזניים – עוד רגע אחד, וכבר היה מאוחר מדי.

הבעיה היא, אם כן: איך היה יכול רגע אחד נוסף במצרים לגרום לנו להיעלם מבחינה רוחנית, להיכשל וליפול לטומאת מצרים? הרי הרגע האחרון היה הרגע הנפלא ביותר שחווינו אי פעם! הייתה בו התגלות שמימית ברמה הגבוהה ביותר, מלאת מודעות לקרבת ה'. אותו רגע בחצות הלילה להט בקדושה. היה זה שיאו של תהליך שהחל חודשים קודם לכן, עם המכה הראשונה שבה פסקה למעשה עבדות מצרים. המכות הבאות נתפסו אצל היהודים כגילויים הולכים וגדלים של מעורבות ה' במה שמתרחש בעולם. הלילה הזה היה שיאו של התהליך.

איך יתכן לחשוב על שקיעתם של בני ישראל בטומאה ובשכחה, כשהם במצב כזה? נראה שעוד קצת מהגילוי האינטנסיבי הזה והם יהפכו דווקא למלאכים!

המקורות שמתמודדים עם השאלה הזאת, מבינים שהדברים נאמרים פשוטם כמשמעם – עוד רגע אחד בדרגתו הנוכחית של עם ישראל. לא במצב הקודם של עבדות ורדיפות וגזרות, אלא בדיוק - רגע אחד נוסף בלילה האחרון שלהם במצרים. אז מהי התשובה לקושיה הזאת?

התחלה נשגבת

התייחסות לשאלה הזאת מופיעה במקורות העוסקים בעמקות התורה. על פי מקורות אלה, האדם יכול לחיות בממדים הגשמיים של המרחב והזמן ולהשתעבד להם, להפוך להיות חלק מהם - או לחיות בתוכם ולהתעלות מעליהם. כדי לעשות זאת, הוא חייב למעט את המגע בינו ובין האלמנטים הפיזיקליים. בממד הזמן, זה נקרא - זריזות במצוות ה'.

המהר"ל, בן המאה ה-16, מסביר שאם אדם שנע מהר מצמצם את הזמן שנדרש לפעולה, הוא יכול לגבור על השפעותיו המעכבות של הזמן. מובן שתמיד נדרש זמן כלשהו כדי לפעול, אבל הרעיון הוא, שהתרחבות מיותרת של ממדי הזמן והמרחב הגשמיים סותרת את הרוחניות. עם זאת, הזמן המינימאלי הדרוש, אינו סותר את הרוחניות. למעשה, פעולה זריזה מרוממת את הממד הגשמי לדרגה רוחנית. המהר"ל מסביר, שמכיוון שהעולם הרוחני נמצא מעבר לזמן, אנחנו יכולים להתחבר אליו אם נתקרב אליו ככל האפשר על ידי מעשינו, בכך שנכווץ את המרכיב הגשמי של פעולותינו עד למינימום ההכרחי המוחלט.

במלים אחרות: עצלות או האטת הפעולות, הרחבת הממד הגשמי - הופכות אותנו לחלק מממד זה. איטיות מנוגדת לרוחניות. עצלות אינה עולה בקנה אחד עם צמיחה.

חיים רוחניים נוצרים ברגע הכמעט-אפסי של הבזק העיבור

הכוונה כאן היא שחיים רוחניים נוצרים בחלקיק הזמן הכמעט-אפסי של הבזק העיבור – רגע התעוררותו של רעיון - הצד הזכרי של המציאות. תפקידו של הצד הנקבי הוא לשמור על האנרגיה הרוחנית של אותו רגע ראשון, ולהביא אותה אל העולם המוגבל. אבל זה יכול להיעשות אך ורק אם הצד היוצר-מעבֵּר הוא אנרגטי, חי, ואינו מוגבל על ידי כבדות גשמית.

הבה נחזור לחצות הלילה במצרים. הבעיה של זמן נוסף במצרים, לא הייתה השפעותיה המידבקות של טומאת מצרים. סכנה זו כבר נעלמה מזמן. הבעיה של הישארות זמן נוסף במצרים הייתה יותר הזמן כשלעצמו!

בואו ננסה להבין. הגאולה החלה כהרף עין, משום שהזריזות חשובה כדי שאירוע יישאר רוחני. אילו היינו יוצאים ממצרים לאט, בטבעיות, בצורה רגועה, היינו עם טבעי! הייתה זו לידתו של עם ישראל; רגע הלידה היה חייב להתעלוֹת משום ש"הכל הולך אחר הראש", כל דבר ממשיך על פי תחילתו. הפכנו לעם רוחני, ונשארנו עם כזה, משום שההתחלה שלנו הייתה רוחנית. רגע ההתהוות שלנו התרחש במינימום האפשרי של זמן, ומאז אנחנו חיים על סף העולם הגשמי, על הסף שנושק לנשגבות, לאלוקות.

הסכנה הנוראית של זמן נוסף במצרים הייתה הזמן עצמו; זוהי הטומאה שעליה מדברים כאן, הטומאה שעם שיועד לרוחניות יהפוך להיות סתם גשמי, עם טבעי.

לשלוט בזמן

וזהו סודו של חג הפסח – לדהור על גבו של 'גל הזמן המינימאלי'. לגבור על הזמן. עזבנו את מצרים מהר מכדי שהטבעי יוכל להשפיע עלינו. מהר מכדי לעמוד בסכנה שהחיכוך עם העולם הטבעי יאט אותנו. מהר מכדי להאט אל החומר והסופיות. מהר מכדי שהבצק יוכל לתפוח, מכדי שהאוכל שמקיים את חיינו יתפשט אל הממד התפוח והמנופח.

עַם שאך ורק נושק לתחום הפיזיקלי, נוגע-ולא-נוגע - מתקיים ממזון שהוא אך ורק סכום מרכיביו.

אם נחשוב מעט הלאה: מה זאת מצה, אחת המצוות המרכזיות של הפסח? מה ההבדל בין חמץ למצה? רק זמן! לא שוני במרכיבים, רק שוני בזמן. קמח ומים, אם ייאפו בתוך זמן מינימאלי מסוים, יהפכו למצה. עיכוב של כמה שניות מעבר לאותו מינימום: חמץ.

ואיזה הבדל: אכילת מצה היא מצווה חיובית של התורה, אין לשער את השכר על עשייתה. אכילת חמץ היא איסור מהתורה, והעונש עליה הוא כרת (קטיעה וניתוק רוחניים)! הבדל בין חיים ומוות, פשוטו כמשמעו, נעוץ בכמה שניות של זמן.

מצוות ומצות

זהו סוד דבריהם של חז"ל: "מצווה הבאה לידך, אל תחמיצנה" – כשעומדת לפניך מצווה אל תפסיד אותה / אל תיתן לה להחמיץ. "ושמרתם את המצות" – אפשר לקרוא גם כ"ושמרתם את המִצוות". אין כאן משחקי מלים גרידא; הרעיון כאן הוא שבדיוק כפי שהמצה הופכת לחמץ אם עובר זמן רב מדי, כך גם המצווה - חיים רוחניים למי שעושה אותה – מחמיצה, תוססת, מוחמצת - אם מניחים לה להפוך לחלק מהטבע.

מצווה היא פעולה גשמית שמכילה אנרגיה רוחנית בלתי מוגבלת, אבל כך צריכים לעשות אותה. אם עושים אותה כלא יותר מפעולה גשמית, היא עלולה להתנתק מהעולם הרוחני. מצוות הן כמו מצות: כשעושים אותן בדרגה הגבוהה יותר, בזריזות ובלהט, הן נעלות. כשעושים אותן בכבדות ובאיטיות, הן מחמיצות.

הלילה הראשון של פסח – אנרגיה נפלאה, הזדמנות מדהימה, זמן להתחלה נשגבת, זמן לעורר השראה בילדים, העושים את צעדיהם הראשונים ברוחניות. זמן לקבל השראה. זמן להגיע אל הבלתי אפשרי; להגיע אל מעבר לזמן.

*מובא ברשות מתוך LIVING INSPIRED הוצאת תרגום.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן