לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פסח 1941

פסח 1941

סיפור הפסח של ניצולת שואה, ממחיש את עצמתה של אישה יהודייה, בין העבר, ההווה והעתיד של עם ישראל.

מאת

בדרך כלל, הזיכרון שלנו מתחמק מהקופסה הסגורה, שבה שמורה אימת אותם הימים. בפסח אחד, הנכד בן השלוש שלי הסתכל עלי מהכיסא שעליו ישב ליד שולחן הסדר. אני אפילו לא יודעת מה הוא אמר, משום שהבהלה של פסח 1941 האפילה על הכול...

הייתי אז נערה צעירה המוסתרת בתוך מרתף חשוך במרכז צרפת. לא היו איתי בני משפחה נוספים – לבדי, עם עוד ארבעה ילדים, כולנו זרים זה לזה.

היום, ובשנים האחרונות, כשאני חוגגת את הפסח, מוקפת בנוחיות ובתפנוקי הדירה שלנו, יחד עם למעלה מתריסר קרובים וידידים, אני מגלה, שלמרות כל התפאורה, אני לא יכולה להשוות בליבי את החגים האלה לאירוע הייחודי שחגגתי לפני 62 שנה. ב-1941 היה הפסח המיוחד ביותר בחיי. אבל לפני שאתאר אותו, אני רוצה להסביר איך הגעתי למרתף.

נולדתי בשנים שקדמו למלחמת העולם השנייה וחייתי, אהובה ומרוצה, עם משפחתי בנירנברג. אולם, בשנת 1933 החשיך עלי עולמי – באחד הימים, צעדו פלוגות סער נאציות אל תוך נירנברג וציוו, שכל הבניינים הגדולים יניפו עד לערב את דגל צלב הקרס. בשנת 1936, לקחו אותנו ההורים לפריס, כיוון שאבי מונה בתור רב של בית הכנסת "רו קאדט" (Rue Cadet). לאחר מספר שנים, עם התדרדרותו של המצב הפוליטי, אבי גויס לצבא ונאלץ לעזוב אותנו. בשנת 1940, כשהנאצים התחילו להפציץ את פריס, אימא שלי נמלטה יחד אתנו – ארבעת ילדיה – ברכבת האחרונה לפני ההסתערות הגדולה. היה זה בערב שבועות.

ההמון הרב שנסע ברכבת – טורנדו אנושי – הפריד אותנו שוב ושוב זה מזה. וכך, חודשים לאחר מכן, בקטע נוסף במסע הנואש שלנו, איבדתי את הקשר עם כל בני המשפחה שלי והתחלתי לנדוד מכפר לכפר. בכל מקום נמצאו ילדים בודדים נוספים, שעשו בדיוק את אותו הדבר.

קמח, מים, עיתון וגפרור

באחד הלילות, קצת לפני עלות השחר, הרגשתי שאני לא מסוגלת להמשיך יותר. דפקתי על דלתו של בית כפרי, שהתגלה כביתו של איכר גוי, חביב ונדיב. הוא הכניס אותי למרתף שלו, שם מצאתי עוד ילדה קטנה אחת. לאחר מכן, הצטרפו אלינו עוד שני בנים ובת. אף אחד מאיתנו לא הודה במשך כמה ימים שהוא יהודי.

היה זה חורף קשה. מידי בוקר, מצאו קרני שמש בודדות את דרכן אל תוך המרתף, מבעד לשני החלונות הקבועים במעלה הקיר – זוג העיניים היחידי שלנו אל העולם שבחוץ. דרך החלונות האלה הכניס אותנו האיכר אל המרתף, ומידי בוקר הוא היה משלשל דרך אחד מהם, סל ובו חמש חתיכות מזון וסיר לצרכים הטבעיים שלנו. ככל שזה יישמע מוזר, היינו ברי מזל. בחורף הקשה הזה, חמישה ילדים חסרי בית, פיתחו לעצמם ערכים שונים מאוד מאלה של היום – כמו גם קשרי ידידות לכל החיים.

באחד הימים, כשאחד מאיתנו הציץ דרך החלון החוצה, הוא הבחין בשמש המאירה בשמים כחולים. כמה ימים לאחר מכן, מישהו אחר ראה גבעולי עשב ירוקים הבוקעים מהאדמה הקפואה. לא היו לנו לוח שנה או הערכת זמן, אבל שיערנו, שאם מזג האוויר משתנה באמת והאביב מתחיל להגיע, אז אולי אנחנו מתקרבים לפסח. כל אחד מאיתנו הגיע מחוג שונה מבחינת שמירת המצוות, אך למרות זאת, לכולנו הייתה שאיפה חזקה לעשות משהו, על מנת לחגוג את מה שנראה כמו חג הפסח המתקרב.

שאלנו, אם הוא מוכן להוריד מחר את הסל עם כמות קטנה של קמח, בקבוק מים, עיתון וגפרור.

למחרת בבוקר, כשהאיכר הופיע עם האוכל שלנו שאלנו, אם הוא מוכן להוריד מחר את הסל עם כמות קטנה של קמח, בקבוק מים, עיתון וגפרור. יומיים לאחר מכן קיבלנו בקבוק קטן של מים, אבל היינו צריכים להמתין עוד כמה ימים בשביל הקמח. האזור כולו היה ריק ממזון, מכיוון שאת הכול שלחו לצפון גרמניה. לאיכר שאירח אותנו, בקושי נשאר אוכל עבור עצמו.

יום לאחר מכן, עיתון הגיע פנימה – ואז גפרור. חיכינו עוד כמה ימים, עד שהבחנו שהשמש זורחת בשמיים כחולים, במשך יום שלם. החלטנו, שכדי ליצור תחושה חגיגית, נחליף בגדים זה עם זה ונלבש אותם כאילו הם חדשים. הבנים החליפו ביניהם מכנסיים וחולצות והבנות החליפו שמלות. לפנות ערב אפינו את ה"מצה" שלנו, למרות שלא היה לנו מושג איך עושים זאת. שפכנו מים לתוך הקמח, ערבבנו והחזקנו את הבצק בידיים חשופות, מעל לעיתון שבער על הרצפה. יצרנו משהו שסימל מצה, ומה שזה היה, הספיק לחמישתנו.

באותו לילה חגגנו את ליל הסדר. אחד מאיתנו אמר את הקידוש בעל פה – הברכה שמקדשת את ליל הפסח. אחר זכר את ארבע הקושיות. סיפרנו כמה סיפורים על יציאת מצרים שזכרנו ששמענו מההורים שלנו. ולבסוף, הצלחנו לשחזר את ה"חד גדיא" – השיר שבדרך כלל סוגר את הערב.

פסח 1941 – ללא סעודה חגיגית, ללא פמוטות של כסף וללא יין – רק עם הרצון הפשוט שלנו להתחבר אל האלוקים – היה לנו חג מעמיק יותר מכל חג שחווינו לאחר מכן.

אני מודה לאלוקים שאפשר לי לחיות, כדי לספר עליו לילדים ולנכדים שלי. ויותר מזה, אני מרגישה מחויבות כלפי הדור הצעיר של המשפחה שלנו, אלה שמעולם לא חוו את מה שאני עברתי, למסור ולהעביר להם את הבהירות הנפלאה ש"סדר" זה נתן לי – התחושה החיה של הנוכחות האלוקית בחיי, של ברכתו השופעת, של הנסים והמסרים שלו... ושל שמירת הבטחתו להמשיך ולקיים את עם ישראל לנצח.

מובא באדיבות: www.torah.org

16/4/2005

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 8 תגובות ב-8 דיונים

(8) חדוה רון, 22/4/2017 20:49

תל אביב

יישר כוח לגיבורה המספרת. הגבורה לצאת משם לבנות בית ולהעריך ולהודות. היי ברוכה.

(7) נגה לוי, 27/3/2013 07:18

מרגש

התיאור כל כך חי מעביר את ההרגשה. תודה על השיתוף. מרגש ומאד חשוב.

(6) אביטל, 22/3/2013 13:46

מדריכה בבני עקיבא

אנחנו נקריא את הסיפור הזה בפעולה בבני עקיבא ,סיפור מחזק עם מסר שחשוב להעביר לנוער.. תודה רבה.

(5) יעל אמיתי, 9/4/2012 07:27

מעורר הערכה

ספור מרגש ומעוררת הערכה רבה. אלו כוחות נפש, איזה רצון עז לחיות ולשמור על צלם אנוש!!! כאשת חינוך, אני בטוחה שספור אנושי ומדהים זה, חשוב שיסופר לילדים - מעבר לעדות המרגשת, הוא גם נותן פרופורציות לחיים. תודה על השיתוף. יעל

(4) לא אשכח ולא אסלח, 8/4/2012 16:18

תודה רבה! כל המספר(ת) על השואה, מקדש(ת) את זכרון הנספים(ות) בה

הצג את כל התגובות
 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub