רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

רוחניות

פסח: מפסיקים להיות הקרבן

ט׳ בניסן ה׳תשע״ה ט׳ בניסן ה׳תשע״ה 29/03/2015 | מאת הרב דוד רוזנפלד

לכל אחד יש משהו כואב לא נעים מעברו. פסח מלמד אותנו כיצד להשתמש בו ולחיות עם העבר בצורה הבריאה ביותר.

ההיסטוריה העולמית מלאה בסיפורי מהפכות שהוחמצו. אספסוף מדוכא ומקופח מורד נגד ממשלתו העריצה, כשהוא מדורבן מכוחה של מטרה נעלה - הבטחת חירות וזכויות שוות לכל. אך זמן קצר אחרי שאותם מהפכנים משיגים את השלטון, הם הופכים בעצמם למושחתים ועריצים לא פחות מקודמיהם, אותם הם עצמם סילקו מאותה סיבה.

העבד המשוחרר הופך לעריץ הרודני ביותר

למרבה הפלא, המעגל החוזר הזה לא מתאר רק את ההשפעה המשחיתה של השלטון, אלא זו גם תגובה פסיכולוגית נפוצה לטראומה. אנשים שסבלו בעברם נוטים לחזור – בנקמנות – על אותם מעשים שנעשו נגדם. הם מפצים את חוסר האונים של עברם, בעשיית אותם מעשים כלפי אנשים שנמצאים מתחתיהם, כדי לנקום בעולם על האומללות שנכפתה עליהם. העבד המשוחרר הופך לעריץ הרודני ביותר. ובדומה – למרבה הצער – לילד שעבר התעללות יש הרבה יותר סיכויים לגדול להיות בוגר אלים.

ישנה דרך נוספת שבה אנשים נוטים להתמודד עם חוויות קשות מהעבר. הם פשוט מוציאים אותן מהראש. הם מדחיקים את עברם הטראומטי – לפעמים זוהי פעולה חיונית כדי לשמור על השפיות – ומתחילים את חייהם מחדש. מעמידים פנים כאילו הילדות הקשה והנצלנית מעולם לא הייתה, ומתחילים את חייהם שוב בגיל 19. פשוט מסלקים את זה מהראש, ומתחילים לחיות היום.

ליל הסדר, מלבד היותו הנצחה מעוררת של ההיסטוריה הנסית שלנו, מלמד אותנו דרך בריאה יותר להתמודד עם העבר. והאדם שממחיש את המסר הזה בצורה הטובה ביותר הוא אברהם אבינו.

הגמרא (נדרים לב א) אומרת שאברהם התחיל להכיר באלוקים כבר בהיותו ילד רך בן 3. ברגע שהתחיל להשיג מודעות שכלית וכושר תפיסה, הוא התחיל להתבונן סביב ולתהות. הוא ראה עולם מקסים ומדהים והבין שרק בורא אינסופי היה יכול ליצור ולהפעיל אותו. אברהם ראה מעבר לאלילים המוגבלים של זמנו, והתחיל לפתח קשר עם אלוקים.

למרות זאת, הרמב"ם מקבל דווקא אמירה אחרת במדרש, וטוען שאברהם גילה את אלוקים בגיל יותר בוגר – 40 (הלכות עבודה זרה א, יא). לפי הרמב"ם, אברהם גדל בין עובדי עבודה זרה וסגד לאלילים בעצמו. אולם כל הזמן הבחין בשטחיות הריקנית בשיטתם. הוא הבין שמוכרח להיות כוח גדול יותר מאחורי גשמיותו של העולם המוגבל. הוא התחיל לחפש ולבחון, ולבסוף הגיע להכרה ברורה באלוקים, כשהיה בן 40.

יתכן שאין כאן סתירה. כאשר מלאו לאברהם 40 שנה והוא הכיר סוף סוף באלוקים, הוא השתמש גם ב-37 השנים הקודמות כדי לשרת את אלוקיו. איך הוא עשה את זה? הוא ניצל את ניסיונו מהעבר כדי לשתף את בני דורו בחוכמה שגילה. ברגע שאברהם הבין את מציאות האל, הוא (ומאוחר יותר יחד עם שרה) לימד את ההכרה בבורא העולם להמונים. הרמב"ם טוען שאברהם הפיץ את המונותיאיזם לאלפי אנשים. איך הוא הצליח כל כך? אברהם היה מסוגל לתקשר ולהתחבר לעובדי האלילים, משום שאחרי הכל, גם הוא היה פעם אחד מהם. הוא ידע מאיפה הם באים ובמה הם מתקשים.

כך, למרות שאברהם עצמו לא ממש התחיל במשימת חייו ובהפצת האמונה עד לגיל 40, הוא השתמש בכל שנות החקירה מעברו – בהן הוא בדק, חשב ובחן אליל אחרי אליל – כאמצעים להתחבר ולהשפיע על כל אלה שמזלם לא שפר עליהם כמותו. וכך, במבט לאחור, אברהם אכן עבד את אלוקיו במשך רוב שנותיו, כי הוא ניצל את כל שנות החיפוש והגילוי בעברו לטובת האנושות.

הגמרא אומרת שליל הסדר "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" (פסחים קטז א'). אנחנו לא מתעלמים מהעבר ומעמידים פנים כאילו הוא מעולם לא היה. אנחנו לא מתנהגים כאילו ההיסטוריה שלנו התחילה 200 שנים אחר כך, עם היציאה ממצרים. אנחנו זוכרים בכוונה את העבר – על הטוב ועל הרע שבו. אנחנו חוזרים על הסיפור כאילו שאנחנו חיים אותו היום. אנחנו משתמשים במצה – אותו "לחם עוני" שאכלנו כשהיינו עבדים – כדי לחגוג את גאולתנו. ובכל שנה אנחנו טועמים שוב את המרור, כדי להזכיר לעצמנו כמה מר היה השעבוד. משום שהמטרה שלנו בסדר אינה לשכוח את העבר או לשמוח שהוא חלף, אלא לזכור אותו – ולהבין כמה אנחנו גדולים יותר היום בזכותו וכתוצאה ממנו.

אנחנו נזכרים בעבדות המרה – ומשתמשים בזיכרון

התלמוד מציע שני הסברים ל"מתחיל בגנות ומסתיים בשבח". הראשון הוא שכשאנחנו אומרים את ההגדה, "עבדים היינו לפרעה במצרים...", אנחנו נזכרים בעבדות המרה – ומשתמשים בזיכרון. כעבדים רכשנו את היכולת לעבוד קשה, לציית בלי לשאול שאלות להוראותיו של האדון. היינו ממושמעים ומוכנים להתאמץ, יכולנו להניח בצד את שיקולי הנוחות האישיים כדי להגיע להישגים גדולים. אלו הם הלקחים שהסדר מנציח – להשתמש היום באותן יכולות, כדי להקדיש את עצמנו לא-ל אוהב במקום לפרעה הקפריזי.

יחד עם זה, העבדות הפכה אותנו ליותר מתחשבים ויותר מזדהים עם המדוכאים. המדרש מלמד אותנו שעם התחלתה השעבוד במצרים, בני ישראל הסכימו בינם לבין עצמם לעזור זה לזה בעתות מצוקה. בדומה, התורה אומרת לנו הרבה פעמים להתייחס יפה לזר, "כי גרים הייתם בארץ מצרים" (שמות כב, כ). אנחנו זוכרים את קשיי העבר – לא כדי לשלוט סוף סוף בנדכאים, אלא כדי לחוש בצערם ולעשות מה שביכולתנו כדי להקל עליהם.

הגמרא מציעה הסבר נוסף ל'מתחילים בגנות' – באמירה "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו..." אנחנו לא חוזרים עם ההגדה רק עד לתחילת השעבוד, אלא עד להיסטוריה המוקדמת ביותר שלנו – לידתו של אברהם בין עובדי עבודה זרה באור כשדים. משום שגם את זה אנחנו רוצים לזכור. אברהם התחיל מהמוצא הפשוט ביותר – וכתוצאה מכך היה יכול ללמד אלפים על אלוקים. גם לנו יש תפקיד כלפי האנושות, להיות אור לגויים. ואנחנו יכולים לעשות את זה – בגלל שהיינו שם בעצמנו. אנחנו יודעים מהו סבל ואנחנו יודעים מה זאת אומרת להתבוסס בעבודת אלילים ריקנית. וכתוצאה מכך, אנחנו יכולים להפיץ וללמד את העולם כולו על אמונה בא-ל אחד ועל רחמים אנושיים.

על פי הרצאתו של הרב יוחנן צוויג מתוך www.talmudicu.edu.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן