רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

רוחניות

פסח: חוזרים הביתה

ט׳ בניסן ה׳תשע״ה ט׳ בניסן ה׳תשע״ה 29/03/2015 | מאת שרה דבי גוטפרוינד

כוכב הרוק האנגלי 'סטינג' הרגיש מיובש, והגיע למסקנה מרתקת.

כוכב הרוק האנגלי סטינג היה אמיץ כדי להתוודות בפומבי, מעל לבמה המכובדת של TED, שבמשך שנים הוא הרגיש מיובש ומלא מחסומים. הוא לא הצליח לכתוב שום שיר חדש, והיובש הרעיוני הזה נמשך שבועות, חודשים ושנים. מה שסייע לו להשתחרר, בא מכיוון לא צפוי.

הוא התחיל להיזכר ולחשוב על ילדותו בצפון אנגליה. סטינג גדל ברחוב שהוביל למספנה ענקית, וכשהוא חזר לבקר בדמיונו את הדמויות והמקומות של מחוזות ילדותו, היצירתיות שלו התעוררה מחדש. ב TED הוא שר חלק מהשירים שנולדו מתוך מסעו אל עברו. הוא שר על דמויות שזכר, ועל כמיהתו לברוח מגורל של חיים הכבולים למספנה. שיריו מופיעים באופרה שלו "הספינה האחרונה".

"רוב השיחות ב-TED עוסקות בעתיד, אולם סטינג דיבר על חזרה לעבר", כתב דיויד ברוקס בניו יורק טיימס. "כשאנחנו חושבים על העבר, אנחנו חושבים על הדברים שנראו רעים באותו זמן, אבל בטווח הארוך היו לטובה. אנחנו חושבים על הדברים הקטנים שנראו חסרי חשיבות באותו רגע, אולם יצרו את כל ההבדל. ואז נהיה ברור כיצד חזרה הביתה יכולה לעורר לחיים. סטינג, כמו רוב האנשים שעושים זאת, לא חזר לחיות בעבר, הוא רק עשה סיבוב וחזר קדימה".

"סטינג לא חזר לחיות בעבר, הוא רק עשה סיבוב וחזר קדימה"

בכל שנה, כשחג הפסח מגיע, אני חושבת על אותו אביב לפני שנים רבות, כשאחת מחברותי למגורים נעמדה בפתח חדרי. "למה לא קנית עדיין כרטיס טיסה?" היא שאלה. "אמרתי לך שהשגתי לכולנו מחיר קבוצתי, נכון?"

הרמתי עיניים מהלפטופ, "אני יודעת, אני פשוט כל הזמן שוכחת", מלמלתי. אבל האמת היא שלא הייתי כל כך בטוחה שאני רוצה לצאת לחופשה בחו"ל עם החברות. 

"מה זאת אומרת כל הזמן שוכחת? אנחנו בונות עלייך!"

"אני יודעת, אני מצטערת. פשוט סבתא שלי התקשרה, ואני חושבת לנסוע הביתה לחג".

"הביתה? במקום הטיול שאנחנו חולמות עליו כבר שנה שלמה בחו"ל? למה?"

דבריה הדהדו בחדר, ואני בהיתי בשומר המסך. לא היתה לי תשובה ערוכה בפה. למה אני באמת רוצה לחזור הביתה?

נזכרתי בשיחה שניהלתי שבוע קודם עם חברה לכתה שלומדת איתי, עולה חדשה, וכאשר השיחה התגלגלה לה על עניני משפחה, ושאלתי אותה על המשפחה שלה היא אמרה: "אני לא יודעת הרבה עליהם. ההורים שלי לא אוהבים לדבר על העבר שלהם. אני אפילו לא יודעת מה היה שם העיר שבה נולדתי. וכל הסבים שלי מתו לפני שנולדתי. לך יש סבא וסבתא?"

חשתי צביטת געגועים בבטן. "כן, יש לי", אמרתי. ראיתי מבט של קנאה חולף על פניה.

פסח היה מאז ומתמיד עניין של חזרה הביתה.

אני עדיין יכולה לראות את אמא שלי ואת סבתא שלי, עומדות ליד השיש. מקלפות תפוחי אדמה וצוחקות. מרק עוף מבעבע על הכירה. משטחי העבודה מכוסים בכיסוי מיוחד מעוטר בפתילי זהב. מישהי מוציאה את כל כלי הכסף והחרסינה. בני דודים מתרוצצים במעלה המדרגות ובסלון. סבתי מושיטה לי גביע כסף, רקוע בריקועים מדהימים, שעובר בירושה מזה דורות.

"הנה, מאמ'לה, את יכולה להכין את המקום לאליהו הנביא", היא אומרת. אני ממהרת אל חדר האוכל, נעלי העור שלי מהדהדים על רצפת השיש ושמלת הקטיפה שלי מסתחררת אחרי. הנחתי את הגביע על השולחן. אני עוקבת אחר סבא שלי שעורך את קערת הסדר, והוא קורץ אלי כשאני מסתכלת עליו.

"הכל מוכן לארבע הקושיות?" הוא שואל אותי. אני מהנהנת ומתפעלת מהחלוק הלבן הבוהק שלו, והגדת העור הענקית שהוא מניח במקום ישיבתו. בקרוב אבא וסבא רבא יצטרפו אליו בשירת סיפור ההגדה במנגינה האהובה והעתיקה. הם יסתירו את האפיקומן ואנחנו נתגנב דרך פרוזדורים ריקים וחשוכים בחיפוש אחר האוצר המוחבא, רק שנים אחר כך נבין שהאוצר כבר נמצא בכל אחד ואחת מאתנו: היכולת לחזור "הביתה" מכל מקום בו אנחנו נמצאים.

יהודים רבים, ולא משנה עד כמה הם רחוקים, חוזרים "הביתה" לכל נדרי ביום כיפור, ולליל הסדר בפסח. בספר 'נתיבות שלום' כתוב שישנו קשר עמוק בין שני החגים האלה. ביום כיפור אנחנו חוזרים לאלוקים מתוך יראה- פחד מהתוצאות אם נישאר מנותקים. אולם בפסח, אנחנו חוזרים הביתה מאהבה. אהבה למקום שממנו באנו. אהבה לאלה שריפדו וערסלו את ילדותנו במילותיהם ובחיוכיהם. אהבה לאחד שמחזיר אותנו שוב הביתה.

בפסח, אנחנו מתאספים ומתלכדים כמשפחות וכעם, כדי לזכור את ההיסטוריה המשותפת שלנו. אנחנו נזכרים איך לפני אלפי שנים האל לקח את הפוטנציאל הרוחני שלנו והפך אותנו לעם ישראל. בליל הסדר, אנחנו עוברים את השינוי הזה בעצמנו, כשאנחנו מתלכדים כמשפחות וכעם. אנחנו נזכרים בתפקידנו המיוחד להביא את אור התורה לעולם. וכשאנחנו חוזרים הביתה, אנחנו נזכרים בהכרת התודה התלת ממדית שלנו: זכר נסי העבר שהביאו אותנו ליום הזה. ראיית ברכות ההווה שמקיפות את שולחנות הסדר שלנו. ונגיעה בתקווה לגאולה העתידית שלנו, שבה כולנו נשוב הביתה, כעם.

"חזרה הביתה היא תהליך יצירתי. אירועי הילדות הם כמו האלף בית העברי. אין בו אותיות תנועה, והאני הבוגר יותר צריך למצוא בהם הגיון", כותב דיויד ברוקס. "הוא צריך לראות את העולם דרך שני זוגות עיניים: העיניים של האני מימי ילדותו והעיניים של האני הבוגר העכשוי... החיים נוהגים איכשהו להעיף אותך מהמסילה. האנשים נוהגים איכשהו לשכוח מה שהם התכוונו לעשות מלכתחילה. חזרה משמעותה חידוש השאיפות המקוריות. זאת אחת הסיבות שיהודים חוזרים ליציאת מצרים כל שנה. שיחתו של סטינג הייתה תזכורת להתקדם מתוך מבט לאחור, לרדת שכבה אחת למטה אל תוך האני ואז, אחרי עימות עם עצמי, לזנק קדימה אל מחוץ לאני."

עם כל הכבוד לחופשה עם החברות שלי, אני על ליל סדר בבית לא מוותרת. אני כבר מתגעגעת לריחות של ניחוחות ילדותי. אני כבר רואה את כוסו של אליהו מבעד לדלתות חדר האוכל, שומעת את הד הצעדים של סבא וסבתא, ומחכה למזג את מתיקותו של העבר, עם ניחוחות ההווה. משום שאין דבר עוצמתי ומשנה כמו לחזור שוב הביתה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן