רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

חברה ותרבות

חושך מצרים

י״ג בניסן ה׳תשע״ד י״ג בניסן ה׳תשע״ד 13/04/2014 | מאת הרב דן טיומקין

יש הבדל עצום בין לדבר על חוויה לבין לחוות אותה בעצמך.

תארו לעצמכם חושך מוחלט. ממש עלטה.

אני חושב לעצמי: למה, למען השם, הכנסתי את עצמי למצב הזה? אני מגשש את דרכי בחושך... לא מהסוג שמתרגלים אליו, אלא ממש אפילה מוחלטת. חושך מצרים. מזל שהזהירו אותנו מראש והורדתי את המשקפיים, כי באמת, במצב הזה, אין בהם שום תועלת. אני הולך עם מקל עוורים, נלחם בדמיון שמתעקש להזהיר אותי מקירות דמיוניים, מנסה לגשש את דרכי עם היד הפנויה. אני שומע את קולם של ילדי, גם הם מאד מבוהלים מהמצב, ואסור לי להרשות לעצמי להילחץ.

הכל התחיל לפני כמה ימים, כאשר שוחחתי בטלפון עם אמא שלי, והיא סיפרה לי שהיא קראה על איזה תערוכה שמוצגת בכל העולם, וגם בישראל. התערוכה נמצאת באולם ענק שיש בו אפילה מוחלטת, מדריך מוסמך מלווה כל קבוצה, והולך איתם שם בכמה תצוגות, כשחברי הקבוצה מגששים את דרכם בחושך עם מקל נחייה של עוורים. המדריך תומך ומנווט, בין התצוגות השונות שבתוך המתחם האפל. יש שם אפילו בית קפה חשוך, שבו אפשר לקנות פחית של שתיה קרה. אמא שלי הוסיפה וציינה שכבר מיליוני מבקרים החליטו שעד שאתה לא חש בעצמך – אין לך סיכוי באמת להבין את עוצמת החוויה. ומה גם שזה נותן פרנסה למדריכים, שהם אנשים לקויי ראיה, שזוכים בזכות התערוכה להתפרנס בכבוד. התיעצתי עם אשתי, והחלטנו שבאווירת חג הפסח, לא יזיק לנו לקבל קצת המחשה של מכת חושך.... לקחנו את הילדים (חוץ מהקטנים, שנשארו אצל הסבתא שלהם), ונסענו.

השארנו בכניסה את המשקפיים, המצלמות, הטלפונים הסלולריים וכל מה שיכול להאיר, קיבלנו מקלי נחייה, ונכנסנו למתחם, שבחלק הראשון עדיין היה עם מעקה בטיחות, שאותו לא העזנו לעזוב, בעודנו נכנסים לאולם שנהיה חשוך עם כל צעד. כשהגענו למקום בו הסתיים המעקה, האפילה כבר היתה מוחלטת, ואז הגיע המדריך. לא יכולנו לראות אותו, אבל הקול שלו היה סמכותי ומרגיע. הוא הסביר לנו שבכל רגע אנחנו יכולים לבקש לצאת מהאולם החשוך, והוא יוציא אותנו מיד בבטחה. הוא הסביר לנו שזו סביבה מוגנת בלי סכנות אמיתיות, והוא הוסיף ואמר שעצם זה שהוא לקוי ראיה נותן לו יתרון עצום במתחם החשוך, כי הוא מכיר היטב את המתחם, ויתר החושים שלו חדים: הוא שומע אותנו, קולט איפה כל אחד, ויכול להדריך כל אחד בבטחה. הידיעה הזאת הרגיעה קצת את החששות שלנו, ושכנעה אותנו ללכת איתו הלאה. האמת, שעיקר היכולת שלי להתגבר על הפחד היה פשוט בגלל העובדה שהיינו שם עם הילדים, ולא יכולתי להרשות לעצמי להיכנס לפניקה...

הסיור היה מעניין. הוא כלל ביקור במספר מתחמים, שבכל אחד מהם אוירה אחרת: אוירה עירונית של כביש, מדרכה, פח אשפה ומכונית. כמה זמן לקח לנו לגלות מה זה כל דבר... באולם הבא, עלינו על סירה קטנה שצפה לה באגם. מעולם לא תרגמתי במוחי את התחושות בצורה כזאת. אחר כך עשינו קניות בשוק מלא בסטות שהוקם שם - תוך ניסיון למשש כל פרי וירק כדי להבין מה הוא... ביקרנו גם בחדר אקוסטי בו הושמעה לנו מוזיקה, וסיימנו בבית קפה, שם מיששנו מטבעות מהארנק, וקנינו פחיות קולה, שאותן שתינו... והכל בתוך המבנה הענק החשוך, באפילה מוחלטת.

יש הבדל עצום בין לדבר על חוויה לבין לחוות אותה בעצמך. אתה לעולם לא תוכל ללמד ילד לרכב על אופניים אם תסביר לו על מערכת שיווי המשקל שבאוזן, תראה לו גרפים וציורים עם הסברים אקדמיים מחוכמים. הדרך היחידה ללמד היא להושיב אותו על האופניים, לתמוך בו מימין ומשמאל שלא יפול, לתת לו לנסות, עד שהוא ילמד להפעיל את מערכת שיווי המשקל שמוטבעת בו ולרכב בהצלחה. כך אבא שלי לימד אותי, ואני בטוח שכך לימדו גם אתכם.

קל יותר להעריך משהו אחרי שאתה טועם את חסרונו...

כמו אסיר שחולם על חירות, אותה חירות שאנחנו רואים כדבר מובן מאליו, כך זה גם בכלל לא מובן מאליו שזכינו למאור עינים. צריך להודות על כך ולהעריך את זה. בסידור התפילה יש ברכה שאותה נוהגים לברך בכל בוקר: "ברוך אתה ה', אלקינו מלך העולם, פוקח עוורים". גם אני בירכתי את הברכה באותו בוקר, לפני הביקור, אבל אין ספק שלא ברכתי מתוך הודאה ושמחה כראוי...

חויית ההליכה בחושך גם גרמה לנו להבין אחרת לגמרי את עולמם של העוורים. כשהמסלול הסתיים ויצאנו לחדר מואר, ראינו לראשונה את המדריך שלנו (המפגש הראשוני איתו נעשה בחדר החשוך). נדהמנו. בפנים הוא היה המושיע, הגיבור שמחלץ אותנו ומסביר לאן ללכת. בחוץ הוא היה נראה כמו עיוור... מוגבל, קצת מסכן... לא יכולנו שלא לרחם עליו. התביישנו לומר מה שהרגשנו, שאיזה כיף זה לחזור לאור, בעוד המדריך נשאר בעולם אפל, מאיים, חסר צבע, ולא תמיד בסביבה מוגנת ומוכרת אלא בעולם האמיתי, שכל כך מלא בכבישים סואנים ושאר מוקשים.

המדריך הראה לנו ספרים שכתובים בכתב ברייל, כתב בולט שמאפשר גם ללקויי ראייה לקרוא. הוא סיפר לנו את הבדיחה (שכל כך מתאימה לפסח) על עיור שמישש מצה, ושאל בתדהמה: "מי כתב את השטויות האלה"? למרות שכולנו הכרנו את הבדיחה, הסיטואציה הייחודית גרמה לנו לצחוק, לצחוק ולבכות ביחד. לפעמים הגבול בין דמעה של צחוק לדמעה של בכי מאד לא מוגדר...

"נר מצוה ותורה אור"

מעולם לא חשבתי שמכת חושך צריכה באמת המחשה. לפחות שלושת הימים הראשונים של מכת חושך נראים ברורים ומובנים. בסך הכל חושך. גם אני יכול לעצום את העינים ולא לראות כלום. מה כבר יכול להיות?

אז זהו, שחושך זה בכלל לא כזה דבר פשוט. אדם פיקח יודע שבכל רגע נתון הוא יכול לפתוח את עיניו ולהסתכל סביבו. אדם עיור לא יכול. יכולתי לחזור על המילים של התובנה הזאת, יכולתי גם לשכנע את עצמי שזה הגיון פשוט, אבל האמת היא, שלא התחלתי להבין מה עובר על העוורים, עד שלא הרגשתי בעצמי, את תחושת חוסר האונים הנוראה הזאת.

התורה היא גם סוג של פנס שמאיר לנו את דרכנו, ועוזר לכל אחד ואחד מאיתנו לצאת מהמצרים שלו, מההרגלים המקבעים, מהצמצום האפל, מהאגואיסטיות ועקמימות הלב. אולי לכן נאמר בפסוק (משלי ו' כ"ג): "כי נר מצוה ותורה אור". פסח, חג החירות, שעליו נאמר "לילה כיום יאיר", הוא הזמן שבו ניתן להתמלא באור של חירות, לתת לנשמתנו להאיר לנו את דרכנו לכל השנה כולה.

נאחל לכולם הרבה הצלחה בזה, וחג חירות שמח!

מאמרים נבחרים

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן