לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




הגדה של פסח: חלק שני – מאברהם לשעבוד מצרים

הגדה של פסח: חלק שני – מאברהם לשעבוד מצרים

לאחר שהתוודענו לסיפור הרקע, מגיע גוף ההגדה – סיפור ההיסטוריה המופלאה של עם ישראל, הצועד יד ביד עם האלוקים.

מאת

לאחר שההגדה נתנה לנו רקע על העומד להתרחש בליל הסדר, מגיע גוף ההגדה עצמו – סיפור ההיסטוריה המופלאה של עם ישראל – עם שזכה להתקיים באופן ניסי לאורך הדורות, על אף הצרות הרבות והתלאות שעברו עליו. עם שהחזיק מעמד בגלויות, בפוגרומים ובטבח. עם ששמר על ייחודיותו גם בשהותו בין עמים זרים. עם שנשאר נאמן למנהגיו, גם כשגלה מארצו במשך 2000 שנים רצופות. עם שצעד וצועד יד ביד עם האלוקים.

מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו, ועכשיו קרבנו המקום לעבודתו. שנאמר: "ויאמר יהושע אל כל העם: כה אמר ה' אלוקי ישראל, בעבר הנהר ישבו אבותיכם מעולם. תרח אבי אברהם ואבי נחור ויעבדו אלוהים אחרים. ואקח את אביכם את אברהם מעבר הנהר, ואולך אותו בכל ארץ כנען, וארבה את זרעו, ואתן לו את יצחק, ואתן ליצחק את יעקב ואת עשיו. ואתן לעשיו את הר שעיר לרשת אותו. ויעקב ובניו ירדו למצרים."

הכרת הטוב

הכרת הטוב, היא המידה המאפיינת את עם ישראל. מתוך ההכרה בשפע המורעף על העולם ועל יושביו, יצא אברהם לחפש את מקור הטובה על מנת להודות לו. בדומה לאברהם, גם אנו, מתוך התבוננות מתמדת סביבנו, מתעוררים להבחין במציאותו של כוח אדיר בעולמנו – כוחו של האינסוף ברוך הוא.

סיפור ההגדה פותח בהכרת טובה לאלוקים, אשר בחר בנו והפריד אותנו מאבות אבותינו, שעבדו עבודה זרה. לאלוקים אשר נתן לנו את ארץ ישראל, אף על פי שמקום מגוריהם של אבותינו היה בעבר הנהר.

עוד עלינו להודות לא-ל, על שבחר באברהם מתוך שאר בני משפחתו ולקח אותו אל ארץ ישראל; על כך שהוליך אותו בכל הארץ על מנת "לקנות" אותה; על שהרבה את זרעו של אברהם, למרות שבטבעם היו אברהם ושרה עקרים; על כך שמתוך כל צאצאיו של אברהם בחר האלוקים דווקא ביצחק; על שנתן ליצחק בנים: עשיו ויעקב וגם מהם בחר באחד בלבד – ביעקב.

אנחנו צריכים גם להודות על ההרחקה שיצר האלוקים בין אברהם לבין בני משפחתו.

אנחנו צריכים גם להודות על ההרחקה שיצר האלוקים בין אברהם לבין בני משפחתו; בין בני אברהם (שנחלו את העולם כולו) לבין יצחק (שחי בישראל); ומאוחר יותר בין עשיו וצאצאיו (שזכו בהר שעיר) ליעקב ובניו (שנחלו בסופו של דבר את ישראל). כך נמנעה מאיתנו השפעתם הרעה.

ועוד תודה אחת – על שיעקב ובניו ירדו למצרים... (?!)

ברוך שומר הבטחתו לישראל, ברוך הוא. שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ לעשות מה שאמר לאברהם אבינו בברית בין הבתרים. שנאמר: ויאמר לאברהם, ידוע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם, ועבדום, ועינו אותם ארבע מאות שנה. וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי. ואחרי כן יצאו ברכוש גדול."

מה פתאום להודות על כך שיעקב ירד למצרים – הרי ירידה זו היא שהובילה בסופו של דבר לשעבוד הנורא?!

אף על פי שבמבט שטחי נראה כאילו ירידת מצרים הייתה לרעה, במבט מעמיק יותר אנחנו מבינים שזו הייתה ראשית היווצרותו של עם ישראל – צאצאיו של יעקב, שיצאו בסופו של דבר ממצרים ברכוש גדול, חזקים ומחושלים באמונתם לאחר הניסים הרבים שבהם חזו וזכו לקבל את התורה ולנחול את ארץ ישראל.

ההגדה עדיין לא מסיימת למנות את הטובות שעשה לנו האלוקים. עוד תודה על שה' בחר לקיים את הבטחתו לאברהם (ארץ ישראל) ביעקב (שנקרא ישראל) ולא בישמעאל או בעשיו.

כך יצא שעם ישראל שהה בפועל במצרים רק 210 שנים.

ועוד תודה – הגלות שהתחילה עם ירידת יעקב למצרים הייתה אמורה להימשך 400 שנה (כפי שנאמר לאברהם בברית בין הבתרים) והנה, בחר הקב"ה לחשב את הגלות מיום לידת יצחק. כך יצא שעם ישראל שהה בפועל במצרים רק 210 שנים.

("קץ" בגימטריא – 190, ואלו הן השנים שנִמנו מאז לידתו של יצחק. אם נוסיף להן את 210 השנים מאז שיעקב ירד למצרים נגיע ל – 400. לכן אומר בעל ההגדה: "שהקדוש ברוך הוא חישב את הקץ". )

על מה עוד יש להודות? על שבסופו של דבר העם יצא ממצרים, לא כחבורת עבדים ענייה, אלא ברכוש גדול ("דמי עבודה" שגבו מהמצרים לפני צאתם והשלל בו זכו על ים סוף); על העונשים בהם נענשו מעבידיהם שהתעללו בהם; ועל הפרסום הגדול אשר הוכיח לכולם שלעם ישראל יש שמירה אישית ומיוחדת מבורא העולם.

והיא שעמדה לאבותינו ולנו, שלא אחד בלבד עמד עלינו, אלא שבכל דור ודור עומדים עלינו לכלותינו והקדוש ברוך הוא מצילנו מידם.

אותה הבטחה שניתנה לאברהם בברית בין הבתרים, היא זו שעומדת לנו עד עכשיו. המלים: "וגם את הגוי אשר יעבדו דן אנוכי" מתייחסות לכל המשעבדים, בכל הדורות ובכל הגלויות – "תודה רבה אלוקים, על ההשגחה הפרטית שאתה מעניק לעם ישראל!"

הירידה למצרים

צא ולמד מה ביקש לבן הארמי לעשות ליעקב אבינו. שפרעה לא גזר אלא על הזכרים, ולבן בקש לעקור את הכל. שנאמר: "ארמי אובד אבי". וירד מצרימה, ויגר שם במתי מעט, ויהי שם לגוי גדול.

לבן הארמי רצה להרוג את יעקב ואילו הייתה מחשבתו יוצאת לפועל, הרי שעם ישראל כלל לא היה נולד.

כאשר פרץ הרעב, יעקב חשש לשלוח את בניו לארם נהריים – שמא יכפה עליהם לבן לעבוד עבודה זרה ואז עם ישראל ייטמע ויעלם – לכן שלח אותם למצרים.

וירד מצרימה, אנוס על פי הדיבור. ויגר שם, מלמד שלא ירד להשתקע אלא לגור שם. שנאמר: "ויאמרו אל פרעה – לגור בארץ באנו, כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך, כי כבד הרעב בארץ כנען. ועתה ישבו נא עבדיך בארץ גושן."

יעקב ובניו, שהבינו כי מדובר בשהות ממושכת, ביקשו להתיישב בארץ גושן.

בהתחלה יעקב התכוון לשהות במצרים רק לתקופה קצרה, עד לתום הבצורת ובהזדמנות זו לפגוש גם בבנו האהוב יוסף. אולם, כאשר הגיע למצרים, הסביר הקדוש ברוך הוא ליעקב שעליו להישאר שם, בכדי שתתקיים גזרת הגלות, שנגזרה ב'ברית בין הבתרים'. יעקב ובניו, שהבינו כי מדובר בשהות ממושכת, ביקשו להתיישב בארץ גושן (חבל ארץ נפרד על מנת שלא יתערבבו במצריים ויושפעו ממעשיהם).

המלה לגור באה מהשורש "גר" – תושב זר וארעי ואילו המלה וישבו מדברת על ישיבה ממושכת יותר.

במתי מעט כמו שנאמר: "בשבעים נפש ירדו אבותיך מצרימה, ועתה שמך ה' אלוקיך ככוכבי השמים לרוב."

אף על פי שעבור אדם יחיד, משפחה בת שבעים נפש היא משפחה מכובדת בהחלט, עבור עם, מדובר בקבוצה קטנה מאוד.

ויהי שם לגוי גדול, מלמד שהיו ישראל מצוינים שם. לגוי גדול ועצום, כמו שנאמר: "ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו במאוד מאוד ותמלא הארץ אותם."

אף על פי שעם ישראל ישב במצרים שנים רבות, הוא נשאר עם נפרד (בגדיהם, שפתם ושמותיהם לא השתנו). תופעה נוספת מיוחדת, היא הריבוי הלא טבעי – הנשים העבריות היו יולדות את התינוקות בשישיות! וכולם היו בריאים (גם בתקופת השעבוד הקשה).

ורב, כמו שנאמר: רבבה כצמח השדה נתתיך, ותרבי ותגדלי ותבואי בעדי עדיים שדיים נכונו ושערך צמח ואת ערום ועריה.

התינוקות שנולדו בתקופת השעבוד היו גדלים כמו צמחים בשדה. האמהות לא יכלו לטפל בהם, הייתה סכנה שהם יתגלו על ידי המצרים ויהרגו, ובכל זאת גדלו מעצמם כמו עשבים – בריאים וחזקים. ובנוסף, בצורה על טבעית ולא מובנת, ככל שהגזרות היו קשות יותר (שעבוד קשה, הפרדה בין בני המשפחה, הריגת הזכרים) כך הואץ הריבוי הטבעי.

עם ישראל המשיך אמנם לשמור על סממנים מסוימים, כמו שמות עבריים, שפה עברית ולבוש ייחודי – אך היה מעורטל לחלוטין ממצוות.

קושי השעבוד

וירעו אותנו המצרים, ויענונו, ויתנו עלינו עבודה קשה. וירעו אותנו המצרים כמו שנאמר: "הבה נתחכמה לו פן ירבה, והיה כי תקראנה מלחמה, ונוסף גם הוא על שונאינו ונלחם בנו ועלה מן הארץ."

המצרים עשו מאיתנו "רעים" כמו מרגלים. ובדרך ערמומית ניסו לגרום לעצירת הילודה, על ידי עבודה קשה.

ויענונו, כמו שנאמר: "וישימו עליו שרי מיסים למען ענותו בסבלותם. ויבן ערי מסכנות לפרעה, את פיתום ואת רעמסס."

ומה הייתה הדרך הערמומית שלהם? פרעה יצא עם כל עמו לבנות ערים. ראו זאת בני ישראל ויצאו יחד איתם (מי הוא זה שיראה את המלך עובד ולא יושיט יד?). כל אחד השתדל לעבוד ככל יכולתו למען כבוד המלך, אך פרעה ניצל זאת לרעה. הוא דאג שישימו לב היטב מה היה ההספק של כל אחד מבני ישראל והספק זה נקבע עבורו כמכסת עבודה לימים הבאים.

בני ישראל בנו ערים גדולות ובצורות עבור פרעה, אולם היו אלה ערים שלא היה בהן כל צורך, ערים שנבנו ונהרסו פעם אחר פעם – שהרי כל מטרת השעבוד הייתה לגרום להתמעטותם והיחלשותם של בני ישראל ולא על מנת להגיע להישגי בנייה ופיתוח.

ויתנו עלינו עבודה קשה. כמו שנאמר: "ויעבידו מצרים את בני ישראל בפרך."

קושי נוסף בשעבוד היה הביזיון. אין זו בושה גדולה להיות משועבד למלך, כיוון שהמלך הוא אדם חשוב. אבל, כאשר כל מצרי נקלה הופך למשעבד, זוהי השפלה קשה במיוחד.

הפרק הבא – " הגדה: חלק שלישי – הגאולה".

פורסם ב: 17/3/2004


אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) יפה, 28/3/2011 12:57

מקסים

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub