רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

ליל הסדר והגדה

למה חוגגים עם מרור?

ו׳ בניסן ה׳תשע״א ו׳ בניסן ה׳תשע״א 10/04/2011 | מאת שרה יוכבד ריגלר

נכון שא-לוהים הוציא אותנו ממצרים, אבל הוא גם זה שהכניס אותנו לשם מלכתחילה?!

נושא הסבל העסיק במיוחד את משה רבנו, שהוציא אותנו ממצרים. תיאורו הראשון של משה כאדם בוגר בתורה הוא: "וַיִּגְדַּל מֹשֶׁה וַיֵּצֵא אֶל אֶחָיו, וַיַּרְא בְּסִבְלֹתָם..." (שמות ב, יא). משה לא עזב את ארמון פרעה כדי לראות את העולם הגדול. על פי רש"י, משה יצא על מנת לראות בסבל אחיו: "נתן עיניו ולבו להיות מיצר עליהם".

משה, בן תפנוקים שגדל בארמון, לא יכול היה לעמוד בסבל שנגרם לעבדים העבריים, וכשהוא ראה נוגש מצרי מכה עבד עברי, הוא מייד התערב והרג את הנוגש. למחרת, במקום להינפש בארמון ולטפוח לעצמו על השכם על העבודה הטובה שביצע, הוא נמשך שוב אל זירת הסבל הישראלית.

על פי המסורת, משה הוא שחיבר את ספר איוב, הספר הקלאסי שעוסק בשאלת צדיק ורע לו. זוהי שאלה יהודית, משום שהיא יוצאת מנקודת הנחה שהחיים אינם אקראיים, שהם לא מושא לגחמות הגורל, אלא שא-לוהי צדק ורחמים מנהל את העולם. יתכן שזו הסיבה שבגללה הסבל העסיק כל כך את משה - שזכה להתגלות א-לוהית ברורה וישירה יותר מכל אדם אחר בהיסטוריה - הוא ידע שא-לוהים לעולם לא יגרום סבל מיותר.

הוא ידע שא-לוהים לעולם לא יגרום סבל מיותר

ספר איוב פוטר את ההסברים השונים שמציעים חבריו של איוב, כולל ההבנה שכל סבל הוא עונש לחטא. בסוף, א-לוהים עצמו מדבר אל איוב מתוך הסערה, אבל במקום לספק לו תשובות, הוא מציג שאלות שמצביעות על קטנות ההבנה האנושית בהשוואה לאינסופיות הא-לוהית. במקום לענות על השאלה מדוע סובלים הצדיקים, ספר איוב מסביר שבני תמותה אינם יכולים להכיל את פתרון החידה הקוסמית הזאת בשלמותו.

התורה מספרת שמשה, העניו מכל אדם, הציב בקשה חצופה-במקצת בפני א-לוהים. הוא ביקש "הוֹדִעֵנִי נָא אֶת דְּרָכֶךָ וְאֵדָעֲךָ" (שמות לג, יג). רש"י בפירושו מביא את הגמרא שאומרת, ששאלתו של משה הייתה מדוע הוא מניח למצב של "צדיק ורע לו, רשע וטוב לו". על כך ענה לו א-לוהים, "לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת פָּנָי, כִּי לֹא יִרְאַנִי הָאָדָם וָחָי". במקום זה, א-לוהים מציע לנו פשרה מיסטית: "וראית את אחורי, ופני לא יראו" - לפעמים, במבט לאחור, נוכל לראות את התוצאה הטובה של הסבל, אבל לא מלפנים, בזמן שזה קורה. לא כל עוד אנו בני האדם "חיים" בעולם המוגבל והגשמי הזה.

פשטידה מתוקה עם חזרת

דמיינו לעצמכם סעודת חג הודיה בבית אמריקאי שורשי. המשפחה כולה מתאספת סביב השולחן כדי לחגוג את הצלחתם של המהגרים הראשונים לשרוד את החורף הקשה הראשון בעולם החדש. ואז, ליד תרנגול ההודו ורוטב החמוציות, הם מניחים קערה של שלג, לזכר הקור העז ממנו סבלו המייסדים. ליד הקערה הם מעמידים סמל של בית קברות, לזכר 45 (מתוך 102) החלוצים שמתו בחורף הראשון, ואת פשטידת הדלעת המתוקה הם מתבלים בחזרת חריפה - רק כדי שאף אחד לא ישכח עד כמה סבלו הראשונים.

השאלה מהי מטרת הסבל? – תלויה מעל שולחן הסדר כמו ישות מסתורית

אף אמריקאי לא יקלקל את מסיבת חג ההודיה שלו בסמלים של סבל, אבל זה בדיוק מה שאנחנו עושים בפסח. שולחן הסדר כולל: מי מלח, לזכר הדמעות ששפכו העבדים העבריים; חרוסת שמנציחה את הטיט מעבודת הבנייה המפרכת; ומרור, כדי לחוש מעט מצערם של אבותינו. אפילו המצה, "לחם החירות" היא גם "לחם עוני", מנת חלקם של עבדים מרודים. ההגדה, סיפור הגאולה, מקדישה קטעים ארוכים לתיאור מפורט של השעבוד במצרים. איזו מין צורה זאת לחגוג את הגאולה שלנו?

ליל הסדר מעורר למעשה קושיה, שהיא חידתו המרכזית של חג הפסח: אנחנו חוגגים בגלל שא-לוהים הוציא אותנו ממצרים, אבל מי הכניס אותנו לשם אם לא הוא בעצמו? עשר המכות נועדו כדי ללמד גם את בני ישראל וגם את המצרים, שלא-לוהים יש שליטה מוחלטת  על הטבע, ושהוא מנהל את העולם גם בפרטים הקטנים. אם כן, א-לוהים היה יכול להפסיק את סבלם הנורא של בני ישראל במצרים הרבה קודם. השאלה העקשנית עמה מתמודדים היהודים מאז ימי משה – מהי מטרת הסבל? – תלויה מעל שולחן הסדר כמו ישות מסתורית.

מובן שליל הסדר עוסק בקשר שבין סבל לגאולה. הוא קובע באופן מעורר השראה, שגאולה היא תוצאה של סבל. הסבל מסלק את המיותר והשטחי, וחושף את המהות הפנימית. הוא מגלה לסובלים רמות של גבורה ורוחניות שהם לא ידעו שקיימות בהם קודם לכן. מובן שלאדם יש בחירה חופשית, הוא יכול לבחור להגיב לסבל במרירות וכעס, אבל אם הוא בוחר לשנות את הפרספקטיבה שלו, הסבל יכול להוביל אותו לגדולה.

חכמינו מתייחסים לשנות השעבוד במצרים כאל "כור הברזל", ומאמצים את הדימוי של חרשי כסף שצורפים ומזקקים את הכסף. לפני מספר שנים, קבוצת נשים שלומדת את ספר מלאכי נתקלה בפסוק, "וְ[א-לוהים]יָשַׁב מְצָרֵף וּמְטַהֵר כֶּסֶף... וְזִקַּק אֹתָם [עם ישראל] כַּזָּהָב וְכַכָּסֶף" (מלאכי ג, ג). מתוך סקרנות כיצד שייך תהליך זיקוק הכסף ליחס של א-לוהים לעם ישראל, ניגשה אחת מהן לצפות בעבודתו של צורף.

הצורף החזיק חתיכת כסף מעל לאש, והסביר לה שהוא צריך להחזיק את הכסף בנקודה החמה ביותר של הלהבה, כדי לשרוף את כל הסיגים. האישה, שזכרה את הפסוק מהתנ"ך, שאלה אם הוא צריך לשבת שם במשך כל הזמן שהכסף מזדקק. הצורף אמר שלא רק שהוא צריך לשבת ולהחזיק את הכסף כל הזמן, אלא שעליו גם להשגיח היטב, משום שאם הכסף יישאר באש רגע אחד יותר מדי, הוא יושחת.

"ואיך אתה יודע מתי הכסף כבר מזוקק?" שאלה האישה.

"פשוט מאוד", הוא ענה, "כשאני רואה את הדמות שלי משתקפת בתוכו."

הדימוי של הנביא היה ברור: א-לוהים מחזיק את עם ישראל בנקודה החמה ביותר של אש הסבל, כדי לזקק אותנו לגמרי, אולם במשך כל התהליך הוא משגיח עלינו, ואינו מסיר מאיתנו את עיניו לרגע, כדי שלא נושמד. והזיקוק יושלם רק כשא-לוהים יוכל לראות את בבואתו משתקפת בנו.

לא בחתונה!

מיכל פרנקלין, בתם של שכנינו, נרצחה בפיגוע. נערה מקסימה בת 21, שסיימה את יומה האחרון באוניברסיטה ועמדה ליד תחנת אוטובוס בירושלים, כשמחבל מתאבד פוצץ את עצמו, וגם אותה. אפילו היום, שנים אחר כך, אני לא מסוגלת לכתוב על מותה של מיכל בלי לבכות.

שש שנים אחרי רציחתה של מיכל, נישא דוד, אחיה הצעיר. הכרתי את תפקידי כאורחת בחתונה: עליי לחייך, לנהוג בשמחה, ובשום פנים ואופן לא להזכיר את האסון המשפחתי. עמדתי ליד החופה במהלך הטקס, והופתעתי לשמוע שהרב מכריז שהחתן רוצה לומר משהו. המיקרופון הועבר לדוד, וכל גופי נדרך. ידעתי שהוא הולך לדבר על אחותו שנרצחה. עצמתי את עיניי ושלחתי תחינה אילמת:"לא, לא כאן! לא עכשיו! אל תאפיל על שמחת חתונתך בכתם השחור של מותה הנוראי של אחותך!" הרגשתי שהברכיים שלי  מתחילות לרעוד, אבל היה מאוחר מדי. דוד כבר התחיל לדבר.

"רציתי להזכיר תחת חופתי את אחותי מיכל, שאינה עומדת לצידי ביום חשוב זה. מיכלי נרצחה בפיגוע בירושלים לפני שש שנים. והיא חסרה לי."

הנה זה, המרור באמצע חגיגת לילה הסדר. אחרי שדוד דיבר, הוא החזיר את המיקרופון לרב. טקס החופה נמשך והסתיים. ואז קרה דבר מיוחד. נחשול של שמחה פרץ כמו גייזר, כאילו עמוק מתוך האדמה. זאת הפכה להיות החתונה השמחה ביותר בה השתתפתי בחיי. אנשים רקדו בשמחה, חיוכים מאושרים מעטרים את פני כולם. התרוממות הרוח הייתה ניתנת למישוש. והדובדבן שבאופוריה היה, כשבתוך קהל הנשים הרוקדות, רקדה הכלה עם חמותה החדשה שרה (אמה של מיכל) ועם אמה של שרה, ניצולת אושוויץ. שלושתן יצרו מעגל ששילב בתוכו סבל ואושר, שהעלו את כולנו לממד אחר.

אני לא מסוגלת להסביר איך זה קרה. אני פשוט יודעת שזה מה שקרה.

גבו של א-לוהים

לידתו של עם ישראל שבאה הן דרך ייסורי מצרים והן דרך ניסי הגאולה

ליל הסדר מלמד אותנו שסבל מביא לגאולה. אבל, כפי שלמד משה רבנו, אנחנו יכולים לראות רק את 'גבו' של א-לוהים. רק במבט לאחור, עם חלוף הזמן ואפילו דורות אחר כך, נוכל להבין את הסבל, ולפעמים בכלל לא נזכה לכך בעולם הזה. רוב האמהות שתינוקותיהם נקרעו באכזריות מזרועותיהן על ידי חיילים מצריים והושלכו אל הנילוס, לא זכו לראות את יציאת מצרים. ואלה שכן - האם הן יצאו ממצרים בתחושת ניצחון או באותה הבעה כאובה בה אנו מבחינים לעתים על פניהם של ניצולי שואה? אין ספק שעבור רבים, קריעת ים סוף וההתגלות בהר סיני נדרשו כדי לשכנעם שעומק סבלם הצורב חישל אותם להיות אנשים שמסוגלים לחוות את שיאי הגאולה וההתגלות. רק במבט לאחור הם יכלו לראות שהכאב שלהם היה חלק מתהליך זיקוק, מהלך גאולתי שניתן כעת להבנה – ושווה את זה.

כשנשב ליד שולחן הסדר השנה, בפרספקטיבה של למעלה מ-3300 השנים שמפרידות בינינו לבין יציאת מצרים, נחגוג את לידתו של עם ישראל שבאה הן דרך ייסורי מצרים והן דרך ניסי הגאולה. ונבין, ששניהם יחד הם ההורים שהביאו אותנו לעולם.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן