רשימת תפוצה
האתר בעבודות תחזוקה מצטערים על אי הנוחות הזמנית, נשוב בקרוב!

משפחה

לפעמים החרות היא עבדות

ה׳ בניסן ה׳תשע״ח ה׳ בניסן ה׳תשע״ח 21/03/2018 | מאת רחל זיכרמן

עוזרת או לא עוזרת זאת השאלה

כששואלים אותי מה המחיר הגבוה ביותר של השליחות שלנו במוסקבה – התשובה היא, המשפחה שבארץ. אין תחליף לסעודות שבת משפחתיות, ערבי גיבוש של שש אחיות פלוס אמא אנרגטית, המלאים בהומור, פרגון ואוכל טעים. אין תחליף לחגים סביב שלחן אבאמא, אין כמו "עשר אצבעות" של אבא שלי לשירה שלי בת השנה וחצי. אין כמו אחוות בני דודים, וביקורי גומלין בין אחי המשפחה הגדולה והמקסימה.

וכששואלים אותי: מה הרווח, כאן, בשליחות? התשובה עמוקה, מסתעפת. כמובן, תלוי באיזה יום תפסתם אותי. ביום פחות טוב?  אמנם חיים מהותיים בעלי משמעות ותחושת שליחות, אבל קשה, קשה מאד. תנו לי לחשוב על זה...

וביום טוב יותר, אענה (ולא, ממש לא לפי סדר ערכים נכון מבחינתי): רכשנו שפה, למדנו להתמודד עם סיטואציות שלא חלמנו עליהן כשהיינו בארץ (דוגמאות במאמר אחר, בלי נדר), צמחנו, התחברנו ויש לנו עוזרת בית.

חברות רבות– עקרות בית בעצמן, אמהות לקטנטנים, עובדות בבית ומחוצה לו נאנחות עמוקות ואומרות לי: "הלוואי עלינו עוזרת בית. אפילו רק פעם בשבוע". ואני, כמלאך טוב, עונה "אמן". בעיקר כעת, בתקופה עמוסה של ערב פסח, שצריך להוציא את החמץ מהחדרים (איך הגיע פתית קורנפלקס למדף העליון של הספרים?),  זוג ידיים נוסף היה מסייע לנו להרגיש בני חורין. לא רק בליל הסדר עצמו ניהנה מהסבה, משתיית ארבע כוסות ומאכילת כרפס. אלא גם בהכנות לקראת. לו היתה לכל משפחה בארץ עוזרת – נשות החיל היו מרגישות כמו בנות חורין החל מאחרי חג הפורים, חג הממתקים.

אבל לפעמים החרות, היא דוקא העבדות.

אם אתם שואלים למה יש לי עוזרת, אז ברור: אין כאן גן/משפחתון/פעוטון לקטנה. סעודות שבת אצלנו כוללות עשרים איש פלוס מינוס מסביב לשלחן. אנחנו מלמדים בערבים והילדים בבית. הבנתם? לא בגלל שקשה לי לנקות ולגהץ, ולא בגלל שאני שומרת על המניקור בציפורניים. על סיפורי עוזרות אני יכולה להוציא ספר עב כרס. הוא יהיה רב מכר בישראל. אני בטוחה.

לא בדקתי מה המקור של הפתגם "לא בוכים על חלב שנשפך". אבל אין ספק שלא היו אומרים פתגם כמו "לא בוכים על זהב שנשפך", או "לא בוכים על יהלום שנאבד", ואפילו לא – "לא בוכים על סיר מרק ירקות, מזין, טרי ועשיר ברכיבים - שנשפך". למה? כי מישהו עמד, טרח, קילף, שטף, חתך, קצץ, תיבל, בחש, הערה. ורק לחשוב על הלכלוך, ולו היה סיר מרק נשפך על מרצפות המטבח, הייתי בהחלט בוכה (נראה לי, כי לא היתה נשארת במטבח פינה, בלי ד"ש חם...).

 

חלב, בעידן שלנו, הוא בר השגה, זול ואפילו לא שומני או כהה. כך שאם הוא נשפך: קחו סמרטוט נגבו, סחטו ונגבו שוב. בתקווה שהנוזל לא בחר להרטיב מסמכים חשובים (יש כאלו בימינו, או שהכל בטלפון?!), או גרוע מכך – את המקלדת שלכם במשרד.

אשתף אתכם בסיפור אחד, שבו בכיתי על חלב שנשפך. טוב, לא ממש בכיתי. אבל הצטערתי. ולא על חלב, על טחינה.

בארון אצלי במטבח יש בממוצע 10 קופסאות של טחינה גולמית. קילו כל אחת. אנחנו לא מוותרים על טחינה ישראלית עם מיץ לימון ופטרוזילה. מה גם, שאין כאן הרבה מוצרי חלב בכשרות מהודרת, ללפת בהם את הסלט, החביתה או הכריך. התענוג הישראלי הזה לא נמצא בסופרים במוסקבה. לכן, אנחנו מביאים טחינה מהארץ. כל מי ש"קופץ" לבקר, מוסיף לנו עוד קילו של טחינה.

בתחילת השבוע הכנתי קילו טחינה טרייה ומלאת ברזל. שטפתי ובדקתי פטרוזיליה. סחטתי לימון טרי. והייתי מרוצה. קופסת טחינה מוכנה במקרר לשבוע הקרוב.

בבוקר למחרת. ארוחת בוקר מוסקבאית-ישראלית. הכוללת לחם, חביתה, סלט ו - - - ניחשתם נכון! טחינה. פתחתי את המקרר. במבט ראשון – עיני לא צדו את הקופסא הגדולה (קילו, קשה לפספס). במבט שני – אין. בחיפוש שלישי יסודי ומעמיק –גם אין. לא במגירת הירקות, לא על הדלת ליד הקטשופ.

ואז, מנסיוני העשיר עם עוזרות, פתחתי אחר כבוד את דלת ארון המטבח. ושם, מחייכת בחומציות הטחינה.

כי לפעמים, החרות, מתבררת כעבדות.

"לא בוכים על חלב שנשפך". על טחינה מותר?

לקחתי את המאורע בפרופורציה הנכונה. השלכתי את הטחינה. הצטערתי דקותיים שלוש, עד שהטחינה החדשה היתה מוכנה. ולעוזרת? לא אמרתי מילה. בפעם הבאה אכניס את קופסאות הטחינה למקרר במו ידיי. לא חוזרים על טעות פעמיים.

"הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" זאת התחינה שלי, מסיפור הטחינה.

מאמרים נבחרים

1 2 3 576

Donnez du pouvoir à votre voyage juif

Inscrivez-vous à l'e-mail hebdomadaire d'Aish.com

Error: Contact form not found.

הצטרפו לניוזלטר השבועי

linkedin facebook pinterest youtube rss twitter instagram facebook-blank rss-blank linkedin-blank pinterest youtube twitter instagram דילוג לתוכן