לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




פסח: הגיבורות שלי!

פסח: הגיבורות שלי!

שתי נשים מיוחדות במשפחתי גילמו שתי גישות שונות ביחס לחיים.

מאת

ליל הסדר מזכיר לי שתי נשים מדהימות במשפחתי: סבתא שלי, אוולין או כמו שכינינו אותה 'ננה', ואחותה סיידי.

סבתי ננה אוולין

 ננה אוולין נולדה בליטא בסביבות שנת 1895 ("השנה שהייתה בה סופת שלג גדולה" על פי התיעוד המשפחתי). לאביה, הייתה חנות מוצרים יבשים, אולם מכיוון שעל פי החוק היה אסור ליהודים להחזיק בבעלותם עסק כזה, החנות הייתה רשומה על שמו של מכר גוי. אשתו של "בעל-הבית" הלא-יהודי, הייתה מגיעה הרבה פעמים לחנות, ומסתובבת בה ביהירות כמו מלכה, וכפי שסבתא אוולין הייתה מתארת זאת, הגברת הייתה יוצאת בידיים עמוסות חבילות (שכולן נעטפו בזהירות על ידי סבי או סבתי), בלי להציע כל תשלום או אפילו תודה פשוטה, כשהיא מודעת היטב לחוסר האונים של בני המשפחה שמאלץ אותם לשרת אותה ולחייך, בשל הסכם הבעלות.

ננה אוולין, שהייתה אז בערך בת ארבע, ראתה פעם איך אמא שלה נכנסת לחדר האחורי של החנות, אחרי אחד מאותם "ביקורי קניות" מרושעים, ובוכה על העוול וההשפלה. כשננה אוולין הייתה בשנות השמונים לחייה, היא סיפרה לי שזאת נשארה אחת התמונות העצובות ביותר שהיא ראתה בחייה.

לסבתי היו אינספור סיפורים על ילדותה (חלקם שמחים, וחלקם פחות), ולמרות שהיא נהנתה לשתף את חוויותיה עם אחרים, היא הייתה מסיימת את סיפוריה ב"אבל אני לא מסתכלת לאחור". לננה אוולין הייתה אמונה נחושה במבט לפנים. מבחינתה, מאבקי העבר ושמחותיו לא היו אמורים להשפיע על חיי ההווה, אלא בסך הכל סיפקו נושאים לשיחה כשבא לה להעלות זכרונות. היא האמינה שיותר מידי מחשבה על קשיי העבר, היא שקיעה ברחמים עצמיים.

ננה אוולין התמסרה בלהט למשפחתה ולחבריה. כאשר מישהו עשה לה משהו טוב, היא תמיד החזירה לו מכתב תודה מנוסח היטב, אולם מעולם לא רצתה לזכות בקרדיט על המעשים הטובים הרבים שהיא עשתה. ואם מישהו היה מנסה להודות לה, היא פשוט הייתה מנופפת את ידה בביטול ואומרת: "אוי, מספיק עם זה!"

אני לא מסתכלת לאחור

ננה אוולין הייתה גם טבחית מעולה, והיא ביטאה את אהבתה בעזרת מיומנויותיה הקולינריות. וכשסבתי הייתה בשנות התשעים לחייה, היא הייתה יוצאת עם הקלנועית שלה לקצב, כדי להכין מרק עוף לקרובה או ידידה חולה. ננה אוולין הייתה טיפוס חזק, וכולם נשענו עליה כדי לשאוב ממנה כוחות. סבתא שלי האריכה חיים אחרי ששת אחיה, ונפטרה חודשיים אחרי יום הולדתה המאה, במוח צלול, ועם אותה גישה של "אני לא מסתכלת לאחור".

אנחנו מסיימים את הסדר במלים: "לשנה הבאה בירושלים!" עבור ננה אוולין המילים האלה היוו סמל לחשיבות של מבט לעתיד ושמירה על מאגרי תקוה בלתי נדלים, שכולנו נמשיך לשגשג בשלווה. ננה אוולין צדקה כשהיא אמרה: "אנחנו עם הפנים קדימה!" אחרי הכל, העבר אינו יכול להשתנות. סבתא שלי השתחררה מכבלי ילדותה הקשה, והתמקדה באפשרויות הבלתי מוגבלות של החיים.

מרור

סיידי, אחת מאחיותיה של ננה אוולין, הייתה אישה קטנה אנרגטית ושופעת טוב לב אמיתי. היא נישאה לאלמן עשיר עם ששה ילדים, וילדה שני ילדים משל עצמה. האלמן הזה היה אדם מאד מאד עשיר, למעשה הוא היה אחד ממייסדי אוניברסיטת ברנדייס. הנישואים האלה אפשרו לדודה סיידי להיכנס לעולם של פריבילגיות מיוחדות, אולם היא נשארה על הקרקע. היא ממש הקדישה את חייה לנתינת צדקה, וגילתה עניין אמיתי בארגוני צדקה רבים. אולם היא לא הסתפקה בכתיבה פשוטה של המחאה, אלא רצתה מעורבות ישירה. אז כשדודה סיידי תרמה בגדים ליתומים, היא לבשה בגדים פשוטים והביאה את שקיות הבגדים בעצמה. כשהיא התנדבה לבית חולים מקומי, היא עטתה סינר והושיטה יד.

דוד אייב, בעלה של סיידי דאג לה, בגלל שחלק מהשכונות שבהן היא ביקרה היו רחוקות מלהיות בטוחות, בלשון המעטה, אז הוא התעקש שהיא תפסיק לנסוע בתחבורה הציבורית ובמוניות, ותאפשר לנהג שלהם לקחת אותה באחת ממכוניות הרולס רויס שבבעלותם. דודה סיידי נכנעה בלית ברירה, אבל היא דאגה שהנהג יחנה רחוק מהיעד שלה, כדי שאיש לא יראה את המכונית שאיתה היא הגיעה.

ננה אוולין יצאה לבקר את דודה סיידי ביום חורף קר וגילתה סימן כהה על המצח של אחותה. סבתא נבהלה וקראה, "גאט אין הימל! סיידי! ממה קיבלת את המכה הזאת?"

דודה סיידי העיפה מבט חטוף במראה, "אה", היא צחקה, ונגבה את הלכלוך במטפחת שלה. "זאת לא מכה. זה אפר של פחם!" דודה סיידי הסבירה שהיא העמיסה את תא המטען של המכונית שלה בשקיות פחם, נסעה לבתיהם (או לקרבת בתיהם) של נזקקים ופרקה את הפחם בעצמה. ננה אוולין הייתה בהלם.

דודה סיידי גילמה באישיותה את המרור, כוח זכירת העבר, כדי ליצור עתיד טוב יותר

"סיידי, את משוגעת? את עשירה כמו המלך מידאס! אם את רוצה שלאנשים האלה יהיה פחם, שלמי למישהו שיביא להם!

תזכרי מאיפה באנו ואיך לא היה לנו כלום!"

"זה בדיוק העניין", השיבה לו דודה סיידי. "אני לא שוכחת".

דודה סיידי גילמה באישיותה את המרור, כוח הזכירה של העבר. אנחנו לא אוכלים את המרור רק כדי להזכיר לנו את הסבל של בני ישראל במצרים, אלא שכולנו, בדרך זו או אחרת, יוצאים מהמצרים האישית שלנו. זכירת קשיי העבר, שומרת שנמשיך לצמוח בכיוון הנכון; היא מזכירה לנו אילו זוועות בני אדם מסוגלים לעשות, כדי שננסה למנוע מאסונות כאלה לחזור על עצמם, תוך מתן כבוד לזכר המתים. אנחנו יכולים להשתמש בקשיי העבר כדי לדחוף אותנו לעזור למי שזקוק לעזרה, כמו שאנחנו נזקקנו לה פעם.

דודה סיידי הייתה אלופה במציאת האיזון בין כבוד לעבר תוך התמקדות בעתיד, שימוש בעבר הקשה בלי לשקוע בביצת הרחמים העצמיים, על מנת ליצור מחר טוב יותר.

בפסח זה אזכר בשתי הנשים המיוחדות במשפחתי: סבתי אוולין עם רוחה העשויה ללא חת ודודתי סיידי, שישבה במושב האחורי של המכונית, ומצחה מלוכלך באפר פחמים.

28/3/2015

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

למאמר זה התפרסמו: 1 תגובות ב-1 דיונים

(1) אתי, 9/4/2015 07:19

מקסים ומרתק

נשמח לשמוע עוד על הנשים הלחו ועל התקופה ההיא מענין מאד

 

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub