לחצו כאן כדי לעבור לתחילת המאמר
הצטרפו לניוזלטר השבועי

לקבלת עדכונים באימייל




ומיד לאחר החג- ספירת העומר

ומיד לאחר החג- ספירת העומר

אם חג הפסח הוא חג החירות, חג השבועות הוא חג האחריות.

מאת

נו, אז איך היה ליל הסדר? לא משנה איך הייתה יציאת מצרים – מייד אחריה מתחילים לספור. ישר אחרי האירוע הגדול והדרמטי, היציאה מעבדות לחירות, מתחילה תקופת ספירת העומר. היום הוא היום הראשון של ספירת העומר, ומדי יום בתפילה סופרים כך, במשך שבעה שבועות, יום ועוד יום, עד לחג השבועות, חג מתן תורה. יש פה מנגנון מעניין: ביום הראשון – יוצאים מעבדות לחירות, וביום האחרון – מקבלים את התורה. מדובר בשני צדדים של אותו מטבע. קיבלנו חופש אדיר, אבל אנחנו נדרשים למלא אותו בתוכן. ויקטור פרנקל (ניצול שואה, מחבר הספר "האדם מחפש משמעות") כתב שבארצות הברית צריך להקים לא רק את פסל החירות, אלא גם את פסל האחריות. כלומר, ערכי החופש הם חשובים, אבל אחרי שיצאנו משעבוד – מהי הזהות שיוצקים פנימה? מה הערכים החדשים שאליהם אנחנו מחוייבים? בהמשך לדברי ויקטור פרנקל, אפשר אולי לטעון שאם חג הפסח הוא חג החירות, חג השבועות הוא חג האחריות. ספירה נעימה.

ועכשיו, לאחר החג, חוזרים לשגרה:

הרב שלמה וולבה היה אומר שגם ה"נחיתה" מהחגים חשובה. הוא המשיל זאת לחללית שחוזרת אל האטמוספירה, ואמר שהרגעים שבהם היא חוזרת מהחלל הם רגישים מאוד, כידוע. צריך לשים לב איך נוחתים בחזרה אל שגרת החיים עם כל ה"מטען" של החג, עם כל ההחלטות והתובנות וכל מה שגילינו על עצמנו, על משפחתנו ועוד.

והנה, פרשת השבוע החדשה, פרשת "קדושים", מסבירה לנו קצת איך לנחות. זו היא אחת הפרשות שמופיעות בהן הכי הרבה מצוות, וכבר בהתחלת הפרשה, מופיעות, בין היתר, ההוראות הבאות: "איש אביו ואימו תיראו", "אל תפנו אל האלילים", "לא תגנובו ולא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו", "לא תשבעו בשמי לשקר", לא תעשוק את רעך" "לא תגזול", "לא תלין פעולת שכיר", "לא תקלל חירש ולפני עיוור לא תיתן מכשול". זוהי רק ההתחלה. שמה של הפרשה הוא "קדושים", ופרשנים רבים מסבירים שהיא מראה לנו איך להיות קדושים - בתוך חיי העולם הזה. קדושה מתבטאת בכל תחומי החיים. אחת ההוראות המעניינות היא "לֹא תְקַלֵּל חֵרֵשׁ". למה בעצם לא לקלל חרש? הוא הרי לא שומע. ובכלל, אפשר לטעון שהתורה דורשת מאיתנו לא לקלל גברים, נשים, זקנים וטף, אבל למה להתעכב בפסוק במיוחד על אוכלוסיית החירשים, שדווקא היא לא תיפגע אם יקללו אותה? יש הסברים רבים לשאלה, אבל הרמב"ם מסביר זאת באופן הבא: "כי התורה לא הקפידה בעניין המקולל לבד, אבל הקפידה גם כן בעניין המקלל, כשהזהיר הכתוב שלא תגיע נפשו של המקלל לנקמה ולא ירגיל לכעוס". כלומר, גם אם המקולל לא שומע ולא יודע – לתורה אכפת גם מנפשו של המקלל עצמו. במובן מסוים, למצבו של מי יש לדאוג יותר – לנהג בכביש שצרחו עליו או לנהג שצרח? לשופט הכדורגל שגידפו אותו או לאוהד שגידף? פרשת "קדושים" מעלה את הרף וטוענת שאם מדובר בדיבור רע - זה לא משנה האם הצד השני בכלל שמע ונעלב והצטער ממה שנאמר עליו. צריך לדאוג יותר למצבו של המדבר.

 נחיתה מוצלחת!

 לקוח מתוך "החלק היומי" שלhttps://www.facebook.com/SivanRahavNews/  

30/4/2016

אוהבים את האתר? עזרו לנו ליצור עוד מאמרים וסרטונים.
aish.co.il קיים אך ורק בזכות התמיכה שלכם.
התגובות למאמר הנן הדעות האישיות של כותביהן. התגובות מפורסמות בהתאם לשיקול הדעת של המערכת, אנא שמרו על שפה נקיה ואדיבה.

תגובה למאמר:

  • כתובת האימייל לא תוצג.


  • 2000
שלח תגובה
stub